יש קשר ענייני בין שתי ידיעות שנחשפנו אליהן באותו שבוע. הראשונה עוסקת בהחלטת מועצת הרבנות הראשית להגביל את סכום הכתובה בנישואין הנערכים על ידי הרבנות לרף תחתון של 36 אלף שקל, ולרף עליון של 360 אלף שקל. הסיבות העיקריות להגבלה הן שמעבר לרף שנקבע, מתעורר ספק באשר לגמירות דעתו של החתן וניתן לחשוש שהוא סבר שהתנאים המחייבים אותו בתשלום כתובה לא יתקיימו (הכינוי לכך הוא "אסמכתא") או שלחץ חברתי הביא אותו לכתיבת סכום מופרז ("תליוהו ויהיב"). ואכן, במרוצת הדורות נקבעו בקהילות יהודיות שונות מגבלות דומות. במסורת המשפטית האנגלית מלמדים בהקשר קרוב לזה פסק דין משנת 1605: האדון טיבלד הצהיר כי מי שיישא את בתו לאישה יקבל ממנו סכום של מאה פאונד, ששוויו, באנגליה היעקובינית, היה כשכרו של פועל במשך 12 שנות עבודה. כשמר וויקס, החתן, תבע את הכסף, פסק בית המשפט המלכותי כי מדובר היה באמירה לא רצינית, התפארות בעלמא שאין בה כוונה ליצור יחסים משפטיים.
הידיעה השנייה דיווחה על פולמוס בין איזנקוט ועבאס בשאלת המדינה הפלסטינית. שניהם הודיעו כי אינם פוסלים חבירה זה לזה בקואליציה עתידית, וכבר החלו לדון בנקודות המחלוקת הצפויות להתגלע ביניהם, אם הברית ביניהם תקרום עור וגידים, בשאלת קווי היסוד של ממשלתם. עיון בפרטי ההצהרות השונות שפרסמו מגלה את הדמיון בין פרשנות ההצהרות הללו ובין פרשנותם של שטרי כתובה והבטחות מוהר.
תחילת הפולמוס היא במחלוקת על תפיסת המציאות הנוכחית, עוד בטרם דיון בשאלת מדיניותה של ממשלת איזנקוט, אם תוקם. עבאס פתח את הדיון באמירה שמדינה פלסטינית כבר קיימת. אמנם, יש לו על מה לסמוך: מרבית מדינות העולם סבורות כמותו, ושאלת "קיומה" של מדינה, למרות שהיא נחזית כשאלה אונטולוגית, היא בסופו של חשבון עניין של מוסכמות. איזנקוט, לעומת זאת, עמד על עמדתן של כל ממשלות ישראל עד כה, הנתמכת בידי ידידי ישראל וארה"ב בראשן, שאין בנמצא מדינה פלסטינית, לפחות לעת הזאת. בהמשך, התעוררה מחלוקת נורמטיבית: עבאס תבע להכיר במדינה פלסטינית ולכונן עמה יחסי שלום, אם כי יומיים לאחר מכן הבהיר שהוא אמנם ימשיך ויקרא להכרה כזאת, אם יצטרף לקואליציה בראשות איזנקוט, אך מבלי להתנות את תמיכתו בממשלה בהיענות לקריאתו. איזנקוט מסר עמדה חלקית: הוא הודיע רק ש"בממשלה שנקים לא תקום מדינה פלסטינית", ולא הבהיר האם דבריו נסובים על עיתוי הקמת המדינה הפלסטינית או על עמדתו באשר לעצם קיומה.
הנה לנו, אם כן, תמונת ראי של כתובה הנוקבת בסכום מופרז. כשסכום הכתובה מוגזם ישנה בין הצדדים הסכמה למראית עין, שלאמיתו של דבר היא מצג שווא, שביסודו נטילת מחויבות בלתי מעשית על דרך ההפלגה או התפארות ריקה מתוכן. במקרה של עבאס ואיזנקוט ישנה, כביכול, אי-הסכמה, אלא שאף היא למראית עין בלבד. עבאס מבין היטב שגם אם יצטרף לממשלת איזנקוט היא לא תנקוט בזמן כהונתה בשום צעד להקמת מדינה פלסטינית, אולם הוא מפיק תועלת מעצם ההתרסה שבהצהרתו. איזנקוט, מצדו, יודע כי הכחשתו הנמרצת, שאיננה מפרשת את עמדתו העקרונית בשאלת המדינה הפלסטינית, היא חסרת משמעות. אמירות של פוליטיקאים ערב בחירות (איזנקוט ועבאס, ולא פחות מהם נתניהו, גולן והאחרים) אינן מחייבות יותר מן המליצות ומפתפותי הביצים שבשולי טקסי חתונה. לעיתים, יש לפוליטיקאים עניין לייצר ביניהם מחלוקת עקרה, כשם שלחתן ולכלה יש לפעמים סיבה טובה לזייף הסכמה ביניהם, אבל אין להתייחס לדבריהם ברצינות.
