בימים שבהם הכותרות הראשיות עוסקות במיעוט נשים במוקדי קבלת ההחלטות, בפוליטיקה, בצבא ובאקדמיה, הכימאית זוכת פרס הנובל הישראלית פרופ' עדה יונת, שהלכה אתמול לעולמה, לא חיכתה שישמרו לה מקום בחדר.
יונת פשוט הלכה מגיל צעיר מאוד בעקבות הסקרנות והתשוקה שלה, וכיסא המעבדה התאים את עצמו למידותיו של כוח הרצון הנחוש שהפגינה. במשך 20 שנה יונת לא ויתרה, עד אשר פענחה את המבנה התלת-ממדי ואת התפקוד של הריבוזום המשמש כ"בית החרושת לחלבונים של התא". במשך עשרות שנים הסוד הזה היה בלתי מפוענח, עד שבאה יונת והצליחה להסביר איך פועל אחד מהמנגנונים הזעירים והחשובים ביותר לקיום החיים – תגלית שזיכתה אותה בשנת 2009 בפרס נובל לכימיה.
הדרך של יונת הייתה רצופה בשאלות שאותן לא הפסיקה לשאול, גם כשהיה קשה, גם כשהשהות הארוכה במעבדה הובילה אותה למבוי סתום, גם כאשר תקרת המעבדה איימה לסגור עליה וגם כאשר הבחירה המקצועית שלה דרשה מחירים אישיים רבים, שאותם לא פחדה לשלם. ואולי גם בכך טמון מה שראוי לסמן לנשים את הדרך: במקום שנדבר על איזון בין קריירה לחיים, עלינו להתעקש לחיות באופן שבו כל העולמות שחשובים לנו ישתלבו באופן שלם במארג אחד.
נקודה נוספת שעולה בדעתי כאשר אני חושבת על הדרך שעשתה הילדה משכונת גאולה בירושלים, שנולדה למשפחה דלת אמצעים וכבר בגיל צעיר התחילה לערוך ניסויים, היא שיונת התעקשה להיות אובססיבית ומסורה לדבר שעניין אותה. זוהי תכונה שהופכת נדירה בעידן ממהר שבו אנחנו נוטים לקפוץ מנושא לנושא ושקריירה ארוכת שנים בתחום אחד כבר נתפסת כחולשה ולא כיתרון; אלא שדווקא נשים וגברים מסוגה של יונת הם שמעידים על כך שאחותה הבכורה של ההצלחה היא ההתמדה.
עדה יונת בגיל 27
ובאותה נשימה, וזה הקסם שניבט מדמותה: ניכר שאת יונת לא הוביל המרדף אחר ההצלחה – אולי הטיקט הבולט והבולעני ביותר של העידן שלנו, אחרי הרצון להיות מפורסם או משפיען. כאשר היא הלכה בדרך הארוכה של מחקר הריבוזום, לא תהילה היא חיפשה, אלא פתרון. ולכן, כאשר מדענים רבים טענו שזו משימה בלתי אפשרית, יונת פשוט לא הקשיבה. במקום להתייאש, התעקשה והסתקרנה לפענח את החידה שעימה יצאה לדרך. ולמען הגילוי הזה הסכימה לא לדעת והסכימה להיכשל והסכימה להמשיך ביסודיות מרהיבה, עד אשר הריבוזומים נכנעו למיקרוסקופ שלה.
וזה אולי המסר המשמעותי שלה לנשים, למרות שהיא ממש לא התכוונה להעביר מסר: בואו לא נבזבז אנרגיה על השאלה האם נותנים לנו מקום, אלא נעשה את מה שהוא התשוקה שלנו, בהתעקשות, בהתמדה, באופן שבו אי אפשר יהיה להתעלם ממנו. ואז תקרות הזכוכית ייקרסו מעצמן.
זה כמובן לא מבטל את המשך הצורך במאבק על מקומן של נשים בהובלה, בהנהגה, במוקדי הכוח והמחקר, אבל פרופ' יונת מותירה אותנו עם המורשת שלה, שעושה את ההבדל בין לבקש ייצוג לבין לייצר סמכות וטביעת אצבע משנת חיים. יהי זכרה ברוך.
