ברור שאי-אפשר לנתק את האלימות סביב מגרשי הכדורגל מאווירת ההפקרות הכללית במדינה. מהתחושה שמותר לעשות כמעט הכל בלי לשאת בהשלכות: לנהוג בפראות בכביש, לאיים על מי שהעז להעיר לך, לשלוף סכין בגלל ויכוח מקרי - וגם לרדוף אחרי אוהד תמים עד לרכב ולהכות אותו באלות. הקווים האדומים נמחקו מזמן, והאלימות במגרשים היא רק עוד ביטוי למציאות שבה הכוח קובע והמחיר לא קיים. ברור שגם למשטרה יש אחריות: למנוע, לאתר, לעצור ולהעמיד לדין. לא להגיע אחרי האירוע כדי לאסוף עדויות ולפרסם הודעה לקונית.
עכשיו, אחרי ששילמנו את המס הקבוע של האשמת המדינה, המשטרה, מערכת החינוך ומזג האוויר, אולי אפשר לדבר גם על ארגוני האוהדים הקדושים. האולטראסים למיניהם פיתחו טקטיקה גאונית: אסור להאשים אותם בשום דבר, כי מיד יטענו שאתם מכלילים ציבור שלם. הרי רוב אוהדי הכדורגל הם אנשים נורמטיביים שרוצים לראות משחק ולחזור הביתה בשלום. זה נכון, אבל גם לא רלוונטי. אף אחד לא מאשים את כל היציע. הבעיה היא עם קבוצות מאורגנות שצברו כוח עצום, בלי לקבל אחריות שמתקרבת אפילו לעוצמת ההשפעה שלהן.
לאולטראסים יש מונופול על העידוד, ולכן הם יכולים להשבית אותו בכל רגע שמתחשק להם. ההנהלות, שתלויות באווירה שהם מייצרים, נכנעו מזמן. ההתאחדות והמינהלת הלכו בעקבותיהן, עד כדי שינוי התקנון באופן שמכשיר למעשה השלכת אבוקות בתנאים מסוימים. שירים גזעניים ממשיכים להישמע בחופשיות, ואפילו דוח חמור של פיפ"א לא יעצור אותם. אין לכך תקדים בשום מקום בעולם. זה הגיע למצב האבסורדי שבו אנשים ברשתות החברתיות התפלאו שאופ"א מענישה על אבוקות במפעלים האירופיים. מכונת התעמולה של האולטראסים הצליחה לשכנע את כולם שזה לא ככה, שרק אצלנו "רודפים" אחרי אוהדים מסכנים.
ומה מקבלים בתמורה? עידוד מטורף, נכון. בדרך כלל כשהקבוצה מצליחה והכל ממילא נפלא. כשלא מכניסים תפאורה או ציוד עידוד, הארגונים יודעים לפתוח במחאה, לשתוק במשך שבועות ולהשבית את האווירה באצטדיון. אבל כשאוהדים מוכים מחוץ למגרש, פתאום הדממה מוחלטת. אין גינוי, אין הודעה, אין הפגנת סולידריות. כאילו זה לא עניינם. אל תדאגו: כשהמשטרה תבצע פעולה קטנה או שההתאחדות תעניש בחומרה - אתם תשמעו מהם בכל כלי תקשורת אפשרי עד שהגזירה תבוטל.
וגם מארגוני האוהדים שאינם אולטראס כמעט לא נשמע דבר. הסיבה פשוטה: בתוך המערכת הזאת כל אחד דואג למעמדו, לקשרים שלו ולקרבה שלו לצלחת. מי שבפנים נהנה מכוח והשפעה; מי שנשאר בחוץ יכול לחזור לבדו לרכב, ולקוות שלא יחכו לו שם עם אלה. גם בעדות במשטרה הוא ייאלץ להגיד: ״חשוב לי להבהיר שזה לא כל האוהדים״.
כשלא מכניסים ציוד עידוד, ארגוני האולטראס יודעים לפתוח במחאה ולהשבית את האווירה באצטדיון. אבל כשאוהדים מוכים מחוץ למגרש, פתאום דממה. אין גינוי, אין הודעה, אין הפגנת סולידריות