איך נכנסים לארץ? איך מתחילים לבנות כאן? "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹוקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ". כך מתחילה פרשת השבוע, פרשת "כי תבוא". משה רבנו ממשיך בנאום הפרידה שלו מהעם בספר דברים, והשבוע הוא מסביר איך להתבסס בארץ.
אחרי ארבעים שנה במדבר, העם התרגל לקבל אוכל ומים באופן ניסי. עכשיו בארץ צריך להתחיל לעבוד, לזרוע, לנטוע, לקצור, ויש חשש שדווקא הכניסה לארץ ישראל תשכיח מהם את אלוקים, את הסיפור הגדול, והם יתמכרו לקונספציה של "כֹּוחִי וְעֹצֶם יָדִי", של גאווה והיבריס.
לכן הפרשה מתחילה במצוות הבאת הביכורים. דווקא כשהחקלאי יוצא לשדה ורואה פירות ראשונים, אחרי כל העבודה הקשה שלו, עליו לסמן אותם ולעלות איתם לירושלים לבית המקדש. זו חגיגה של נגינה ושירה, של הודיה וקהילה. בבית המקדש החקלאי נושא נאום היסטורי, שמחבר עבר והווה ועתיד. כך הוא יזכור שכל תאנה קטנה בשדה שלו בארץ ישראל היא המשך של יציאת מצרים, היא חלק מהנצח.
משה רבנו לא יזכה להיכנס לארץ, אבל השבוע הוא מבקש מאיתנו להיכנס כמו שצריך.
רפאל גיברלטר, סליחות בכותל, אלטלנה, יגל אושרי
(צילומים: הקרן למורשת הכותל המערבי, הנס פין/לע''מ, מעמוד האינטגרם של יגל אושרי)
*
בדיוק השבוע בפרשת "כי תבוא" קיבלנו תזכורת איך לא לבוא אל הארץ. איך אסור להיכנס בשעריה. השרידים של אוניית אלטלנה נמצאו אחרי 78 שנים, וזו תזכורת עצובה וחשובה.
נזכיר את הפרטים היבשים והכואבים: פרשת אלטלנה התרחשה בדיוק 39 ימים (!) אחרי הקמת מדינת ישראל. חודש ושבוע אחרי ה' באייר תש"ח, הורה בן-גוריון להפגיז את האונייה של האצ"ל. 19 יהודים שנרצחו בידי יהודים, 16 אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל.
ובין כל התגובות שפורסמו השבוע, פנתה אליי שפרה פירסט-גיברלטר, ופרשה לפניי יריעה היסטורית מרתקת. אבא שלה, רפאל גיברלטר, ניצול שואה, היה איש צוות באונייה. בביוגרפיה שלו הוא מספר איך עלה אליה, עם ספר תורה של בית"ר: "הצמדתי את ספר התורה חזק לליבי, וטיפסתי בגאווה אל סיפון האונייה. התרגשתי מאוד. רגעים של התרוממות הלב וניצחון הרוח. הרגשתי שיחד איתי עולות לאונייה כל הנשמות של זקני סלבודקה (האזור ממנו הגיע בליטא), אוחזות בשולי מעילי ומבקשות: קח גם אותנו עימך לארץ ישראל. ואני, הנער המפוחד מגטו קובנה, עולה עכשיו עם ספר התורה לארץ ישראל. מצאתי לו בקצה אולם הנוסעים מקום מוגן ושמור".
ההפלגה עברה על רפאל בהתרוממות רוח. "ידענו שהנשק הרב שהבאנו עימנו יקבע ממש את גורל היישוב העברי בארץ", סיפר. הוא ראה את קו החוף של ישראל, וההתרגשות הייתה עצומה. כשהתחיל הירי, הוא לא דמיין אפילו שמפגיזים את האונייה, וגם כשכבר עלה עשן הוא חשב שזו תקלה. רפאל היה בחדר המכונות בזמן שהפגז פגע באונייה, והיא החלה לבעור.
שפרה גדלה על הסיפור הבא, שהיא מבקשת לחלוק: "ניתנה להם הוראה לעזוב את האונייה, אבל אבא רצה להציל את ספר התורה שלהם. ספר זה היה שייך ל'קיבוץ בית"ר' באיטליה, קיבוץ שבאופן אירוני נקרא 'אחדות ישראל'...".
אבא ניסה להגיע אל אולם הנוסעים. הוא סיפר לנו איך תיכנן לזרוק גלגל הצלה למים, להניח את ספר התורה ולשחות איתו לחוף. בפועל, אולם הנוסעים היה מלא בארגזי תחמושת והם התחילו להתפוצץ. כדורים עפו מצד לצד, ובאולם כבר שכבו כמה הרוגים ופצועים. אבא סיפר: 'אמרתי לעצמי, 'לא הגעתי עד לכאן כדי למות. ספר התורה אבוד, ועכשיו עליי להציל את עצמי'. עליתי לסיפון. מנחם בגין עמד על הסיפון ולחץ יד לכל מי שירד מהאונייה. גם לי הוא לחץ יד בחום ואמר: תודה רבה".
בזמן ששחה אל החוף, הכדורים שרקו סביבו. "מהאונייה בקעו קולות נפץ בלתי פוסקים, בזמן שאני עשיתי את צעדיי הראשונים על חוף ימה של תל-אביב. לא כך דמיינתי את הגעתי למולדת", סיפר. הוא נאסף על ידי אנשי אצ"ל לדירת מסתור, שם ניסה לעכל את החוויה. לא בטוח שהצליח, עד יומו האחרון. הוא הרי שרד את מחנה דכאו ואת צעדת המוות. כל השואה הוא חלם על עלייה לארץ, ואמר למשפחתו: "חשבנו שיקבלו אותנו בפרחים, ובמקום זאת קידמו אותנו בשנאת אחים'".
בתו שפרה מספרת שמציאת האונייה גרמה להתרגשות גדולה במשפחה כולה. ויש להם גם תקווה, אולי לא ריאלית אחרי כל כך הרבה שנים. "הלוואי שימצאו בה גם שריד כלשהו מספר התורה ההוא, של קיבוץ אחדות ישראל".
*
נחזור לימינו, חודש אלול תשפ"ו. התקשורת לא יודעת איך לאכול את "נוער הסליחות". יש כתבות רבות על הצעירים ה"מתחזקים", דיונים רבים ברשתות החברתיות של הורים על ילדיהם המתבגרים שמאמצים מנהגים ומסורות, סקרים רבים על התופעה. אבל הניסיון הוא למסגר את התופעה כ"גם וגם". אין מה להיבהל, מסבירים המומחים המבוגרים. הצעירים הנלהבים לא חוזרים בתשובה, זו לא מחויבות מלאה להלכה. הם בסך הכל מוסיפים קצת מסורת לאורח החיים החילוני שלהם.
בעיניי זו טעות. התחיל כאן משהו שגדול מאיתנו, שלא יסתיים בדרך אמצע של חצי-חצי, אלא יעלה למעלה. גבוה יותר מאיתנו. הם חוזרים למסורת של בית סבא, ומשדרגים אותה.
הנה דוגמה קטנה לחידושים ולשפה של הדור הזה. הזמר וכוכב הרשת יגל אושרי ("גם בשעות החשוכות של הלילה"), סיפר השבוע לעוקביו כך: "עד לא מזמן, לא הנחתי תפילין כל בוקר. אחרי 7 באוקטובר החלטתי שאני מניח תפילין, אבל בפועל אני קם בבוקר וישר אינסטגרם, טיקטוק, טלפונים, עבודה, פגישות. פתאום כבר שש-שבע בערב ולא הספקתי. אז עשיתי לעצמי אפליקציה שקוראים לה: 'קודם תפילין, אחר כך העולם'. היא נועלת את כל האפליקציות, וכשאני מנסה להיכנס אליהן מופיעה ההודעה: הנחת תפילין, צדיק?'".
כמובן שהעוקבים הנלהבים שלו מיהרו ליישם בעצמם את הרעיון.
יש פה דור צעיר, מלא אנרגיה, מרץ ושמחה. הייתי השבוע בסליחות בכותל וראיתי אותם, והם חידוש גדול. הם דורשים יותר, לא פחות.
שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ, וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח... שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ, בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ...". (הנביא ישעיהו, מתוך הפטרת הנחמה שקוראים בשבת בבוקר בכל בתי הכנסת בעולם)
