אחרי כמעט שלוש שנים של פינוי, טלטלה ומעבר בין בתים, יחזרו היום ילדים ביישובי העוטף לשגרת הלימודים, חלקם בפעם הראשונה בבית. עבור גליה מנחל עוז, אורי מחולית ועלמה מכיסופים, העלייה לכיתה א' היא לא רק התחלה של פרק חדש, אלא גם רגע נוסף במסע החזרה הביתה.
גליה תיבון, בת שש מקיבוץ נחל עוז, תעלה לכיתה א' בבית הספר "אלונים" בשער הנגב. בקיץ האחרון היא חזרה עם משפחתה לקיבוץ, אחרי שנתיים וחצי במשמר העמק, לשם פונו לאחר הטבח. הוריה, אמיר ומירי, ידעו כבר לאורך הדרך שהם רוצים שהבת שלהם תתחיל את שנתה הראשונה בבית הספר - בבית.
גלריה
עלמה הנדלר, כיסופים: "אני חושבת שמה שיהיה הכי כיף בכיתה א' זה המקלט הזה שהולכים אליו ויש בו משחקים"
(בראל אפרים)
גליה כבר מתכוננת. היא יודעת לקרוא משפטים פשוטים, פותרת תרגילי חשבון ומדמיינת את עצמה בתוך הכיתה. אבל לצד ההתרגשות, ישנם גם הזיכרונות. את 7 באוקטובר היא מכנה "השבת המפחידה", ולקראת השנה החדשה היא ביקשה רק דבר אחד: שלא יהיו אזעקות.
כששואלים אותה מה היא מאחלת לעצמה לכיתה א', היא עונה: "שתהיה לי מורה נחמדה ושהיא תגיד לי 'איזו תלמידה טובה את גליה'. שיהיה לי מעניין בשיעור וכיף בהפסקה".
היא שמחה לחזור לנחל עוז. "כיף לחזור לבית שלנו, לאכול גלידה במרפסת עם אחותי ולעשות אמבטיה", אומרת גליה ומספרת כי מה שהיא הכי אוהבת בקיבוץ הוא "לקנות ארטיק בכלבו וללכת לבריכה".
מאחורי החוויות הקטנות האלה עומד שינוי גדול עבור המשפחה ועבור הקיבוץ כולו. כ-70% מתושבי נחל עוז כבר חזרו, אבל עבור האב אמיר הנתון הזה מספר גם על קיבוץ שעדיין לא חזר להיות מה שהיה: "זה אולי נשמע מרשים, אבל בפועל זה אומר שאחד מתוך שלושה אנשים לא חזר. זה חור גדול בלב שלוקח זמן להתרגל אליו. חלק מהחברים שלנו חזרו וחלק לא. אנחנו אוהבים את כולם ומבינים כל החלטה".
אורי סולטן, חולית: "אני מתרגש לעלות לכיתה א'. אני הכי מחכה ללמוד לקרוא וגם חשבון ובכלל לא מפחד משום דבר"
(בראל אפרים)
בלי כל החברים
גם בקיבוץ חולית הקטן יש היום ילד שעושה את הצעד הראשון במערכת החינוך, מתוך מציאות שהשתנתה לחלוטין. אורי סולטן, בן חמש וחצי, יעלה לכיתה א' בבית הספר "שדות אשכול". ב-7 באוקטובר נרצחו סבא וסבתא שלו, רולאן ורונית סולטן ז"ל, ומשפחתו חזרה לקיבוץ רק החודש אחרי תקופת פינוי ארוכה מחוץ לבית.
עבור הוריו של אורי, אדם וניר, ההחלטה לשוב לחולית הייתה כמעט מובנת מאליה. "לא באמת היה פה ספק", מספרת האם ניר, "לאורך כל התקופה היה לנו משפט שחזרנו עליו עם הילדים: 'הבית הוא איפה שכולנו יחד כמשפחה'. אבל ידענו שבסוף נחזור הביתה, לחולית".
"אורי מתחיל את השנה בלי חלק מהחברים שלו, שנשארו במקום שאליו התפנינו", מוסיפה ניר, "אנחנו נותנים לו המון גב, מכירים לו חברים חדשים ומנסים להראות לו גם את הצד האחר: הוא מגיע ראשון ויכול להכין את השטח לחברים שלו, וכשהם יחזרו הוא כבר יוכל לעזור להם להשתלב".
אבל לצד הניסיון להעניק לבנם ביטחון, ההורים עצמם מתמודדים עם חששות: "לשלוח ילד לכיתה א' זה ממילא רגע לא פשוט לאמא. פתאום הוא גדול, הוא צריך להיות עצמאי ואת צריכה לשחרר. עכשיו תוסיפו לזה את כל החששות הלגיטימיים של החזרה לעוטף: אם יהיה בטוח, איך יהיו הנסיעות, איך הוא יסתדר ומה יקרה אם שוב יתדרדר המצב הביטחוני".
גליה תיבון, נחל עוז: "כיף לחזור לבית שלנו. אני רוצה שתהיה לי מורה נחמדה ושהיא תגיד לי 'איזו תלמידה טובה את'"
(בראל אפרים)
אורי מצידו אומר כי הוא "מתרגש לעלות לכיתה א'. אני הכי מחכה ללמוד לקרוא וגם חשבון, ובכלל לא מפחד משום דבר. לחזור לחולית מרגיש קצת מוזר, כי החברים שלי לא יהיו איתי בהתחלה באותו בית ספר". הוא מספר שמה שהוא הכי אוהב בבית הוא לשחק בקיבוץ, לקפוץ ולצלול בבריכה ולאכול קלמנטינות ותותים מהעצים, אבל יודע גם בדיוק מה חסר לו: "אני רוצה שיהיו המון טרמפולינות בכל פינה".
שמחה יותר בבית
כמה קילומטרים משם, בכיסופים, תעלה עלמה הנדלר בת השש לכיתה א' בבית הספר "שחר אשכול". היא, הוריה מעיין וליאב ושלושת אחיה הגדולים חזרו לקיבוץ בחודש שעבר. "עדיין לא פרקנו את הדברים", מספרת מעיין.
החזרה לכיסופים מעלה זיכרונות לא פשוטים. ב-7 באוקטובר המשפחה הייתה מפוצלת. ליאב היה בחו"ל, מעיין הייתה בבית עם אדם הבכור ועלמה הקטנה, ושני הילדים הנוספים היו אצל הוריה בקיבוץ. "משבע וחצי בבוקר שמעתי מחבלים מחוץ לבית ונסגרנו בממ"ד שלושתנו", משחזרת מעיין, "הייתי מנותקת קשר עד שחולצנו. בזמן הזה גם ירו לעברי מהחלון וגם נכנסו לנו מחבלים לבית".
"החוויה הזאת השפיעה מאוד על עלמה", היא מוסיפה, "לקח לה המון זמן להתקדם. היא חזרה אחורה, כמו לינקות, הייתה צמודה אליי, פחדה, לא שיחררה, היה לה עיכוב שפתי. היום היא אחרי טיפולים ובמקום קצת אחר. עדיין יש לנו עוד עבודה, אבל היא עולה לכיתה א' והיא מתרגשת לזה".
עלמה זוכרת היטב את מה שקרה באותו יום. לפני כשנה ערכו בכיסופים טקס עם החיילים שפינו את התושבים, והיא ניגשה לאחד החיילים וזיהתה אותו. "היא אמרה לו, 'אתה נתת לי את השוקולד'", מספרת האם, "היה חייל שנתן לה שוקולד כדי להרגיע אותה. אני לא זכרתי את זה. השכנה שלי זוכרת שהיא פתחה עבורה את העטיפה".
עכשיו היא עולה בקיבוץ לכיתה א', כשהמציאות עדיין לא שקטה לחלוטין. מעיין אומרת כי "אנחנו עוד שומעים את הלחימה והפחד עדיין קיים. אבל כנראה שיש איזה טבע של האדם לנסות להיאחז בדברים הקטנים שמקשטים לו את המציאות היפה או הבטוחה יותר. היא מתהלכת כאן במדשאות והיא שמחה יותר מאשר כשהיינו מפונים. בהתחלה היא לא רצתה להתחיל את בית הספר, היא אמרה שהיא קטנה עדיין. עכשיו היא מתרגשת ממש להתחיל ולא מפחדת מזה".
עלמה עצמה מספרת שמה שהכי מרגש אותה בבית הספר הוא להכיר חברים. "אני לא רוצה להיות בהרבה שיעורים", היא אומרת ומוסיפה: "אהבתי את הבית הגדול והכלבו הישן". ומה היא חושבת שיהיה הכי כיף בכיתה א'? "המקלט הזה שאם יש אזעקה הולכים אליו ויש בו משחקים".
