עונת הבכורה של "החיים הם תקופה קשה" הושקה כמעט שנה לאחר 7 באוקטובר, והיוותה דוגמה חריגה להפוגה קומית נחוצה בתקופה שבה היו מעט סיבות לצחוק. העונה השנייה עולה כביכול בזמן נוח יותר אך גם מאוד מתעתע, בוודאי עבור סוג ההומור של חנוך דאום: שחור יותר מהקפה של מח"ט גולני, נוגע בשברים של החברה הישראלית (ולפעמים אפילו בגדמים שלה) ומנסה לחזור הביתה בשלום מבחינה פוליטית בעידן של מזל תאומים - חרבו ודרבו.
בשלושת הפרקים הראשונים והמוצלחים ברובם של העונה החדשה, דאום מדלג מעל המכשולים - הוא ודאי יתהה מתי דילג מעל משהו לאחרונה - בזכות האמונה: לא באלוהים, לא במדע ואפילו לא באשתו, אלא בכוחו לגרום לצופים להבין מאיפה הוא מגיע. אם הגאונות של לארי דיוויד נובעת מהסירוב לשתף פעולה עם מוסכמות חברתיות בסיסיות (למשל לא לומר לחייל "תודה על שירותך"), דאום רוצה לשכנע שאפשר לעשות זאת בגרסה פטריוטית ואפילו ממלכתית, עד כמה שזה נשמע אוקסימורון. כשהוא מספר דאחקות קיצוניות על חיילים קטועי גפיים בנוכחותם ועל נדבנים חרדים שמחלקים אייפונים כמו סוכריות, ברור מעל לכל ספק שזהו ביטוי של אהבה, כאב וגם מבוכה גדולה.
שעטנז חינני של סאטירה ובדיחות אבא. "החיים"
מן הסתם, דאום מקבל רישיון מיוחד להצליף גם בזכות ההיכרות של הציבור עם מפעל ההתנדבות המרשים שלו ושל רעייתו אפרת (שאת דמותה מגלמת עלמה זק עם הרבה סטייל וחן). אלא שזה לא באמת משנה בכל הנוגע לדברים שהסדרה עשתה וממשיכה לעשות היטב: הפאנצ'ים של דאום שנועדו להגחיך אחרים, הפאנצ'ים שנועדו להגחיך אחרים אבל בעצם מגחיכים אותו, ושעטנז דאומי חינני ושופע אמפתיה של סאטירה ובדיחות אבא.
במובן הזה נדמה שהמלחמה וכל מה שקרה בעקבותיה לא שינו את הכיוון הכללי של הסדרה, אלא דווקא העניקו לה הזדמנות לבחון עד כמה רחוק היא מסוגלת ללכת לאורו. התשובה המעניינת ביותר מגיעה בפרק השלישי, שעוסק בסוגיה רגישה למדי בימין המתנחלי וראוי בהחלט לדיון נפרד. בשלב זה ניתן לומר כי ספק רב אם הטקסטים שם יזכו את דאום בחברים חדשים מקרב "נוער הגבעות" ומלביניהם.
מאידך, היה נחמד לו דאום כן היה מנצל את הזמן שחלף כדי להשתחרר בעצמו מקונספציה: זאת שאומרת שחייבים ללעוס כל סיטואציה עד שיוצא ממנה הטעם. בין אם זו לחיצה מוגזמת על דוושת הפאנץ' או נאום מיותר כדי לוודא שכולם קלטו את המסר, "החיים" שוכחת לעתים שסוד הקסם שלה נעוץ ביכולת לשחק באש מבלי להצית את הבית: זה עובד הרבה פחות טוב כשהבעלים מרגיש צורך לרוץ ולהביא מטף.
בקטנה
"אין בחורות ברשימה שלך", אמר רפי רשף ב"חמש עם" (חדשות 12) למוטי לייטנר, יו"ר מפלגה חרדית חדשה. אחרי שלייטנר נתן תשובה מתחמקת, רשף שוב שאל: "ע-ק-ר-ו-נ-י-ת, אתה מסכים שתהיינה בחורות?". ובכן, ע-ק-ר-ו-נ-י-ת, תמוה שמגיש ותיק כמו רשף מדבר על "בחורות" במקום על "נשים" כאילו שהוא משתזף על החוף בסבנטיז (אבל העיקר שזכר להקפיד על "תהיינה"). אגב, באותו הרגע באולפן היו שישה גברים (בתחילת המשדר היו שמונה) ואישה אחת. שמא רשף הוא זה שצריך לברר מה עם הבחורות?
