לאחר 19 טורנירים שבהם הצליח לעבור את הסיבוב הראשון באליפות ארה"ב הפתוחה, נובאק ג'וקוביץ' הפסיד בהופעה ה-20 בפלאשינג מדו במאבק שלו נגד הארגנטינאי מריאנו נאבונה (48 בעולם) במשחק שנמשך חמש מערכות ויותר מארבע שעות וחצי.
אבל זו לא הייתה רק הסנסציה של ההפסד, במעמד הזה, מול יריב נחות ממנו, לפחות על הנייר. זה היה התסריט הכללי: ההקאות התכופות בצדי המגרש, הטיפולים, העיסויים, התכווצויות השרירים. ג'וקוביץ' תמיד שיחק עם הפציעות שלו כדי להרוויח זמן או כדי לערוך מלחמות מנטליות נגד היריבים שלו. הפעם זה היה אותנטי.
(Matthew Stockman, Getty Images)
ג'וקוביץ' בן ה-39 אמר שהוא סובל מהדברים הללו כבר כל השנה. גם מכאבי ראש ובחילות. שהוא לא יודע מה לעשות עם זה, שהוא חייב להיבדק באופן יסודי. "כן, עבר לי בראש באמצע המשחק אם אני צריך לפרוש", הוא אמר אחרי ההפסד, ולא היה ברור אם הוא התכוון למשחק או לקריירת הטניס שלו. אחת מהסיבות העיקריות שהפכו את ג'וקוביץ' לאחד משלושת הטניסאים הגדולים בהיסטוריה, היה הפן המנטלי שלו. ג'וקוביץ' לא נשבר. הוא נאבק עד הכדור האחרון, מי שרוצה לנצח אותו, בעיקר בגראנד סלאמים, עשה זאת רק לאחר שחפר בתוך עצמו כדי למצוא דברים שהוא לא ידע שקיימים בו. אחד מהסמלים הכי גדולים של הפן המנטלי הזה היה לא להראות חולשות, לא לשדר שאתה נשבר.
במשחק נגד נבונה, ג'וקוביץ' הפגין יותר חולשה מאשר בקריירה שלמה. נובאק ג'וקוביץ' בכה המון במהלך הקריירה שלו. מדובר בפצצת רגש. אבל הוא תמיד בכה אחרי. הפעם הוא בכה. ושוב בכה. ושוב. במהלך המשחק. אחרי שהשיג נקודה בכה, אחרי שהציל נקודת שבירה בכה ואחרי שלקח את המשחקון שוב בכה.
אתה יכול לברוח שנים מהגיל שלך, אבל בסוף הגיל ישיג אותך. עבור ספורטאים מדובר ברגע אכזרי פי כמה מאשר לאדם בעבודה רגילה. בלילה שבין יום ראשון לשני, ג'וקוביץ' היה יכול לראות על מסכי הענק באצטדיון את בגידת הגוף, רגע לפני שהוא נכנס לעשור החמישי בחייו. לעיתים הוא נראה כמו אדם שרואה את מסע הלוויה של עצמו. בן אדם מתאבל, איך לא יבכה?
הברכה והקללה
עשרים וחמש. זה מספר הברכה של ג'וקוביץ'. זה המספר שהוא צריך להגיע אליו כדי לעמוד על פלטפורמת טניס שבה אף אחד לא עומד לצידו. את נדאל ופדרר, שני ילדי הזהב, הוא כבר רואה מזמן במראה האחורית. עוד תואר גראנד סלאם אחד, ה-25 שלו בקריירה, יפריד אותו גם ממרגרט קורט. עשרים וחמש. זה מספר הקללה של ג'וקוביץ'. סינר ואלקראס החליפו את פדרר ונדאל. ג'וקוביץ' שוב היה צריך לדחוף את עצמו כרגל שלישית לתוך דו-קרב. בתחילת הקריירה שלו הוא עשה את זה כילד הפרא, האאוטסיידר. הפעם הוא צריך לעשות את זה מעמדה של זקן השבט. זה לא הולך לו. העליונות של שני הצעירים עליו ברורה. הוא נתקע בחצאי הגמר נגד אחד מהם.
ג'וקוביץ' זכה בתואר הגראנד סלאם האחרון שלו לפני שלוש שנים, שנה שבה זכה בשלושה תארי גראנד סלאם. השנה הוא הגיע לגמר באוסטרליה לאחר ניצחון בחמש מערכות על סינר בחצי הגמר. בגמר, אלקראס טיאטא אותו. בצרפת הוא הודח בסיבוב השלישי נגד ז'ואאו פונסקה הברזילאי, לאחר שכבר הוביל בשתי מערכות שאחריהן הגוף החל לבגוד בו והוא קרס. סינר ניצח אותו בווימבלדון בחצי הגמר בשלוש מערכות, במשחק שהכותרת שלו הייתה "לא כוחות". הוא הודח בסיבוב הראשון בסינסינטי, טורניר הכנה לאליפות ארה"ב הפתוחה, ועכשיו שוב הודח בסיבוב הראשון, הפעם בתחרות האמיתית.
בתנאים שלו
עם 24 תוארי גראנד סלאם, ג'וקוביץ' מעולם לא הפך לטניסאי האהוב בסבב. טיפוס כזה. ככל שהעולם דחק אותו, תיזכרו ב-2011 כשאדידס מחליטים לא להמשיך איתו את החוזה ומחתימים תחתיו את אנדי מארי, ג'וקוביץ' בער עוד יותר. נדאל ופדרר היו הנערים היפים של הספורט, הדוגמנים של נייקי, הדארלינגס של שדירות מדיסון ומגזיני האופנה. הם היו אירוע. ג'וקוביץ' לא היה מוזמן לאירוע הזה. איש לא רצה בו. הוא הכניס את עצמו בכוח לאירוע.
צריך לזכור לו את כל הדברים הללו כשמתחילים בדיונים האם על ג'וקוביץ' לפרוש. הוא הרוויח ביושר את הזכות לפרוש מתי ואיך שבא לו. הוא לא חייב כלום לאף אחד. אתה מסתכל על ג'וקוביץ' וזה פותח אצלך קופסאות של סימני שאלה: אני אמור לחבק את הנסיון הזה? אני אמור לדחות אותו? לשאול בשביל מה הוא צריך את זה, או לכבד את זה שהוא הרוויח את ההחלטה הזו בכבוד. שאף אחד לא יכול להכתיב עבורו את תנאי הפרישה.
לג'וקוביץ' תמיד הייתה חשובה המורשת שישאיר אחריו, הבדידות המזהרת בצמרת. הוא ידע מההתחלה שהוא לא יכול להיות פדרר ונדאל, אבל גם שהוא יכול להיות יותר טוב מהם. הוא תמיד היה רגיש לנרטיבים. הוא יודע מה זה אומר אם יחזור לעוד רגע קסום אחד. מותר לו על הדרך גם לבייש את עצמו ולהפסיד בסיבוב הראשון או להתרסק גופנית ומנטלית מול אלפי צופים. מותר לו. הוא הרוויח את זה ביושר.
