אלמוג כהן נפל במלכודת הכי מוכרת ומסוכנת בג'ונגל של הכדורגל הישראלי: מלכודת האגו ו"המה כבר בעיה להיות מאמן, גם ככה עשיתי לברק יצחקי את רוב העבודה". המנהל המקצועי של בית"ר ירושלים עשה בעונה שעברה עבודה אדירה, בנה קבוצה שכמעט לקחה אליפות, מדי פעם התווכח עם המאמן יצחקי על נושאים מקצועיים, מדי פעם ראה אותו זוכה לקומפלימנטים ותהילה שאולי חשב שמגיעים לו ונשאר לשבת בתא הזכוכית הגבוה בטדי. אקווריום זהב שאולי פחות נוגע בתהילה, אבל גם פחות מתחכך בבלגן ובשדרי קווים ופרשנים ששואלים למה החלפת את עומר אצילי?
מהרגע שהנסיבות (וברק אברמוב) הניחו מולו את המלכודת, אלמוג כהן זינק לתוכה מבלי לחשוב יותר מדי. לטעמי, ההימור הכי לא מושכל שקיבל במהלך כל התקופה שלו כמנהל מקצועי.
היום הוא מסתובב על הקווים עם פרצוף של למה לעזאזל הייתי צריך את זה?! שפת הגוף שלו כל כך מתוחה עד שנדמה שהוא לא עומד בלחץ, וזה בסך הכל אחרי הדחה מאירופה (עליה ספג כמה ביקורות), והפסד משפיל אבל ראשון בליגה. עושה רושם שאלמוג כהן טיפוס יותר רגיש ופחות מחוספס/ציני מיצחקי וכרגע זה פועל לרעתו.
אלמוג הגיע אל תפקיד המאמן בבית"ר שונה מאשר זו של ברק יצחקי. עזבו רגע סגל, אני מדבר מנטלית. זו קבוצה שהייתה מרחק נגיעה מאליפות וזה חמק לה מהידיים, זו בית"ר של אוהדים דלוקים שראו את האור ולא יסתפקו בפחות מצלחת וחגיגות בגן סאקר. היא שמרה על רוב הכוכבים שלה, הוסיפה עוד כמה שמות מעניינים ומבטיחים והאוהדים הצמאים כבר לא יסתפקו רק בריצה מלהיבה בצמרת בעונה מוטרפת מדרמות. נגמרו הימים של מחיאות כפיים ושירה אדירה בטדי אחרי מהפכים ומעידות במשחקים החשובים. העונה הם דורשים את הדבר האמיתי – אליפות. כל דבר פחות מזה ייחשב כישלון. ובלחץ הזה לא נראה לי שאלמוג כהן יעמוד.
מספיק היה לראות את האוהדים שפורצים למגרש במחזור הפתיחה של בית"ר אחרי הגול השני שספגה ממכבי נתניה כדי להבין את המצב החדש בעיר.
והמצב החדש הזה, היצרים, הצמא, חוסר הסבלנות המבעבע, הכל מתנקז אל אדם אחד – אלמוג כהן, מאמן חדש ולמעשה חסר ניסיון ממשי על הקווים במועדון הכי לחוץ בישראל. הימור מושכל שלי: הוא יחזור לאקווריום (וזה בתסריט הפחות גרוע).
