וסילי גרוסמן כבר היה סופר ידוע למדי בברית-המועצות כאשר, ביוני 1941, פלשו כוחותיה של גרמניה הנאצית לשטחה והפרו את בריתם עם סטלין. הוא ביקש להתנדב לצבא, אך נדחה בשל שיקולי בריאות. עורכי הביטאון 'הצבא האדום' אימצו אותו לנבחרת הכתבים שלהם ללא היסוס. בשלוש שנות שליחותו בשירות העיתון לא זכה ללחום, אך נשלח לכל החזיתות. רשמיו ומאמריו משמשים עד היום היסטוריונים וחוקרים בתיאור המלחמה שכונתה "המלחמה הפטריוטית הגדולה".
העיתונות הסובייטית של ימי המלחמה מילאה תפקיד חשוב בחיזוק כוחו של הצבא האדום ובנחישותם של האזרחים. ותיקי המלחמה ושורדיה נזכרים ברגעי הגיבוש בחזית, כאשר הקצינים קראו באוזניהם מן העיתונים שהגיעו ממוסקבה על עלילות הגבורה של הצבא. כאשר המשורר קונסטנטין סימונוב פירסם ב'פראבדה' ב-1941 את 'חכי לי', גזרו החיילים את השיר מדפי העיתון ושלחו אותו לאהובותיהם בעורף. כאשר אברהם שלונסקי תירגם לעברית את 'את חכי לי ואחזור', ושלמה דרורי הלחין אותו, היה שירו של סימונוב לשיר הגעגועים של חיילי ארץ ישראל שיצאו להילחם בנאצים באירופה לצד בעלות הברית.
וסילי גרוסמן, גרמניה 1945
ל'הכוכב האדום' היה מעמד מיוחד בין העיתונים שנשלחו מן העורף לחיילים בחזית. הכתבות בו היו דיווחים עדכניים מן החזית, אך גם שיקפו היטב את עמדת המשטר. העיתון היה לקולם של הפטריוטים הרוסים ולדוברה של הפטריוטיות הרוסית הנצחית. איליה ארנבורג, עוד סופר אהוב שגויס לעיתון, קרא לחיילים לטבוח ללא רחם בגרמנים, ובשם הרצון לנקמה הם הסתערו בקריאות "אורה, אורה, זה סטלינו זה רודינו" (למען סטלין, למען המולדת).
בשלוש שנות שירותו ב'הכוכב האדום' הודפסו בעיתון 45 מאמרים שכתב גרוסמן. הוא נשלח לכל החזיתות: ראשית הסיקור בסטלינגרד הנצורה וההרוסה, וסופו בברלין המובסת והנכנעת, כשדגלה של ברית-המועצות מתנוסס על פסגת הרייכסטאג. חלק מן המאמרים שכונסו עתה בספר ראו אור בעבר, ולאחדים מהם זו הופעתם השלישית. מטבע הדברים, יש בקובץ מאמרים שערכם רב משל אחרים. ניסיונותיו של גרוסמן להסביר את טיבו ומקורותיו של הפאשיזם הנאצי מעניינים פחות, אך שני קובצי המאמרים הגדולים — על ימי סטלינגרד ועל "הגיהינום בטרבלינקה" — הם יצירות מופת.
יתרונו הגדול של הקובץ אינו בהבאת כתבים שלא ראו אור קודם, אלא בעבודת המתרגמים והעורכים. הם מצביעים על הנתונים השגויים במאמריו של גרוסמן, אך חשיבותה של עבודתם טמונה בעיקר בהשוואת הנוסחים השונים ובהצגת האופן שבו שינו עורכי העיתון במוסקבה את כתביו כדי לשרת את צורכי המשטר. לכל ההשמטות וההוספות יש מטרה ברורה: האדרת שמה וכבודה של ברית-המועצות ומחיקת מידע שהעורכים סברו שלא ראוי שיגיע לקוראים.
ערנות הצנזורים הדוקה ולעיתים נלעגת. כאשר גרוסמן מונה באחד ממאמריו את הרוצחים הגדולים בהיסטוריה, מג'ינגיס חאן עד היטלר, ממהרים העורכים להסיר מן הרשימה את איוואן האיום. לא ייתכן שבתולדותיה של רוסיה היה רוצח המונים. כאשר הוא מספר על שיחה עם חייל מן השורה ומכנה אותו "גדול", ממהרים העורכים לסלק את התואר ומעירים לו כי בברית-המועצות יש רק "גדול" אחד.
אך הרצון להסתיר נתונים קשים מסבך את הכותב כאשר הוא מגיע עם הצבא האדום לאזורים בפולין שסופחו לגרמניה מכוח ההסכם בין היטלר לסטלין. הוא מונה באריכות את מעשי השוד, הרצח והביזה של הגרמנים, אך על סיפוחם של אזורים אחרים בפולין בידי הסובייטים מכוח אותו הסכם אין הוא אומר דבר, לא לקוראיו ולא לבני שיחו הפולנים.
גרוסמן, בן למשפחה יהודית מברדיצ'ב, לא התכחש ליהדותו, אך התקשה מאוד בדיווחיו על גורלן של הקהילות היהודיות בשטחי הכיבוש הנאצי. העורכים מציינים כי גם כאשר דיווח על מחנה שנועד להמית יהודים בלבד, לא תמיד ציין זאת במפורש. הוא כתב על ה"אנשים" שהושמדו, על משלוחי המוות ועל חדרי הגזים, אך נמנע לעיתים מהציון המפורש של מטרת מנגנון ההשמדה: "הפתרון הסופי" לשאלת היהודים. ועם זאת, דווקא המאמרים המתארים את המפגשים עם העולם היהודי שהושמד מצטיינים ברגישות שמייחדת אותם מחוויות החזית האחרות. כשהוא מנסה להסביר את הפאשיזם הגרמני, הוא נדרש לנימוקים היסטוריים וסוציולוגיים מבית המדרש המרקסיסטי-סובייטי, אבל בפרקים אלה מגיעה רגישותו הספרותית לשיאים נדירים. הקריאה בהם יוצרת תחושה שהדיווח העיתונאי הופך לקינה מזעזעת.
ואכן, סוד כוחם של מאמרי גרוסמן ב'הכוכב האדום' ובבמות אחרות הוא הערך הספרותי המוסף לדיווחים העיתונאיים. הוא רגיש לנופים, לטבע ולמראות החורבן. כאשר הוא כותב על הלחימה בבניינים ההרוסים של סטלינגרד, הוולגה הזורמת סמוך לעיר משתנה ומשקפת את עוצמת האירועים שהוא מתאר.
עם תום המלחמה שב גרוסמן לעיסוקו הספרותי, אך חוויותיה השתקפו היטב בשני ספריו המופלאים שראו אור טרם מותו, והוא רק בן 59, בשנת 1964. •
Vasily Grossman, From the Front Line, MacLehose Press, 463 pp
