מעמדו של הספר הזה כאירוע סנסציוני תרבותי נקבע עוד לפני שהיה בכלל ספר. זה נשמע הגיוני? לא כל כך. אבל זה מה שקרה. לפני שהיה ספר, היה מכרז. לפני כשנתיים התמודדו כתריסר הוצאות לאור בארה"ב על כתב יד לרומן ביכורים מאת סופרת כבת 30 שאיש לא הכיר. קוראים לה קארו קלייר בורק, והיא קיבלה כמיליון דולר על המותחן הפסיכולוגי המשונה שלה. אולי זה השתלם, כי הוא ראה אור לפני מספר חודשים ומכר עד כה כמיליון וחצי עותקים. זכויות העיבוד הקולנועי של הרומן נמכרו גם הן עוד לפני ש'ימים עברו' יצא לאור, כאשר אן האת'וויי מיועדת לככב בו ולהפיק אותו. בורק כתבה את הטיוטה הראשונה במשך חודשיים בלבד, בשעות הפנויות שלה לפני העבודה. והעבודה שלה, כמה הולם, הייתה כותבת מאמרים לאופטימיזציה של מנועי חיפוש (SEO), שהם מאמרי קידום אתרים. בורק בהחלט מבינה מה מביא טראפיק.
במרכז הסיפור גיבורה בת זמננו, נטלי הלר מילס, שעובדת כמשפיענית מסוג מאוד מסוים, שנקרא באנגלית tradwife, קיצור של "רעיה מסורתית". בשיאה יש לה שמונה מיליון עוקבים, והיא מדגמנת להם אורח חיים נוצרי דתי, שמרני וארכאי מתוך בית חווה עצום ממדים באיידהו. מול המצלמה היא לשה בצק מחמצת, חובצת חמאה מחלב הפרה שגדלה אצלה בחווה, נשואה לגבר ערכי ממשפחה עשירה שנתן לה טבעת אירוסין עתיקה של יהלום 4 קראט. הוא בנו של סנאטור שמתמודד לנשיאות, ואיתו היא אם לחמישה ילדים מחייכים, השישי בדרך. מדי בוקר היא מתעוררת לפני השעון המעורר ומתפללת לאלוהים בתודה על בעלה, על ילדיה והעובר, ועל מיליוני העוקבים שלה.
"משפחה מסורתית" | צילום מתוך הטיקטוק
מאחורי המצלמה המציאות שונה בתכלית. היא מעסיקה שתי אומנות, מפיקת צילום במשרה מלאה, פועלי חווה רבים, מהגרים ברובם, מקרר תעשייתי, שני מדיחי כלים ואפילו מיקרוגל מוסתר. לחם המחמצת מגיע ממאפייה ואת הירקות האורגניים מן הסרטונים מרססים בלילות בחומרי הדברה. המאמנת שלה מבהירה לה שאסור שהמותג ייראה נוקשה מדי, ולכן היא מתאמנת בחיוכים מול המראה. לבתה הבכורה היא מורה כיצד לחייך כדי שאנשים ירגישו בטוחים בחברתה, ומסבירה לה שחיוך חייב להגיע עד העיניים כדי שייראה אמין.
פמיניסטיות שמבקרות אותה ברשתות נראות לה נשים כועסות, והיא מדמיינת אותן כדגים שנוגסים בבטן שלה. היא בטוחה שהן זקוקות לה כדי להתקיים. הילדים שלה אומללים ובורים, חיי הנישואים שלה מפוררים, בעלה מאוהב במישהי אחרת, מסרב לעבוד בחווה ורוצה לעבור לאיטליה, והיא עצמה אוגרת כסף משלה בסתר, אבל בעיקר אוגרת אגרסיות.
בוקר אחד היא מתעוררת באותו בית בדיוק, אבל בלי חשמל ובין ילדים שאינם מוכרים לה. נדמה שהסימולציה השקרית הגשימה את עצמה. היא מגלה שהשנה היא 1855. הקוראים מובלים לחשוב שמדובר בנסיעה בזמן, אבל הלסת שלנו אמורה להישמט כשנגלה את הטוויסט, שהופך בפרק אחד את כל מה שקראנו: הפרקים האי-זוגיים מתארים את חייה כביכול במאה ה-19 והפרקים הזוגיים הם פלאשבקים שממלאים עבורנו בהדרגה את הביוגרפיה שלה החל מימיה כסטודנטית מבטיחה בהרווארד, לא פחות, ועד לקריסתה.
בחלק האחרון אנחנו מתוודעים להווה חדש, והאפילוג הולך רחוק אף יותר, ומתאר אותה כלואה ונענשת על פשעיה. העבר, ההווה והעתיד בספר מוצגים ככאלה מנקודת מבטה של נטלי, אבל תודעתה בלתי אמינה בדיוק כמו כל דבר שקשור אליה.
את מכונת העלילה המשומנת הזאת בנתה בורק, שגדלה במשפחה קתולית שמרנית במסצ'וסטס, והצביעה למיט רומני בבחירות שבהן התמודד אובמה. היא כתבה במשך עשר שנים, אבל קיבלה דחיות מהוצאות לאור. רגע לפני שהחלה לכתוב את הלהיט שלה, הורידה טיקטוק מרוב שעמום, וראתה שם את הטרנד של הנשים המסורתיות. השאלה שצריך לשאול לגבי ספר כזה איננה האם הוא סוחף. ברור שהוא סוחף. השאלה היא מה הוא עושה עם החומר העלילתי שלו.
הנשים המסורתיות ברשת הטיפו לחיים ללא קִדמה, אבל בפועל פירנסו את המשפחה שלהן. הן מתריסות נגד פמיניזם, אבל מממשות בדיוק את הזכויות שהוא השיג להן. המחקרים מראים שצריכת תוכן שלהן מובילה גולשות לתכנים של ימין קיצוני, תופעה שקשורה לבבואה הגברית שלה, המנוספירה, רשת המשפיענים הגברים שמבטיחים לנערים כוח, כסף ומין תוך הצגת נשים כנחותות. ההבחנה בין בידור לספרות אינה עניין של יוקרה. בידור מייצר קהל וספרות מייצרת אמירה. 'ימים עברו' הוא בידור מצוין: קריא ובנוי סביב תפנית, אף שיש לו אמצע די משעמם, אבל זה רק כדי להרדים אותנו לפני שנופתע. הבעיה היא שהחומר שהוא ממחזר לצורך האפקטים הבידוריים הוא סבל ממשי: קמפיין רחב שמטרתו להחזיר נשים מרצונן אל עולם ישן, שבו הן תוותרנה על זכויות שנרכשו עבורן במשך מאה שנות מאבק.
בורק היא פרוגרסיבית מוצהרת, והספר שלה, כנראה, לא יתורגם לעברית. יש לה עמדה, היא פשוט אינה בספר. מה שנמצא בספר הוא מבנה ריאקציונרי של אישה שאפתנית שנענשת בגופה ובנפשה. הטוויסט בעלילה עובד כמו גל של סיפוק לכמה שניות, ואז העלילה מתאדה. את 'סיפורה של שפחה' אפשר לקרוא גם אם יודעים בדיוק מה קורה בו, כי הידיעה כיצד גלעד פועלת היא לא רק אמצעי למתח. כאן הכל נשאר ברובד של העמדת פנים, והרומן מצליח לרצות את כולן, נוצריות מאמינות וליברליות כאחת. ספרות אמורה להותיר את הקורא עם דבר שלא היה לו קודם: עמדה, ספק, ידיעה על העולם או על עצמו. לכן קוראי העברית לא יפסידו ספרות. הם יפסידו טוויסט. •
Yesteryear // Caro Claire Burke Fourth Estate {400pp
