הדרך הפשוטה לתאר את "כוכבי הכלב" היא כסרט הזומבים המוצלח של וויל סמית' "אני אגדה" - שכלל סצנות שלו מסתובב בניו יורק החרבה עם כלבו - רק בלי הזומבים. זה ממש לא נאמר לגנות "הכלב".
סרטו החדש של רידלי סקוט מתרחש עשור לאחר מגיפה שהכחידה את מרבית האנושות, ומתמקד בשני שורדים שחיים בשדה תעופה נטוש בקולורדו: טייס חובב ומכונאי לשעבר יחסית אופטימי (ג'ייקוב אלורדי) ובחור קשוח ופסימי (ג'וש ברולין). השאלות שהם מעלים על גורל האדם רלוונטיות ומציגות שיקוף מעניין לארה"ב בעידן טראמפ: האם לשרוד ולהרוג כדי להגן על עצמך הם "חלום אמריקאי" מספיק?
הפתעה לטובה. "כוכבי הכלב"
(באדיבות פורום פילם)
הנקודה שסקוט חוזר עליה היא שהחיים בפוסט-אפוקליפסה די משעממים: שגרה מתישה של ניהול חווה וירידה לפרטים טכניים. בכך, הסרט ש"כוכבי הכלב" הכי דומה לו במהותו הוא "הדרך" מ-2009. אלא ש"הדרך" היה דווקאי בפסימיות שלו, בעוד "כוכבי הכלב" מאוזן ומורכב יותר, ומציג מול הייאוש הקיומי יופי אדיר בסצנות הטיסה מעל השממה.
"מאוזן" אינה מילה שציפיתי לתת לסקוט, שנע תמיד כמטוטלת בין יצירות מופת לבין פאדיחות רועשות. "כוכבי הכלב" ממוקם באמצע - לכיוון החיובי: הפקה קטנה במונחי סקוט, שבוחנת מחדש תת-ז'אנר שחוק. בעיניי מדובר בהפתעה לטובה ובסרט שממלא את הנשמה.
