שלא יהיה מקום לטעות: צבי סוכות הוא עבריין אלים, פרובוקטור, תחמן ושקרן. רק חוש הומור מעוות היה יכול להציב את האיש הזה בראש ועדת החינוך של כנסת ישראל. אבל לא הוא האשם העיקרי בניפוץ המצבה בכפר מדמה שבגדה; גם לא החיילים שעמדו מסביב, מאבטחים את העבריין ופמלייתו מכל רע.
הבירור שערכתי בצה"ל לימד אותי שבתחילת אוגוסט הוחלט בפיקוד המרכז לערוך מבצע להריסת מה שבצה"ל מכנים אנדרטאות. אותרו עשר מטרות. חשיבות המבצע לביטחון המדינה הייתה גדולה כל כך, שהוחלט לכלול בהריסה גם את שטחי A ו-B, שלפי ההסכמים שישראל חתומה עליהם מוחזקים בידי הרשות הפלסטינית.
קל לשער איך התנהל הדיון: מדובר בהסתה, אמר סגן-אלוף. מצוירת שם מפת ארץ ישראל השלמה, מהירדן לים. ילדים רואים את שמות השהידים ואומרים, ואללה, אני אגדל ואהיה כמוהם. מסוכן מאוד.
כולם מהנהנים בהסכמה ומושיטים יד לקפה. אוקיי, אומר אלוף-משנה, ניגש לביצוע. יש לי שלושה שופלים במחנה האוגדה ושני מנופים בחווארה: השופל ירים את האבן מלמטה, והמנוף יעמיס על המשאית. אני צריך פלוגה לאבטחה היקפית. ואז נפתח ויכוח סוער על השאלה מי ייתן את הפלוגה, הצנחנים או התותחנים, ומה עם האוכל והשתייה לחיילים, בפעם הקודמת הייתה פאשלה. ההורים שלחו ווטסאפים. צריך לשים לב לעניין הזה.
ואיש לא, לא אלוף ולא סג"מ, לא אומר רגע, מה אנחנו עושים פה. קודם כל, אנדרטה היא מילה גדולה. לא מדובר באנדרטאות, אלא באבן מסותתת, בין מטר וחצי לשני מטר, סטנדרט על כל קבר בכל בית קברות בישראל; שנית, מי אמר שהאבן עם השמות מגדלת שהידים? באותה מידה אפשר לומר ההפך, ניפוץ האבן מגדל שהידים. והעיקר, צה"ל מתוח עד הקצה, אנחנו מודיעים כל יום - אין כוח אדם. במצב כזה עדיף להשקיע את הכוחות במחבלים חיים, לא באבנים מתות. זאת לא רק בעיה לוגיסטית, זאת בעיית אמינות.
אבל שום קצין לא קם, ולפני שלושה שבועות, במבצע מפואר בטול כרם, צה"ל סיכל בהצלחה גלעד דומה, לתפארת מדינת ישראל. כשסוכות ביקש מצה"ל לתאם "סיור אנדרטות" הוא רצה בסך הכל לעלות על הגל. כ"ץ מצטלם עם תותח; הוא יצטלם עם פטיש. אלמנטרי.
מפקד הכוח במקום לא ידע מה לעשות: אפשר להבין אותו. הוא התקשר למג"ד שהתקשר למח"ט. הנוהל לקח זמן. עד שהמח"ט הורה לחדול, הסרטון צולם והמשימה הושלמה: סוכות התפנה בשמחה.
האירועים לא דומים, אומרים בצבא. סוכות לא ביקש אישור. הצבא מוחק אנדרטות ברשות ובסמכות; אנחנו במנוף, לא בפטיש. איך אפשר להשוות.
השבר שלהם
השבוע יצא לאור ספר שכל קצין בפיקוד המרכז, מהאלוף ומטה, ייצא נשכר אם יקרא; כל עובד שב"כ, מהראש ועד הרכזים, כל קצין במנהל האזרחי, כל מועמד לתפקיד ראש ממשלה, שר ביטחון, שר לביטחון פנים בממשלה הבאה. שמו של הספר, "בדרך האבות" (הוצאת "ידיעות ספרים"), צנוע מדי. עדיף היה לקרוא לספר "פצצה מתקתקת". המחבר, בנימין לאו, רב מוערך בזרם המתון של הציונות הדתית, ערך מסע מעמיק, בהשראת "פה ושם בארץ ישראל" של עמוס עוז ו"הזמן הצהוב" של דויד גרוסמן, ביהודה ושומרון. הוא ניהל שיחות נפש עם מנהיגי ציבור המתנחלים, ביקר במאחזים בלתי מורשים, בחוות, בכפרים פלסטיניים שמשמשים היום יעד להרס ולגירוש. הוא נחרד.
באחד הבקרים השבוע כתב לי שהתעורר משנתו בארבע בבוקר, בבהלה. הוא הרגיש שאנחנו ערב אינתיפאדה. "ההתקוממות שלהם תקדים את מלחמת האזרחים שלנו", הוסיף. הבנתי מדוע נבהל: אחד הפיגועים השבוע התרחש באותו מקום שבו תקפו מתנחלים תושבים מקומיים, הרסו והיכו ונישלו. המשיחיים וחמאס מייחלים לאותה מלחמה.
אל התהום. הספר
הרב לאו משמעותי לשדרה הראשונה בהנהגת ההתנחלויות, גם לקיצוניים ביותר, אחרת קשה להסביר מדוע פתחו בפניו את בתיהם ואת ליבם. הסמכות הרבנית עזרה, המעמד הציבורי עזר, הייחוס המשפחתי עזר, אולי גם קשרי דם חוצי מחנות. לאו גמל להם בתיאורים אדיבים, מכבדים. הוא מוקיע אותם באהבה, מתוך האוהל פנימה.
18 שנה היה לאו, 64, רב בית הכנסת הרמב"ן בשכונת קטמון בירושלים. יום אחד הזמין אותי לבוא עם משפחתי לבית הכנסת בערב יום כיפור, ולשאת הרצאה בתום התפילה. התלבטתי. בסוף בחרתי בנושא: החילוניות כהשקפת עולם. כשהתפילה הסתיימה, הלכו חלק מהמתפללים הביתה. האחרים התכנסו, זוגות-זוגות, באולם למטה. המרצה הראשונה הייתה הסופרת יוכי ברנדס. היא דיברה על יונה הנביא. התמונה, אישה עומדת על הבמה, מול ארון הקודש, בבית כנסת אורתודוכסי בירושלים, ונושאת הרצאה מלומדת באוזני גברים ונשים בערב יום כיפור, לימדה אותי משהו על סטריאוטיפים. החברה הציונית-דתית הרבה יותר מגוונת, הרבה יותר מעניינת, מאלה שמתיימרים לייצג אותה.
בשבוע שעבר פגשתי את הרב לאו בביתי. להערכתך, שאלתי, מה יעשה הזרם המשיחי אם לאחר הבחירות תקום ממשלה שתעצור את ההשתלטות האלימה שלו בגדה. לאן יוליכו את האכזבה, את הכאב, את החלומות המשיחיים, את המיליציות החמושות, את ההשקעה האדירה של המדינה?
"מאוד מאיים עליי הרגע הזה", אמר. "אני חושב שעברנו את השלב של קבלת עול מלכות כתנאי לחיים. יש אצלם מלכות שמיים - אין מלכות ארץ. אינני יודע אם הסבלנות של הפלסטינים תפקע קודם ואז תהיה בעירה גדולה, או שהאלימות שלהם תופנה נגד כוחות הביטחון שיבואו לבלום ולרסן. נגיד את האמת: יש בינינו אנשים שחולמים שתהיה אינתיפאדה, ובזכותה צה"ל ייכנס לערים הפלסטיניות וירסק אותן. המון דם יישפך, המון דם. מאות ישראלים ייהרגו ואלפי פלסטינים".
מול נחשול כזה, שאלתי, מה נכון מצד ראש ממשלת השינוי לעשות?
"לומר אמירות חדות, ברורות, על שלטון ועל משילות, על מוראה של מלכות", אמר. "הימין הממלכתי יצטרך לגבות אותו, בכל הכוח".
אתה דן בספר בהרחבה באיגרות יהושע, אמרתי. אתה מציג את סיפור האיגרות כבסיס המוסרי לגירוש המוני של פלסטינים. מה הסיפור?
"זאת אגדה תלמודית", אמר. "לפי התלמוד יהושע בן-נון שלח עם כניסתו לארץ שלוש איגרות לתושבים. בראשונה כתב - מי שרוצה לעזוב יעזוב; בשנייה כתב - מי שרוצה להשלים ישלים; בשלישית כתב - מי שרוצה להילחם יושמד. האיגרת השנייה היא הסיפור. הבשורה הטובה היא שלא חייבים להרוג את כולם: אפשר לגרש, אפשר להכניע. הוויכוח הוא על השאלה מה אומרת השלמה עם שלטון היהודים, אם היא אומרת חיים תחת חסות, ללא זכויות. סמוטריץ' מאמין בזה, לגמרי. כשאני מדבר עם רון שכנר, בעבר ראש המועצה האזורית הר חברון, הוא אומר, צריך להעניק אזרחות לכולם. אני אומר לו, מדובר בשלושה מיליון נפש. זאת מדינה דו-לאומית. הוא אומר, עם המספרים נתמודד. אין לנו פתרון אחר".
פנטזיה שתביא לחיסול החזון הציוני .הרב בנימין לאו | צילום: עידן גליקזליג
אני לא חושב שיש מדינה אחת בעולם - גם לא תימן של החות'ים - שמוכנה להניח על השולחן מסמך ברוח הזאת, אמרתי.
"לכן אני אומר בסוף הספר שצריך להוסיף איגרת רביעית", אמר.
או להשאיר את סיפורי האגדה לאחים גרים. לאו מנהל שיחה חברית, מנורמלת, עם דניאלה וייס, מנהיגת תנועת נחלה, ועם מוביל התנועה, עוזי שרבף. סמוטריץ' תומך מהממשלה; סוכות וסון הר=מלך מהכנסת. שישים שנה וייס מפירה בגלוי, במפגיע, את הוראות הצבא והממשלה, ובתוך כך מכפיפה את כולם לצרכיה. שרבף הוא רוצח מורשע.
וייס אימצה את איגרות יהושע. המטרה הסופית שלה היא מדינה שתשתרע מהנילוס עד הפרת. המיקוד כרגע הוא בהיאחזות בשטח B כדי לדחוף את הפלסטינים לתוך הערים, בדרך לגירוש; בתוך כך, התנחלות רבתי בשטחי רצועת עזה. "אני מרימה טלפון לכל מנהיג", אמרה לו דניאלה וייס. "הם פוחדים ממני. אני לא מפחדת מהם. אין מציאות שאני לא מגיעה לראש ממשלה. כולם מעריכים את ההתמסרות, הפנאטיות, העקשנות. הצבא בא אחרינו, ובסוף גם המדינה. אני יוצרת מציאות".
נתניהו, אמרתי, מדבר על 150 נערים שאיבדו מסגרת. "זה לא נכון", אמר לאו, "לא מדובר בארחי פרחי. לא מדובר בבריונים שבאו להתפרע סתם, ללא תכלית - אלה אנשים שבאים עם תודעה של שליחות. הסיפור שהם מספרים לעצמם הוא סיפור של המשכיות: אנחנו אנשי בראשית, אנחנו הציונים האמיתיים.
"בכל נקודה שבה ביקרתי ערכתי עבודת שורשים. מוריה שפירא אירחה אותנו בעדי עד, מאחז בעמק שילה שהוכר כיישוב. סבא שלה היה ממתיישבי ביריה, ליד צפת. ביריה היא תל-חי של הציונות הדתית - הסמל למלחמה על ההתיישבות. אבא שלה, עירא רפפורט, ממייסדי שילה, היה חבר במחתרת היהודית; הבן שלה סילק בכוח את הבדואים שהממשל הצבאי הישראלי יישב בעוג'ה, בבקעת הירדן. המים שהשקו את העדרים שלהם הם עכשיו אתר נופש, מגלשה, ליהודים בלבד".
הפטור שהם בוחרים לתת לעצמם מהמוסר האנושי מזעזע אותו. "אני חש בושה מול היוהרה של הנער הצעיר שדהר לכיוון המעיין בעליונות יהודית", כתב.
איך אתה מסביר את זה, שאלתי.
"השבר של מוריה שפירא וחבריה", אמר, "היו אוסלו וההתנתקות: מבחינתם אלה מגה-אירועים. לאחר אוסלו הם הרגישו שכל הביטחון שלהם אבד, שהמדינה נטשה אותם על כבישי השומרון; בהתנתקות הם הרגישו ששרון בגד, שהמדינה בגדה. הם עברו משבר עמוק ביחס שלהם למדינת ישראל. בעיניהם, הדרך הישנה מיצתה את עצמה.
"זאת לא הקצנה: זאת נטישה. הם נטשו את המדינה באופן העמוק ביותר. הצעירים בזרם הזה מתלבטים אם להתגייס לצבא. מדובר בזרם משמעותי, זרם אנרכיסטי".
בספר, אמרתי, אתה מחבק אותם.
"האתוס הפנימי שלהם הוא של הציונות המגשימה", אמר. "הם עושים מעשה חלוצי בתנאים קשים, אבל הם עיוורים. הם מסרבים לראות את הערבים שחיים שם. אסור להגיד בנוכחותם את המילה פלסטינים. דניאלה וייס אומרת לי את זה במילים מפורשות: אני לא רואה אותם. החלום שלהם הוא השתלטות יהודית על כל המזרח-התיכון. זאת פנטזיה שתביא לחיסול החזון הציוני, לא פחות.
"מבחינה יהודית, מבחינה מוסרית, זה מוביל אותנו למחוזות מטורפים. ועוד לא אמרתי דבר על הפרחחים, העבריינים, הפושעים".
שיטת הזיזים
אתה אומר שהם נטשו את המדינה, אמרתי, אבל מספרי הטלפונים של כל השרים שמורים בניידים של דניאלה וייס. אני מתקשה לראות את ההבדל בינה לבין אנשי הממסד הוותיק ביו"ש, זמביש (זאב חבר, מזכ"ל "אמנה", הזרוע הביצועית של מפעל ההתנחלות), פנחס ולרשטיין, רון שכנר ואחרים. ממנה ומחבריה אתה מזהיר - אותם אתה מהלל. אלה ואלה בטוחים שהם מגלמים את הרצון האמיתי של מדינת ישראל, את החזון האמיתי שלה. מהותית הם צודקים: המדינה מממנת אותם, מתחזקת אותם, מעלימה עין מהעבירות שנעשות למענם. בשמאל, כתבתי פעם, יורים ובוכים. בגבעות יורים ופורחים.
"אני אומר לך מה ההבדל", אמר. "זמביש למד מאריק שרון את כל השטיקים, איך לזהות את הסדקים בקיר ולעבור דרכם. הוא הפיק לקח מהחברות שלו במחתרת היהודית: הוא לא יעבור שוב על החוק, הוא לא יכרות גט עם המדינה. בעיניו, נקודת השיא בקריירה שלו הייתה כשעצר את המפגינים נגד ההתנתקות בכפר מימון, לפני שהתעמתו עם הצבא.
"דניאלה וייס מדברת בשפה אחרת לגמרי, במה שהיא קוראת שיטת הזיזים. היא אומרת, המדינה היא קיר, היא אויב פוליטי. אני אעבור אותו. איך? אני אמצא זיז. יש זיזים בשטח, יש זיזים פוליטיים - צריך להשתמש בכולם. דניאלה יוזמת עימותים - זמביש דואג לקראוונים".
הם משלימים זו את זה, אמרתי. הם העבר, היא ההווה.
"לא", אמר לאו. "הם מייצגים זרמים מנוגדים. מה שאצל דניאלה צל"ש אצל זמביש טר"ש, ולהפך. זמביש לעולם לא ירים יד על חייל אבל החיילים של דניאלה? השם ישמור".
סמוטריץ', אמרתי, הוא גם דניאלה וייס וגם זמביש.
"נכון", אמר לאו. "סמוטריץ' הוא גם נחלה וגם מדינה: ככה נראית אנרכיה. בעיניי זה הלב של הסיפור".
מדוע אתה קורא לתופעה הזאת אנרכיה, שאלתי. בעיניי התהליך די מסודר: מישהו בקומה ה-15, קומת הסמוטריצ'ים, במשרד הביטחון מסמן נקודה על המפה. מישהו מספק ריינג'ר, אוהל, סככה, דגל, כסף, אבטחה צבאית. סוכות יוצא לנתץ; הנערים יוצאים לשרוף.
"לא", אמר. "זאת אנרכיה. כשמישהו מתיישב איפה שבא לו ודוחק את רגלי הפלסטינים מוחאים לו כפיים, אבל למחרת אותו אדם רב עם היהודים מההתנחלות הסמוכה. שאל את אנשי איתמר, בצפון השומרון, מה הם חושבים על אברי רן, שמנהל ביד רמה את המאחז הסמוך, גבעות עולם. לך אל חוות טליה, בדרום הר חברון. אם בעלי החווה מתקוטטים עם משפחה בדואית שגרה שם זה בסדר, אבל שאל את אנשי בית יתיר, ההתנחלות הסמוכה, מה הם חושבים על החווה".
אם ההבדל בין הזרמים חד כל כך, שאלתי, מדוע הזרם הנורמטיבי, המנהיגות, הרוב, כל האישים שאתה משבח, לא פועל כדי לרסן את האנרכיסטים. הרי בתוך עמם הם יושבים.
"זאת נקודה קשה", אמר. "אני קורא לזה עצלות מוסרית. תושבי היישובים הוותיקים לא רוצים לראות מה קורה בחצר האחורית של ביתם. הדוגמה הכי טובה היא אפרת. אין יישוב בורגני יותר מאפרת, יותר אנגלו-סכסי. אתה עובר את הגדר המזרחית של היישוב, אתה היית שם, ואתה מגיע לחוות עיטם של הבן של שרבף ואל כוכב יהודה, מאחז שהוקם על אדמה פרטית. האם תושבי אפרת יודעים מה קורה שם? הם יודעים. האם זה מונע מהם לעשות שם אירועים, חתונות? ממש לא".
הוא נזכר באביו, נפתלי לאו-לביא, דמות המופת שלו, ניצול שואה. "אבא שלי זכר את השכנים שסגרו את התריסים שלהם כאשר באו לפרוע ביהודים", אמר.
מפעל נקניקיות
אחד המרואיינים שלך, אמרתי, איתן ברוכי, אמר, אנחנו מפעל הנקניקיות. כולם נהנים לאכול אבל איש לא רוצה לדעת מה קורה במפעל.
"נכון", אמר. "הם מרגישים שהם עושים את העבודה בשבילי, ובמקום להגיד תודה אני בא בטענות. ישבתי עם אחד מהדור הרביעי, בן 26, 27, בוס של חווה. אני מכיר את אבא ואת סבא שלו מהקיבוץ הדתי. אני שואלף, עם יד על הלב, האם אתה תשלח את אחד הנערים פה עם ג'ריקן דלק לשרוף את הבית של השכנים? אל תשאל שאלות שאתה לא רוצה לקבל עליהן תשובה, הוא עונה, ואבא שלו יושב על ידו".
אתה מספר, אמרתי, על הפחד שהיה בהתנחלויות בתקופות של פיגועים. בשנתיים האחרונות הפיגועים פחתו. "הפחד עבר צד", אומרים לך המרואיינים בתחושת ניצחון.
"כן", אמר. "האמירה הזאת חזרה שוב ושוב. בשילה ובעפרה, באירועי יום העצמאות, נציגים של נערי הגבעות התכבדו בהדלקת משואות. הם החזירו את השקט, אומרים אנשים, גם אנשים מתונים. על זה אומרים הוותיקים, אנשים כמו ולרשטיין ושכנר, השאלה היא לאיזה טווח זמן הפחד עבר צד. אם האלימות תימשך הפחד יתפוצץ לנו בפנים".
אתה מקדיש פרק מרתק להקשר המיני שתנועת המאחזים מייחסת למעשיה, אמרתי.
"זאת השפה", אמר. "מדברים על ההתנחלות, על כיבוש האדמה, כאקט של בעילה. ואז מה דינו של מי שמעז לטעון לזיקה לאותה אדמה? צריך לרוצץ את גולגלתו. בשיח הפנימי, הדתי, משווים את כיבוש האדמה להזדווגות בין אריה ללביאה. אוי למי שיכניס את עצמו ביניהם בשעת מעשה".
אתה קורא, אמרתי, להקמת תנועה של ראשי מועצות ויישובים ביו"ש ש(אני מצטט) "יחזירו את המתנחלים לחברה הישראלית". למה אתה מכוון?
"הקהילה המקומית צריכה לעשות בדק בית ולוודא שידינו לא שפכו את הדם הזה", אמר. "מי הריבון ביו"ש? בפועל לא הצבא ולא המשטרה: הם לא מתגוררים שם. אתה, ראש המועצה, אתה אחראי מוסרית למה שקורה בטריטוריה שלך".
גם להסגיר עבריינים, שאלתי, גם להלשין?
"חד-משמעית", אמר. "אני חוזר לשאלה שבה פתחנו: אם תקום ממשלה אחרת אחרי 27 באוקטובר ואם היא תרצה לבלום את מה שקורה ביהודה ושומרון, היא תצליח רק אם אנשים כמו זמביש, ולרשטיין, שכנר, ייתנו כתף, אם הבנים והנכדים שלהם ייתנו כתף. הילדים שלהם לא מסתובבים בגבעות: הם פקידי ממשלה, אנשי ביטחון. הם אנשים אחראיים. הבת של ולרשטיין מתגוררת בתפוח, יישוב שבעבר נחשב לכהניסטי. היא כותבת על הפורעים בצמתים: אתם מזהמים את המדינה.
"במהלך הראיונות למדתי משהו שהפתיע אותי: הזרם של דניאלה וייס על כל שלוחותיו לא רוצה סיפוח, לא רוצה ריבונות ישראלית בשטחי B, A ו-C. למה הם לא רוצים ריבונות? כי ריבונות מחייבת אותנו להתייחס לתושבים, לקחת עליהם אחריות. לשיטתם, צריך לעבור משלב לשלב: קודם כיבוש, אחר כך גירוש, אחר כך התנחלות ואז, רק אז, ריבונות. אם אתה מציג את אותה שאלה לשכנר הוא עונה - ריבונות עכשיו. אני אדאג לביוב גם של חברון, גם של יאטה, גם של באר-שבע".
תפסיקו לריב. ליברמן
(ריאן פרויס)
הבסיס מול התקרה
אילו הפוליטיקה הייתה מתמטיקה ליברמן היה להיט הבחירות. הוא מציע לעם שזז ימינה תשובות הולמות לכל מה שכואב לו כרגע: ידיים נקיות ממחדל 7 באוקטובר; פסילה של נתניהו וממשלתו; מאבק ללא פשרות בחרדים ובערבים; אקטיביזם צבאי ומדיני; ניסיון פוליטי; עקביות, יציבות ואיתנות לאורך שנים. שום מפלגה אחרת באופוזיציה, קל וחומר רשימות חדשות, לא מציעה לבוחרים תפריט כזה. אם יש מצביעי ימין ששוקלים לעבור גוש, ישראל ביתנו נראית ככתובת המתבקשת. היא מאפשרת לבוחרים ללכת בלי ולהרגיש עם.
אבל פוליטיקה איננה מתמטיקה, וליברמן יושב ביום טוב על חודם של עשרה מנדטים. ביום ראשון בערב נסעתי להופעה שלו בנורדיה, מושב שממוקם סמוך לצומת בית ליד. בעבר היה המושב גאוות משקי בית"ר, המעוז החקלאי של תנועת החירות. בבחירות לפני ארבע שנים המפלגה המובילה בקלפי הייתה יש עתיד של לפיד, עם 377 קולות. מח"ל וגנץ קיבלו 182 ו-178 קולות, בהתאמה. ישראל ביתנו קיבלה 21 קולות בלבד.
הקהל שמילא את האולם, כ-150 איש, בא מהאזור, מהמושבים ומהקיבוצים, גם מנתניה. קהל מבוגר, ישראלים ותיקים, בעיקר גברים, חלקם במכנסיים קצרים. בכניסה עצרה את ליברמן חבורה צוהלת של דוברי רוסית, בעיקר נשים, שהתארגנה לצילומי סלפי עם המועמד. שאלתי את ליברמן למחרת מה אחוז יוצאי ברית-המועצות לשעבר לדורותיהם בין מצביעי המפלגה. "בין 30 ל-40 אחוז", השיב. זה אומר שישראל ביתנו, 27 שנים לאחר הקמתה, עדיין נמצאת בתקופת המעבר שלה, בין מפלגה סקטוריאלית למפלגה כלל-ישראלית. הבסיס עדיין שם: זאת הבשורה הטובה; גם תקרת הזכוכית עדיין שם: זאת הבשורה הטובה פחות, מבחינתה.
ליברמן נשא נאום קצר ואחר כך השיב לכל שאלה, בסבלנות שלא אופיינית לו. התשובות התלכדו למסר שבשבילי היה חדש ומעניין: ליברמן על תקן המבוגר האחראי, הפרשן המוסמך, השותף המנוסה, מרכז הקונצנזוס, הדבק שמחזיק יחד את ארבע מפלגות האופוזיציה. לא ליברמן המתריס - ליברמן המרסן. המועמדות שלו לראש ממשלה, שהכריז עליה בתחילת הקמפיין, נדחקה הצידה, זמנית לפחות. "אם זה יסתדר יסתדר", אמר לקהל. "אם לא לא". הוא הציב משימה אחת על סדר היום - החלפת הממשלה הנוכחית. כל הנושאים האחרים חייבים להידחות ליום שאחרי הניצחון.
"מה צריך לעשות כדי לנצח", שאל והשיב: "קודם כל, שיעור הצבעה גבוה. שנית, למנוע פיזור קולות. מפלגה שקמה משום מקום נעלמת לשום מקום. שלישית, לא ליפול למלכודות של נתניהו".
הוא פירט. "מה רוצה ביבי? שנשכח מ-7 באוקטובר; שנשכח ממלחמת ההתשה שעדיין נמשכת; F-35 לטורקיה זה כישלון אסטרטגי; העשרת גרעין בסעודיה זה כישלון אסטרטגי; איבוד התמיכה של דעת הקהל באמריקה; אובדן המשילות כאן; הירידה מהארץ; הפרוטקשן. את כל זה הוא רוצה שנשכח.
"אנחנו (האופוזיציה) נגררים למגרש כן ערבים לא ערבים, כן מדינה פלסטינית לא מדינה פלסטינית, כן פינוי יישובים לא פינוי יישובים. לדבר (כמו איזנקוט) על זה שנקים אם נצטרך ממשלת מיעוט משחק לידי נתניהו; לדבר על מנסור עבאס משחק לידי נתניהו. יש די נושאים שנותנים מכנה משותף לכל הגוש.
"השופרות של הקואליציה אומרים שיאיר גולן קומוניסט. מי קומוניסט, יאיר גולן שביבי נלחם כדי למנות אותו לרמטכ"ל? אסור שנקנה את השטויות האלה".
"צריך לדבר על אנחנו", אמר לקהל, "לא על אני ואני: אנחנו נקים ממשלה; אנחנו יודעים להסתדר בינינו; שום קומבינות; שום תרגיל מסריח. לאחר הניצחון אני אציג נוסחה לבחירת ראש הממשלה שכולם יקבלו אותה. בתוך ימים נכריז על המועמד שלנו".
האם יוכלו לקבל את האחד ולפסול את השני? סגלוביץ' (מימין) ועבאס שלשום | צילום: דוברות רע"מ
נגד הזרם
במוצאי שבת אמורים מנסור עבאס ויואב סגלוביץ' להודיע שהסכימו על ריצה משותפת של רע"מ וסגלוביץ' לכנסת הבאה. אני מלווה את המיזם הזה מראשיתו, בסקרנות גדולה. הוא מציג דגם יוצא דופן של שותפות פוליטית: יהודי ציוני, בכיר במערכת הביטחון, מתחבר למנהיג התנועה האיסלאמית; שום נייר לא עבר ביניהם, רק שיחות בעל פה; ההבנה ביניהם היא שכל אחד נשאר בזהות שלו, בדרך שלו: סגלוביץ' לא ישתנה; עבאס לא ישתנה.
עבאס מאמין שצירוף סגלוביץ' הוא כרטיס הכניסה שלו ושל החברה הערבית כולה למערכת השלטונית. כמו היונה שנוח שלח מהתיבה לראות, אם קלו המים, סגלוביץ' יביא את הבשורה. סגלוביץ' רואה במיזם שלו סטארטאפ. גם אם ייכשל, מיזמים נוספים, ממוסדים יותר, יבואו אחריו. ההשתלבות בלתי נמנעת: היא תגיע.
הוא בחר להיכנס להרפתקה הזאת לגמרי לבדו, בלי מסגרת מפלגתית תומכת, בלי מועמדים נוספים, בלי עוזרים, בלי תומכים מבחוץ. כמוהו כנוסע שהחליט לעלות על טיסה בלי מזוודה ובלי טרולי. התהליך שעברה רע"מ עד לאישור שנתנה לעבאס לצרף אותו לרשימה התנהל בלעדיו. הוא נפגש רק עם עבאס.
יהודים נספחו בעבר למפלגות ערביות; ערבים נספחו למפלגות יהודיות. לפעמים המכנה המשותף היה אידיאולוגי; לפעמים תועלתני. החיבור בין עבאס לסגלוביץ' נולד בנסיבות אחרות לגמרי. אי-אפשר להסביר אותו בלי להביא בחשבון את עומק השבר אצל ערבים וגם אצל יהודים לנוכח הפשיעה בחברה הערבית. ערבים וגם יהודים הבינו שכך זה לא יכול להימשך. סגלוביץ' היה שם בשבילם - יחיד בין הפוליטיקאים היהודים שפעל באפקטיביות למיגור הפשיעה. בלי שהתכוון לכך, ההתמודדות עם הפקרת החברה הערבית הפכה למשימת חייו.
הידיעות על ההצטרפות שלו לא השפיעו על התוצאות של רע"מ בסקרים. המבחן יהיה בהמשך, מול המערכת הפוליטית, מול המערכת החברתית, מול האווירה ברחוב. השאלה שמעסיקה פוליטיקאים משני הגושים מתמקדת בטווח קרוב יותר: אם הצטרפותו של סגלוביץ' מכשירה כניסה של רע"מ לקואליציה שתקום, אם תקום, אחרי 27 באוקטובר. האם יוכלו לקבל את האחד ולפסול את השני? דילמה.
