סדר העניינים // גואל פינטו } עברית והקשרים } 159 עמ'
'סדר העניינים' נפתח ברגע של אימה: שלושה לובשי מדים דופקים בדלת הבית. בבית נמצא לבדו גיבור הספר נטול השם, שבן זוגו אוהד הוא בעצמו איש צבא בתפקיד בכיר. שלושת הדופקים בדלת באים לבשר על נפילת הבן, אלא שהגיבור מסרב לפתוח את הדלת. בנקודה הזו נפתחת הנובלה, שכולה פריעת הסדרים המוכרים של השכול. משום שאם יסרב האב לפתוח את הדלת – לא תפקוד אותו הבשורה ולא תתחיל ההתרחשות המוכרת עד זוועה, לא יתחיל הדפוס המוכר של השכול ובו החיטוט בחיי הנופל ומשפחתו; בני הזוג – ההורים השכולים – לא יקבלו את התפקיד שכמו הוכתב להם; לא תתקיים הלוויה צבאית שבה יינשאו הנאומים המוכרים ולא יפקדו את הבית הקרובים והרחוקים, הכתבים ושאר שוחרי הטוב והפוליטיקאים המגיעים לנחם, לחזק ולהתחזק. במדינה שבה "אף אחד אף פעם לא אשם – תמיד צריך מישהו שיקריב קורבן" הגיבור מול הדלת הנעולה מסרב לכל סדר העניינים שמציע השכול להורה הישראלי.
מעט מאד ידוע על גיבור הנובלה, לא רק משום שהשכול מאיין את האדם הפרטי ומעניק לו תפקיד, אלא משום שהוא גיבור מחוק עוד קודם לאסון. לכאורה הוא מציג סיפור הצלחה ישראלי ליברלי: משנות הצבא הוא בזוגיות עם קצין בכיר והם מקיימים תא משפחתי קטן ויפה ומגדלים בן נהדר. אלא שהסיפור הזה הוא קליפה ריקה. אין אהבה בבית הזה, רק שליטה ותפקידים ידועים מראש. הגיבור ממלא את תפקידי האישה הקטנה והכנועה שבבית, חיוני ושקוף ושותק כמו אוויר. אין לו קול משום שההיאלמות היא דרכו שלו להיעלם מחיים שאין אפשרות לעבור אותם אלא בצרחות אימה וזעם; שתיקתו אינה שתיקה גברית שמעידה על רגישות וכוח אלא היא שתיקת עבד – מתחזה לצייתנות, אבל כולה מרד באדונו ובנסיבות חייו. טיבן של שתיקות שסופן לעלות בשאגה גדולה: זהו ספר על שיגעון פרטי של אדם יחיד, אדם שמילא את תפקידו האידיאלי כבן הזוג ואב ועקר בית, שהסירוב שלו לבשורת ותפקיד השכול הוא הצבת הגבול הראשונה והאחרונה בחייו.
רמזים לאלימות במערכה הראשונה הם אקדח שיירה במערכה השלישית. אלימות כבושה רבה כל כך בתוך חברה ומרחב ביתי שליו, עדין ומתפקד למראית עין – סופם שיטביעו הכל. כל הדמויות ברומן, הגם שהן מפורשות ומאופיינות, הן גם סמל ומשל לישראליות השבורה של השנים האחרונות. מהגיבור המחוק, נעדר השם, שהעדינות הצייתנית שהוא מפגין ביומיום וההיצמדות שלו למלאכות הבית (משל היה עקרת בית מסורתית) מכסות על אלימות כבושה בתוכו שמקורה בהתעללות נוראה שעבר בילדותו, ועד לבן הזוג הלוחם, איש הצבא הגברי, בן זוג ואיש משפחה למופת למראית עין שלאמיתו של דבר הוא כובש ומתעלל בבן זוגו; ועד לבן שנולד להם – הבן שבתחילה הוא עוד-לא-ילד ואחר כך מכונה אין-כבר-ילד, המנסה לבנות לעצמו חיים בריאים של נער ומתבגר, עד לנפילתו. הגיבורים האלה שאינם גיבורים הם רק ניצבים במערכה גדולה, מִלְחָמָה שֶׁאַף פַּעַם לֹא דַּי לָהּ אבל לא מתרחשת במקום אחר אלא כאן קרוב, וְהַבַּיִת נִסְגָּר בָּעֶרֶב / עַל הַטּוֹב וְהָרַע שֶׁבּוֹ, והרע שבו הוא רע מאוד.
גם ספרו הקודם של פינטו, 'מיומנה של אישה מתה', עסק בקול ומחיקה והתרחש בין כתליו של מרחב מצומצם אחד. שם התחקה אחר דמותה של מומון המתה, יהודייה זקנה החיה בדירתה בפריז, שמותה הלא-הרואי בוקר אחד יביא בסופו של דבר לשאגה גדולה. כך גם בנובלה שלפנינו, שהמרחבים שבה מצומצמים אף יותר בזמן ובמרחב. וכך, בעוד בעבודתו התרבותית מנסה פינטו להעניק קול ליוצרים, כסופר נראה שהוא מתחקה אחר המחיקה.
'סדר העניינים' מזכיר נובלה אחרת של הסתגרות והיא 'והכלה סגרה את הדלת' מאת רונית מטלון, שבה מרגי הכלה מסתגרת בחדרה ביום חתונתה ומסרבת ללכת אל כלולותיה שלה. בשתי הנובלות מסתגרים הגיבורים השותקים במרחב אחד מתוך סירוב לתפקיד הכפוי שהם אמורים למלא: גיבורו חסר השם של פינטו מסרב להילולה הצפויה לו, אלא שהוא אינו חתן השמחה אלא חתן האבל והשכול. עמדת הסירוב וההסתגרות מוצגת בשתי היצירות כעמדה מערערת עבור החברה הישראלית, שהשנים האחרונות מראות עד כמה היא צמודה אל תפקידים מוגדרים מראש: מה נעשה במקרה שבו יש כלה סרבנית או אב שכול המסרב לקבל את התפקיד שמוטל עליו?
הגיבור השותק של פינטו אינו רק איש הבורח מבשורה כמו אורה, גיבורת ספרו של דויד גרוסמן, אלא אדם הבורח מבשרו שלו, מגופו ומחייו המשומשים והמחוקים. 'סדר העניינים' נקרא כסיפור שובר לב וחכם על שכול וסרבנות – לא לשירות צבאי, אלא לתפקיד שמעניק המוות במלחמה לחללים ולחיים הנותרים אחריהם.
