קשה ממש לתפוס ולהעריך את המסע האדיר, הנועז ופורץ הדרך שיהודה בורלא עשה בתקופתו, תקופת העלייה השנייה, אל לב הקאנון. באותם ימים, לאומיות ואתניות, מערב ומזרח, ניצבו זה מול זה במתח, בזרות ובעימות, והאתני והמקומי נתפסו כנחותים ובלתי ראויים. ואולם, עיון בארכיונו של בורלא, המופקד במכון גנזים, מאפשר לראות מקרוב אישיות חזקה, כריזמטית ומרתקת, תוססת ומורכבת מאוד, בפיכחונה הצורב ובשנינותה. המכתבים, הטיוטות והמסמכים שבארכיון חושפים אדם שבחשבונותיו המרובים נוקב ומוחץ בלי רחמים, בלא קורטוב של התבטלות עצמית או שמץ תחושת קורבן. בורלא עמד כסלע איתן על תביעתו להכרה בשוויון הערך העצמי שלו ובמעמדה המרכזי של יצירתו. בתער של אירוניה, ובלשון שאינה מתייראת מפני ביטויים מונומנטליים, מפני הגבהות-קול, מפני גערה ותוכחה, הוא פילח את הממסד ההגמוני.
ורק עם ילדיו — עודד, סופר הילדים הידוע, יאיר, עופרה אדר וצרויה — הוא התיר לעצמו רגשנות וליצנות. גם הממד הזה בנפשו עולה מן הארכיון, למשל בשיר שכתב להם: "כה אמר דון יהודה: 'תזומן לכם כל שבוע ושבוע סעודה/ דשנה אי-נורמלית בברית לחם יהודה/... ליאיר הבן החביב בן ארבעים לבינה/ יזכה לכפל ויותר ברוב חסד וחנינה/ בתי צרויה, צרויה בתי!/ חביבתי, יקירתי, בבתי, לבתי../ מאביכם האוהבכם כעולם ומלואו".
בראשית המאה הקודמת, ידידי הנפש בורלא והסופר יצחק שמי היו בודדים במאבקם הקשה והכאוב לחדור לקאנון הציוני והלאומי של הספרות העברית — זה שבמידה רבה עוצב ונוסח על ידי הסופר יוסף חיים ברנר. שניהם היו בני טיפוחיה של התרבות היהודית המזרחית והערבית, והיו מחוברים אליה במחשבותיהם, ברגשותיהם ובהרגליהם. אלא שאת שני הסופרים המופלאים והרומנטיים האלה, פייטנים מבטן ומלידה, הממסד התרבותי ראה, תחילה, ככותבי "פולקלור", "עדתיים" ו"עממיים".
בורלא, מספר-סיפורים פנטסטי, פעל בתור מכשף השבט: הודות לסיפוריו נלכדה בתוך המילים האימה של האשכנזים מפני האחרים — המזרחים והערבים. תשוקות-הפרא של אלה האחרונים, יצרי הלב, הלחש, התסיסה, השדים והמאגיה, שעליהם סיפר לפי תומו ו"בלי בושה" בספריו — הורקדו על-פי קצב הסיפור שלו, נסגרו בין סורגים של תוכן וצורה, "הרגיעו" את האשכנזים והפיגו את הזרות והאימה. "הכרה זו בתפקידו המיוחד הצילה אותו", כתב המבקר והסופר יעקב פיכמן. ויוסף שפרינצק, מי שהיה יו"ר הכנסת הראשון, כתב לו בהתלהבות: "...זהו כמו גילוי אמריקה חדשה בספרות שלנו".
בורלא מצידו הסביר זאת בשיחה עם הסופרת גליה ירדני כך: "אני יכול וחייב לספר את חיי הספרדים ועדות המזרח והערבים כפי שהכרתים מבפנים בירושלים ובארצות המזרח. אם לא אני, מי יספר את מוסה, ואת יוסוף, ואת בוסה ריינה – והלוא היסוד האנושי משותף לכל העדות, הלאומים והזרמים".
רבים מהמכתבים השמורים ב'גנזים' מעידים על המתח שבין יהודי ספרדי גאה לבין פקעת הרגשות הבלתי אפשרית הזאת בנפשו, הדוחפת אותו למאבקים בחרון אף, עם עצמו ועם זולתו: על הגנת כבודו וגאוותו, על הגנה על מעמדו הספרותי, ועל הקינה על כך שעם כל זאת, כיסיו תמיד ריקים. בעט אכזרית הוא כמו "נכנס" בכל: במו"לים שמקמצים ידם, במנהיגי התנועה הציונית של העלייה השנייה, בסופרים ובמבקרי ספרות, הכל במתח של שנאה, אהבה וביקורת, בחרוזים. אפשר להתוודע, גם דרך המכתבים, לממד ההיתולי שבנפשו: "אוי! מר לי מר/ מה אדבר ומה אומר/ אזלה כלתה מכיסי פרוטה/ ועין אשתי עליי – כחרב מרוטה..." (מכתב למכר לא ידוע).
המכתבים שבהם יש הכי הרבה חוד-איזמל ו"כוחות נפץ" הם מכתביו, כשהוא כבר סופר נערץ, העומד איתן במרכז הקאנון הספרותי, והם מופנים לגדולי ומנהיגי הדור של אז. באוזני משה שרתוק, שעמד בראש המחלקה המדינית לפני הקמת המדינה, הוא קובל על מדיניות החוץ המרושלת שלו; הוא מוקיע ברשעות שיר שכתב שניאור זלמן שזר על אודות מדינת ישראל, והוא אז עורך עיתון 'דבר' ולימים נשיא המדינה, ומכנה את שזר "אורח פורח בארץ".
הוא רודה מתוך "חמה קדושה" בשפרינצק על שהוא "גורר רגליים" (כנראה באיזה קידום של נושא תרבותי); הוא מעורר ריבים מוגזמים על תעריפי הוצאה לאור של ספריו עם גרשום שוקן, מו"ל עיתון 'הארץ': "אמרתי בפירוש שגם 'מאזנים' משלמים לי למעלה מהתעריף", הוא כותב בחריפות לשוקן, ומוסיף בציניות: "אם כבודו אינו יכול לעבור 'עברה' ולקחת 'ריזיקו', כדבריו, אני נאלץ לבקש לשלוח לי את הספר בחזרה".
עוד הוא מתווכח, קשה עורף, על דקויות ניסוח עם אשר ברש, עורך וסופר; שופך זעמו העוקצני על יוסף קלוזנר, העורך הראשי הראשון של האנציקלופדיה העברית; ומתקוטט באירוניה עם מבקרי ספרות. לרעו, העורך והמתרגם דב קמחי, הוא כותב עליהם כך: "הלוא במזיד הם כותבים, בעל כורחכם הם כותבים, בשבילם עצמם הם כותבים" — הגם שחש סיפוק והנאה עצומה כשהללו השוו אותו למנדלי מוכר ספרים הספרדי.
קצפו הרב יצא על מנחם אוסישקין, ראש הקרן הקיימת לישראל, וזאת רק כי נמנע מהלה להגיע לפגישה עימו, בבואו של בורלא לירושלים בשליחות "חבר הסופרים". גם המכתב הזה, הנשמר בארכיון, מלמד עד כמה היה כבודו של בורלא עניין שאין להתפשר עליו: "היחס הזה של 'רום לבב' כלפי סופרים, אינו הולם כלל למי שעומד בראש מוסד ציבורי". הוא טורח לכתוב לו מכתב ארוך, לעגני, המלמד על פגיעה עמוקה בכבודו: "והוא עדות מעציבה מאוד לגובה הרוחני-תרבותי של פרנסי הדור. אכן, במקרה הזה חל העלבון יותר על המעליב מאשר על הנעלב. וגם אם דברי אלה אינם משאירים איזה רושם על כבודו, אזי יש בחיינו חשבון כללי, עליון ומחשבון זה אין מנוס".
• • •
בורלא מצטייר גם כמורה מחונן, איש חינוך רב-פעלים ובעל כישרון-המעשה: אחרי שנשלח מטעם ועד הצירים לנהל את בית הספר לבנים בדמשק (1918-1923), הוא כיהן כראש המחלקה הערבית בהסתדרות, ושנים אחר-כך נבחר לכהן כנשיא אגודת הסופרים. הוא אף קיבל את פרס ביאליק לספרות פעמיים, וב-1961 קיבל את פרס ישראל. במשך שנים כתב בורלא סיפורים קצרים ל'אלחוט של פלשתינה' ואחר-כך ל'קול ישראל'; והרומנים שלו, במיוחד הרומן הידוע 'אשתו השנואה', אותו כתב בדמשק, נלמדו בבתי הספר. סיפורו 'המלכה', על אודות החברה היהודית הדמשקאית, שעבור ממון מוכנה ב"עצימת עיניים" לקבל ספר תורה במימון של פרוצה, נלמד בעבר הרחוק לבגרויות בספרות.
שנים ארוכות שקד בורלא על כתיבת רומן היסטורי רחב יריעה, פאר של יצירה, על רבי יהודה הלוי, 'אלה מסעי רבי יהודה הלוי', שראה אור ב-1959. בעיניו הלוי מסמל את שיא התרבות של תור הזהב היהודי-ספרדי, ומי שחולל נקודת מפנה בהיסטוריה של הגלות היהודית, ואף כתב ש"בעלייתו לישראל, הוא הציוני הראשון".
לא בכדי בורלא מקדיש את הספר "ליקר והנערץ דוד בן-גוריון". אך הנה, מתוך ארכיונו ב'גנזים' נחשפת דרמת יחסים כבירה המתחוללת בין בורלא לבן-גוריון, עם שבר נפשי עמוק. אירועי "הפרשה", שהתחוללו ב-1965, העירו בבורלא חלחלה עמוקה. "אחרי ייסורים ובכאב עמוק ונורא", הוא יוצא בראש חוצות, בהצהרה בעיתונות, נגד ראש הממשלה דאז בן-גוריון. כמי שחש שהוא קול מצפונם של תרבות ועם, הוא כותב לבן-גוריון בזו הלשון: "חבר נעלה, עליי להודות לצערי ולבושתי שטעיתי בך... ייחסתי לך פעם ניצוץ מכוחם של נביאי ישראל... כשהגיע יום מבחן ברגע הגובל בין קידוש השם וחילול ה', נגלית כאדם שכיח". ובן-גוריון משיב לו עוד באותו היום: "הייתי ונשארתי אחד ממוקירי יצירותיך הספרותיות. הוספת נדבך יקר לספרותינו החדשה. אבל מכתב ההשמצה שפרסמת היום ב'דאר' – מוטב לך שלא אטפל בו".
ואז מתגלה בארכיונו של בורלא ב'גנזים' מסמך שמאיר את הפרשה באור נוסף: מכתב תשובה אישי, לא נודע, של בורלא לבן-גוריון. הוא כתב: "לדוד בן-גוריון הנעלה, רק בגלל קובעך שמכתבי הגלוי אליך הוא מכתב השמצה, לכן אני כותב לך השורות הבאות: זאת לא הייתה השמצה, זאת הייתה תוכחה. אכן מבחינה אינטלקטואלית כללית עומד אתה וודאי גבוה ממני ואינני ראוי להוכיח אותך. אבל בתחום הרגש, האמנות והמוסר רואה אני חובה לעצמי להוכיח כל מי וכול מה שנראה לי, לפי טוהר מצפוני – ולמי שזקוק לתוכחה. וצר לי שנאחזת במרירות שבדברי ולא באמת עצמה. עם זאת, אני מודה לגודל רוחך, שלא שילמת לי בהשמצה – לפי תפיסתך – והבלגת על עצמך. בכול הנאמנות לך ולעצמי".
• • •
הסופר יוסף חיים ברנר, האדם המשפיע ביותר בתקופת התהוות היצירה הספרותית בארץ ישראל בימי העלייה השנייה ואחריה, היה זה שפתח בפני בורלא את שערי הספרות העברית, וגם סלל לו את הדרך להכרה חברתית ופוליטית. חוקר הספרות חנן חבר כותב בספרו 'הסיפור והלאום', שברנר סבר שבתוך הוויית החיים המזרחית והערבית, שאותה תיאר בורלא בפירוט רב, משתקף "דבר פנימי", גילוי אנושי עמוק, פסיכולוגי ואוניברסלי — שהוא, לפי ברנר, מפתח לכתיבה לאומית וציונית ראויה.
עודנו בן 25, בשנת 1910, הוא כותב את 'לונה' ופונה לברנר הנערץ עליו שיפרסמו ב'הפועל הצעיר'. "אמרתי לברנר שאם יכשירני, אוסיף לכתוב ככל רצוני וכפי יכולתי, ואם לא – שוב לא אטול עט בידי לעולם, ובליבי גמרתי שאם חלילה יפסלני לספרות, אטול נפשי בכפי". ברנר קבע שיש פה כישרון ספרותי מיוחד, אישר את פרסומו והציע תיקונים; אך פרסומו של כתב היד התעכב בגלל המלחמה והוא פורסם אחר כך בירחון 'האזרח' שערך ש' בן-ציון. עשר שנים אחר כך, הנובלה 'בלי כוכב' התפרסמה בהמשכים בכתב העת 'האדמה' שערך ברנר.
אלא שאז בורלא הצעיר כותב בעזות מצח לברנר כך: "ברנר היקר, עתה הנני לבקשך: אם אפשר באיזה אופן שהוא להשתדל ש'בלי כוכב' יצא גם בהוצאה מיוחדת, למרות שהעניין קשה מצד יוקר הנייר ומצד הצורה של 'האדמה' – אבל אם אפשר למצוא איזו דרך – היה זה טוב ורצוי. אולי גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא להנאתי אני רוצה אלא למען תרבה ספרות בישראל!". וברנר, מופתע לא מעט מהבקשה החצופה, משיב לו שזה לגמרי לא ייתכן מחמת מחסור בכסף וגם כי אינו מבקש "להטיל קנאה בין סופרים".
חבר הנפש שלו, הסופר יצחק שמי, ששמח על התקבלותו לקאנון, כתב לו אז בנימה מאושרת-מרה: "ישר כוח! היום גלית מעלינו את החרפה של הספרדים והמזרחים המפגרים, כביכול. מקורות היצירה עוד לא דללו אצלנו והכול עתידים עוד להראות עליך באצבע. וגם אם עין-בישא תפגע בך, מי כמוך יודע את הסגולות והלחשים נגד עין רעה".
ובכל זאת יש לשאול, כעת, 140 שנה להולדתו: מהו סוד קסמו וכוחו הגדול, שיפים לכל זמן? אפשר, אם כן, לומר שזו האוטופיה האנושית שבה בורלא החזיק — שכל אדם הוא יוצר, אמן, וחייו של כל אדם הם יצירה יחידה במינה, סגולית. ותכלית האדם היא לחרוג אל מעבר להבדלי הדתות, האידיאולוגיות ומעבר ליחסי השנאה והיריבות ביניהם. אולי זה גם מה שהארכיון שלו מאפשר לנו לראות: לא רק את הסופר שנכנס לקאנון, אלא גם את האדם שנאבק ללא הרף על מקומו בתוכו, ואת המתח שבין זהותו, יצירתו והעולם שביקש להכיר בו.
ברומן 'אשתו השנואה', השייח' הערבי שמטפל ברחמו היהודי הבטלן, אומר: "הנה הקרה לי האל לפתע את אשר אחפש בנרות כל חיי. הנה מצאתי – בני אדם, צמחי אדם אמיתיים; נגלו לבות אנוש לעיני בלי שמץ מרמה ואיבה, בלי קנאה וצרות לב ואין זכר בהם לשנאה ורשע". •
