זה שאתה מת, לא אומר שמוזיקה חדשה שלך – או ישנה שנארזת מחדש – לא יכולה להמשיך לצאת. כמו למשל במקרה של פרינס, שעשר שנים לאחר שעלה בסערה השמיימה, הכספות באחוזה שלו בפיזלי פארק ממשיכות להיפתח ולחשוף פנינים ויהלומים.
Timeless, האלבום ה"חדש" של פרינס, הוא לא רק עוד אוסף הקלטות אקראיות שנועד להרגיע את חשבון הבנק של יורשי הזמר - זהו ניסיון נוסף ודי מעניין לספר את הסיפור שלו. עשרה שירים שהוקלטו בין 1977 ל-2016, ומתארים את הדרך שעשה מוזיקאי צעיר וגאון מפרברי מיניאפוליס ועד להופעה החיה שערך בשנה האחרונה לחייו הקצרים מדי. תקופת זמן שמזכירה עד כמה פרינס היה חד ומדויק בכל ז'אנר – פ'אנק, סול, רוק, פופ מלוכלך – כולם נשמעים כאילו הם הוקלטו בליל אמש.
עטיפת האלבום
With This Tear, הבלדה הכואבת והכנה (אפילו כנה מדי) שפרינס נתן פעם לסלין דיון, מזכירה למה השירים שהוא חילק היו לפעמים הכי אישיים שכתב. Stone החושני מ-1995 נשמע כעוד הוכחה לכך שהאיש ידע לכתוב להיטים מתוך שינה, ו-How Come You Don't Call Me Anymore? החותם את האלבום, כאן מהופעה מ-2016, הוא מהרגעים האלו שיכולים לעצור את הנשימה לכמה שניות לכל אדם עם זוג אוזניים.
ועדיין, מהשאלה סביב כותרים דוגמת Timeless, קשה לברוח: זהו לא עוד אלבום אולפן שהאמן בחר לשחרר, אלא תוצר של ליקוט בארכיון. בניגוד לכמה מהניסיונות הדומים מהשנים האחרונות (ולא רק אצל פרינס), כאן בכל זאת מורגש כבוד אמיתי לחומרים, ולא רק ניסיון לסחוט עוד קצת כסף מהמותג.
