אחד השיעורים החשובים שלמדתי פעם, כשעוד הייתי עורך צעיר, הוא לבחור כותרת קצרה ככל הניתן. שלוש מילים עדיפות על ארבע, ושתיים זה הרבה יותר טוב משלוש. גם עמיר לב – מבלי שעבד יום בעיתונות העברית – דוגל בצמצום. במקומות שבהם אחרים נדרשים לשלושה משפטים הוא יודע להסתפק בשורה. גג בשתיים.
לא רק הכתיבה של לב נטולת זנבות ושומן, וכמעט כל משפט קצר שלו שולח את המאזין להשלים בראשו את המילים הלא-מושרות. גם השירה הדיבורית שלו מדגישה שהמוזיקאי שלפנינו לא מנסה להרשים בכוח, אלא רק מבקש שיקשיבו למה שיש לדמויות המופיעות בשירים לומר.
מצמצם. עמיר לב
(Itai Jamshy)
ובעוד שבעבר גישת הצמצום של לב באה לידי ביטוי בעיקר בפן המילולי, בשני אלבומיו הקודמים ("חשמל מהשמש" מ-2018 ו"רומה" מ-2022) היא נכנסה בהדרגה גם אל תוך ההפקה המוזיקלית, תוך שהיא מגלחת פה ושם כמה שכבות מהמלודיה, מהעיבוד ומהעושר הכלי.
באלבום החדש והיפה של לב, "בסוף הם הסכימו", המגמה הזו כמו עלתה קומה נוספת. ההפקה של אייל ערב, שמנגן עם לב בשנים האחרונות, הלכה כאן על המינימום האפשרי. במרבית המקרים היא גם מצליחה להוציא מתוך הדק מן הדק הזה את המקסימום.
גם בהאזנה השנייה והשלישית לאלבום החדש, השירים שמרכיבים את "בסוף הם הסכימו", נשמעים כרצף יחסית אחיד המשייט בהילוך שני באותה אטמוספרה, עם זליגות מוזיקליות קטנות שחורגות לרגע מאותו לופ, כמו למשל ב"הילדים" היפהפה, ב"האחים" העדין או ב"אם ארצה יותר" הסוגר שבו הגיטרה של ברי סחרוף מגיעה להופעת אורח קטנה. וכמה שהאלבום הזה נשמע "קטן" – ככה הוא גדול.
