חמש שנים מפרידות בין "רוקנ'רול בצהריים", האלבום הנהדר שבר צברי הוציא לפני חמש שנים ובין החדש, "איזה כיף לחיות". על העטיפה של שניהם הוא מצולם בישיבה, ובכך מסתיים הדמיון. במוקדם מביניהם, צברי ממוקם בדירת רווקים, כשעל השולחן מאפרה ובקבוק ערק ומבטו פונה לרחוב. בחדש הוא נמצא בחצר בבית סבתא במושב כשבידו צינור שבעזרתו הוא משפריץ על שלושה ילדים שקופצים בבריכת פלסטיק.
בתוכן אפשר לאתר פחות שינויים. הנוסחה של צברי, המשלבת רוק גיטרות עם הצדעה לשורשי המוזיקה המזרחית ברוח הלהקות שפעלו בכרם, ממשיכה לעבוד יפה, גם כשהיא נשמעת פחות "אינדית" מאשר בלהיט "ג'וני" מלפני חמש שנים. "המלך בשדה" עם שולי רנד, aמיישר קו עם הפופ האמוני, כבר מחזק את המעמד המיינסטרימי שלו.
"עטיפת האלבום"
(ללא)
צברי ושותפיו יודעים לכתוב שירים שקל לזמזם בהאזנה ראשונה, כמו "ילדה מטורפת" ו"לא רוצה להתגבר", או "ארץ נהדרת". האחרון הוא רגע המפתח באלבום. צברי כואב בו על המלחמה ("ויש אנשים שהפכו למדבקות / זה שורף לי את הלב כבר בכיתי שעות"), כועס על ההנהגה ("ויש שקרנים עוד לובשים עניבות / מכרו לי ארץ נהדרת / חיים בתאונת שרשרת / על אמת"), אבל גם מפנים שלמחאה יש גבול כי "בשבילי לעד את ארץ נהדרת". לא רק הפאנץ' מקהה את העוקץ, גם העיבוד השמח מעמעם את הביקורת לטובת הצורך להראות – בדומה לשם האלבום – כמה כיף לחיות כאן. זה אולי מובן אבל גם קצת חבל.
