בתוך מערכת הבחירות שבה אנחנו נמצאים, אין כמעט הזדמנות לדיון רציני כלשהו. אבל הנה, לרגע קט אחד היה נדמה שאולי, רק אולי, הנושא המדיני החשוב ביותר יונח אחר כבוד על שולחן השיח הציבורי. זה קרה דווקא בעקבות אמירתו של מנסור עבאס על מדינה פלסטינית. "האמת שהם מנסים להסתיר מתגלה כל פעם מחדש", הגיב מיד נתניהו, "איזנקוט, ליברמן וגולן יקימו ממשלת שמאל עם עבאס שתקים מדינה פלסטינית מסוכנת". מעניין. מי שחתם, ממש חתם, שוב ושוב, על הסכמה למדינה פלסטינית הוא בנימין נתניהו. הפעם האחרונה הייתה לפני פחות משנה, במסגרת 20 הנקודות - ההסכם שהוביל לשחרור אחרוני החטופים ולהפסקת אש בדרום.
ועל אף שנתניהו הסכים שוב ושוב, צמד המילים "מדינה פלסטינית" מבהיל את הפוליטיקאים. הימין משתמש בו כדי להזהיר כביכול מפני מחלה ממארת, והמרכז נכנס לפאניקה. מיד לאחר התגובה ההזויה של נתניהו, איזנקוט מיהר להגיב: "בממשלה שנקים לא תקום מדינה פלסטינית".
איזנקוט. למרות שנתניהו הסכים לזה שוב ושוב, המילים "מדינה פלסטינית" מבהילות את הפוליטיקאים מהמרכז
(אלכס (אלכסנדר) גמבורג)
נתניהו משקר. זה לא חדש. אבל תגובת איזנקוט היא בעיקר איוולת. מה הבהלה? ישראל חייבת את השגשוג שלה ואת היותה חלק ממשפחת העמים, דווקא לאמירת כן. לוּ חלילה דוד בן-גוריון היה אומר "לא" להצעת החלוקה ב-1947 - לא הייתה קמה מדינה יהודית. הוא אמר כן. פרופ' בנציון נתניהו, שישב אז בארה"ב, חתם על מודעה ב"ניו יורק טיימס" נגד החלוקה. הוא רצה את ארץ ישראל השלמה. לפי היגיון שלו, לעולם לא הייתה קמה מדינה יהודית. עברו כמעט 80 שנה. בעשורים האחרונים קיבלו הפלסטינים עוד ועוד הצעות להקמת מדינה פלסטינית. הם תמיד אמרו לא. מאז הם בנַּכְּבָּה ללא הפסקה. וישראל שאמרה כן - רק שיגשגה.
ולמרות זאת, איזנקוט נבהל. וזו טעות. משום שטמינת הראש בחול לא תעזור. נרצה או לא נרצה, סוגיית המדינה הפלסטינית הייתה על השולחן והיא עדיין על השולחן. ממשל טראמפ גינה את היוזמה הסעודית-צרפתית למדינה פלסטינית, אבל מעשית - אימץ אותה. והיא מופיעה כבר בסעיף 2 וגם בסעיף 19 בהחלטת מועצת הביטחון מ-17 בנובמבר 2025, שמבוססת על ההסכם עם חמאס. נתניהו, נזכיר שוב, תמך בהסכם שכולל מתווה להקמת מדינה פלסטינית.
אז מדוע איזנקוט נבהל? הוא כבר אמור לדעת, שבפרדוקסים של המזרח התיכון - מנהיג ישראלי שמציע מדינה פלסטינית רק מרחיק את הלחצים מישראל, ומנהיג שלא מפסיק לדבר נגדה - מזמין לחצים מכל העולם ומדרדר את מעמדה של ישראל. זו הדרך של ממשלת הימין-על-מלא הנוכחית. וכי איזנקוט לא יודע שזו הדרך, שאם רק תימשך, תדרדר את ישראל לקריסה?
מדינה פלסטינית, בנסיבות הקיימות, לא נמצאת על הפרק. יעברו שנים רבות עד שהרשות הפלסטינית, אם בכלל, תעמוד בתנאים שהציבה הקהילה הבין-לאומית. אנחנו רחוקים משם. אבל לא על מדינה מדובר, אלא על חוכמה מדינית. אל תגידו לא. תנו לפלסטינים לומר לא.
אז חבל, כי היציאה של איזנקוט נגד הבנייה ב-E1 דווקא מוכיחה כשהוא רוצה הוא יכול לגלות עצמאות ונחישות.
מי מטיף לחופש
בדרך כלל זה מגיע מצייצנים ומטוקבקיסטים חסרי בינה, שבמודע, או לא במודע, הם חלק ממכונת הרעל. זה לא חשוב מה אתה כותב, הם מיד ידביקו לך אינטרסים הזויים. אם אכתוב משהו נגד היועצת המשפטית לממשלה - זה בגלל, הם כותבים, שבעלי העיתון, נוני מוזס, אמר לי. ואם אכתוב ביקורת על יריב לוין - אז שוב זה מוזס שכפה עליי לכתוב. מכיוון שמדובר במכונת רעל - אין צורך לחפש היגיון. ולמען הסר ספקות, אין לי מושג מה המו"ל של העיתון חושב על מה שאני כותב בעניינים הללו וגם לא בעניינים אחרים. הרי כאשר אני כותב עמדה מסוימת, סביר להניח שבאותו יום או באותו שבוע אחד מעמיתיי יביע עמדה הפוכה. אז לא, איש לא אומר לנו מה לכתוב. זה הכיף לכתוב בעיתון שיש בו גם מגוון רחב של דעות וגם חופש מוחלט.
עד שמגיעים לעיתון "הארץ". או אז מתברר שלא מדובר בעיתון אלא בעוד טוקבקיתון. בשבוע שעבר התפרסם ב"ידיעות אחרונות" עמוד שער למחרת הפריימריז בליכוד, עם תמונה של נתניהו והכיתוב "יוצא לדרך". עמוד השער הזה, שומו שמיים, הרגיז אותי. ומשום כך, כבר למחרת פירסמתי מאמר תגובה שהכותרת שלו הייתה: "יוצאים לדרך ישנה". לכל קורא נבון היה ברור שאני מתפלמס עם עמוד השער ביום שלפני כן. ואפילו כועס. והנה עוד הפתעה: גם המאמר שלי פורסם, בהבלטה, בעמוד הראשון. ויותר מכך, מתברר שגם העורך הראשי חשב שעמוד השער "יוצא לדרך" - היה טעות. הוא הוציא הודעה לעובדי העיתון שבה הוא מבהיר את מה שידענו: יש לכם חופש מוחלט.
אבל עיתונאים מסוימים ב"הארץ" העדיפו את תפקיד הצייצנים. הם התנפלו על אותו עמוד שער כמוצאי שלל רב. הנה, כמו אחרוני הצייצנים, הם מצאו הזדמנות לנגח את "ידיעות". "הועלו ספקולציות", נכתב באחד המאמרים, "כי לעמוד השער האוהד יש קשר לאינטרסים המשפטיים של נתניהו ומו"ל 'ידיעות אחרונות', ארנון (נוני) מוזס, בתיק 2000". אכן, היו ספקולציות. שלהם. רק שלהם. ואיך בדיוק אינטרסים, ואילו אינטרסים, אם למחרת היום פורסם מאמר, בעמוד השער, עם כיוון הפוך? עיניים להם, אבל הם לא רוצים לראות. הם רוצים לנגח. עובדות? לא בבית ספרם.
וקצת מוזר שדווקא "הארץ" מעז לדבר על הקשר בין מו"ל העיתון לבין התוכן. הרי אצלם, האג'נדה של המו"ל היא האג'נדה של העיתון. זו בהחלט זכותו של האג'נדתון הזה לנהל קמפיין שקרי לחלוטין על "הרעבה" ועל "ג'נוסייד", משום שזו עמדת המו"ל. אבל שהעיתון הזה יטיף מוסר לאחרים? ספק אם בעשורים האחרונים התקבל מישהו לעיתון, כחבר מערכת, שדעתו רחוקה מדעתו של המו"ל. ודווקא על העיתון החופשי ביותר והמגוון ביותר בישראל הם מתגוללים?
למען הסר ספקות, ב"ידיעות" מתפרסמים הרבה דברים שגורמים לי לחרוק שיניים. אני מניח שגם דברים שאני כותב מרגיזים חלק מעמיתיי. אבל זה בדיוק הסיפור. החופש המוחלט לכתוב כל מה שראוי לפרסום וכל מה שמעשיר את השיח הציבורי. בלי שום אג'נדה מוכתבת. בלי מו"ל שאין לנו מושג ירוק מה דעתו. עם טעויות. כן. גם זה קורה. אנחנו לא מושלמים. ופה ושם אנחנו אפילו כועסים. וביום שמישהו יכתיב לנו משהו, אפשר להניח שאיש מבכירי העיתון לא יישאר בו עוד יום אחד. ועד שזה יקרה, ואנחנו מניחים שזה לא יקרה, אנחנו בעיקר גאים לכתוב ב"ידיעות אחרונות".
