אין לי הסבר ממש טוב, אבל בכל התקופה שמיד אחרי 7 באוקטובר, הצלחתי לשמוע, בלופ, רק אלבום אחד: 'אדם בתוך עצמו' של שלום חנוך. משהו בתוגת הרחובות והכבישים, משהו בארץ ההמומה, ההלומה, האבלה, התחבר לי, גם אם לא לגמרי ברור מה. שמעתי אותו שוב ושוב: 'שביתה', 'טיול ליפו', 'לילות שקטים', 'אדם בתוך עצמו', 'עיר זרה', 'שעונים'. ב'בואי לרקוד' תמיד חתכתי; השיר הזה מעולם לא היה אינטגרלי לאלבום.
אני חושב שנאחזתי כטובע בחנוך, וספציפית באלבום המופנם, המכונס והאישי ביותר שלו, משום שהוא החזיר אותי לישראל של פוסט-טראומה קודמת; האלבום יצא אמנם ב-1977, אבל הוא נטוע בישראל – ובתל-אביב – המגיחה לאיטה, עדיין מינורית, מהוססת, מפצעי 1973. השקט שאחרי הרעש. הלחישות שאחרי הזעקות. אדם בתוך עצמו נסגר. או זה לפחות מה שדמיינתי.
(ורדי כהנא)
האלבום הזה הוא גם, אולי, הקצה המבצבץ האחרון של אטלנטיס אבודה – היבשת השקועה שהיא ישראל שלפני 77', שצללה במחי מהפך פוליטי שיתברר עד מהרה גם כמפץ גדול שאחריו ישראל תיוולד מחדש כמשהו אחר, שלא ישאיר מקום לאלבומים כאלה בדיוק.
'אדם בתוך עצמו' הוא שלום חנוך במצבו הגולמי והמרוכז. גם הוא יעבור מפץ גדול מאותו רגע. כמו ישראל, גם הוא יתרחק, יכאב, יצרח, יחפש, ישתנה לנו, ינדוד, יקפוץ מהגג, יבין שהציבור מטומטם ומשלם, ישתוק, יחזור אבל אחרת. 'אדם בתוך עצמו' יישאר הרחק מאחור, אבל לא ידעך אף פעם.
גם שלום חנוך לא. הוא בן 80 עוד ארבעה ימים, ולא עושים יותר כאלה. אפשר להיאחז בקלישאות מזן "אחרון הנפילים" – והן אפילו יהיו מדויקות במקרה זה – אבל מוטב, אולי, להבחין שיוצר מסדר הגודל הזה ועם טווח השפעה כזה פשוט כבר לא קורה כאן. גדולים ככל שיהפכו להיות - מאביב גפן ועד דודו טסה, מעידן רייכל ועד קרן פלס - מוזיקאים ישראלים לא מגיעים יותר לגעת באופן מטלטל ומקיף כל כך בכל אדני התרבות המקומית, אולי משום שהתרבות עצמה התפצלה זה מכבר לתת-תרבויות וליותר מכמה מדורות שבט. אירוע מסוג איינשטיין-חנוך-זוהר-שיסל-גפן, שמסוגל לקפץ כמתאבק סודני - או חבשי - בין מוזיקה, טלוויזיה, קולנוע ובמה, כשכמעט כל נגיעה במשהו תהפוך לחלק מהדי-אן-איי הישראלי - כבר לא באמת יכול לקרות.
זו לא קביעה ערכית או איכותנית; דברים אחרים קורים עכשיו בדרך אחרת. אבל חנוך עצמו עדיין כאן. לא רק משקיף; מופיע ומקליט ומסמן בגופו את מה שאיבדנו אבל עדיין נמצא שם בשבילנו, ומאיר את השביל שאולי סטינו ממנו רחוק מדי, לצד כל שאר הדרכים הידועות. לא אדם בתוך עצמו; אדם משמעותי מאוד בתוכנו.
