לחברי קבוצת הריצה של שדרות היה מנהג קבוע: לפני כל חג גדול, הם היו מקיימים מפגש גיבוש. לפעמים זה היה ערב סושי, לפעמים בשר, פעם במסעדה, פעם באחד הבתים, אבל תמיד עם אלכוהול והרבה מצב רוח טוב. כך היה גם ב-11 בספטמבר 2023, ימים ספורים לפני ראש השנה.
זה התחיל בעדי שטרית, אחת ממייסדות הקבוצה החברתית "שדרות פרונט ראנרס", ששלחה הודעה: "נפגשים מחר בשבע וחצי בערב בשורש" (מתחם אוכל בשדרות השייך לגדי, אחד הרצים), וכולם התייצבו. ״ליאור ויצמן היה על המנגל״, משחזר רם חיון, שנכח גם הוא באירוע. "חגית יאסו (זוכת ״כוכב נולד״ 2011 וחברת הקבוצה), עשתה מצגת עם תמונות מצחיקות מסוף ריצה או מתחילתה. אפילו אלעד קלימי, סגן ראש העיריה, שגם הוא רץ איתנו, הגיע. וכמו תמיד אמרו לו ׳מה עם הברזיות׳, כי העיריה הבטיחה לשים כאלו לאורך המסלולים״. המפגש הסתיים כרגיל בחיבוקים, נשיקות ו"נתראה בערב גיבוש הבא".
פאסט פורוורד לשלושה שבועות אחרי, 7 באוקטובר. רם חיון יוצא לריצת בוקר בחברת נעמי שטרית-אזולאי ז"ל וקובי פריאנטה ז"ל. במקביל יוצא ליאור ויצמן ז"ל לרכיבה על אופניים, ופוגש את חגית יאסו, שרצה עם חברה. כמה שעות אחר כך, את מקום הצילומים השמחים והרגילים מהפעילות הספורטיבית, תופסים צילומי אימה, שהפכו לתיעוד האחרון עבור כמה מהחברים.
גלריה
הצילום האחרון: הריצה שהופסקה ב־7 באוקטובר. מימין: נעמי שטרית־אזולאי ז"ל, קובי פריאנטה ז"ל ורם חיון ששרד
(צילום: רם חיון)
משלישיית הרצים חיון, שטרית-אזולאי ופריאנטה שב בחיים רק חיון. יאסו וחברתה הצליחו להינצל, לאחר שהתחבאו בממ״ד של תחנת הדלק דור אלון בגבים. ליאור ויצמן, שאותו פגשו בדרך, נרצח, כמו גם קצין המשטרה סנ״צ אבי עמר ז"ל, מיחידת יואב של המחוז הדרומי, שנפל בקרב בבארי.
להמשיך ולקום על הרגליים
שלוש שנים עברו, והמפגש עם חברי קבוצת הרצים מתקיים באותה תחנת דלק בצומת גבים. בעקבות אובדנם של ארבעה מחבריה, עברה קבוצת שדרות פרונט ראנר׳ס טלטלה. אבל כמו בריצה, הם החליטו להמשיך ולקום על הרגלים ובכך לקיים את צוואת הנופלים. מאז חזרה לפעול, מספרים הוותיקים, צמחה הקבוצה והפכה למרובת משתתפים. לא משפחתית כמו שהיתה, הם קצת מתלוננים, אבל בהחלט מכובדת, עם כמאה רצים.
את דור הוותיקים מייצגים עדי שטרית (45), תושבת שדרות, נשואה ואם לארבעה, עובדת כסייעת רפואית; ורם חיון (43), נשוי ואב לשלושה, תושב תדהר, מהנדס בניין ומנהל פרויקטים, שלא שב מאז לעבודתו, ובקושי לריצה שהיתה אהבת חייו. את החדשים מייצגים רעות קרפ (45) מקיבוץ רעים, אמא לשלושה, בנקאית בעברה והיום עצמאית שפתחה עסק למארזי שוקולד, להנצחת בעלה השוקולטייר, דביר קרפ ז"ל, שנרצח בביתו על ידי מחבלים; וחגי בר-אושר (36), נשוי ואב לשניים, מהנדס חומרים ורפלקסולוג ממושב תקומה, שניצל בנס לאחר שהתבצר בממ״ד של תחנת הדלק בגבים.
שדרות פרונט ראנר׳ס החלה את דרכה לפני שמונה שנים על ידי שטרית וחברה הקרוב קובי פריאנטה, בעל חברת פרסום, שגם העניק לה חסות ואת שמה האמצעי — פרונט. ״ישבנו לקפה״, משחזרת שטרית, ״והחלטנו להקים קבוצת ריצה חברתית, שזה משהו שלא היה בעיר. מה שמשך אלינו אנשים זו העובדה שהיינו מעלים הרבה תמונות, סרטונים ופוסטים, שבהם אנחנו רצים ונהנים. את לא מייצרת איזושהי תמונה של סבל, או אימון מפרך, אלא רואה אנשים מחויכים שאומרים: ׳נהניתי, בוא נעשה את זה שוב מחר׳. מפה נולדו חיבור, משפחתיות, חברות ונתינה״.
בשיאה של הקבוצה, מספרת שטרית, מנה הגרעין החזק 15 אנשים שהיו נפגשים מלבד לריצות בכל שעות היממה גם באירועים משפחתיים וערבי גיבוש. ״הריצה הניעה את התהליך החברתי״, מספר חיון, ״ומשם זה הפך הרבה מעבר. היו לא מעט אנשים בקבוצה, אבל זה לא היה המוני. היינו נפגשים בסיום של אירועים גדולים, אחרי מרתון תל אביב, אצל עדי בבית, ערב גיבוש בסושי המקומי. זה היה הקסם״.
חיון לא ישכח את המפגש הראשון שלו עם פריאנטה. ״חבר משדרות״, הוא משחזר, ״שהכיר את השיגעון שלי, אמר: ׳יש לי עוד חבר משוגע כמוך, אולי תרוצו פעם ביחד?׳ קובי היה צייד רצים. כבר אחרי הריצה הראשונה, הוא אמר: ׳פתחנו עכשיו קבוצה. תביא את הטלפון שלך, אני מצרף אותך׳. גם בהמשך, אנחנו על הכביש, רואים מישהו רץ, ׳בוא, מה הטלפון שלך, כנס לקבוצה׳״. ״ככה הכנסנו את ליאור ויצמן״, מחייכת שטרית. ״אבי עמר שהיה שוטר, התאמן אצל מאמנת שרצה אצלנו. כשהגיע, התברר שהוא מכיר עוד חברים״.
ליאור ויצמן ז"ל (מימין) עם נעמי שטרית־אזולאי ז"ל (בלבן) במהלך אחת הריצות של הקבוצה
(צילום: ליאור ויצמן ז"ל)
ב-7 באוקטובר קבעו חיון, פריאנטה, ואזולאי-שטרית לרוץ יחד במסלול הקבוע שלהם: יד מרדכי-זיקים, 24 ק״מ. ״נעמי מאוד רצתה שאצטרף״, נזכרת שטרית. ״אמרתי לה, ׳נראה איך אתעורר בבוקר, אם יבוא לי, אגיע׳״. בסופו של דבר נשארה בבית. הריצה של השלושה התחילה בצילום שגרתי שעלה לוואטסאפ. ״התמונה צולמה בשש ודקה״, נזכר חיון, ״עשרים דקות לתוך הריצה. כשהתחילו היירוטים, לא התרגשנו כי היינו רגילים. אפילו שלחנו תמונה בוואטסאפ, שבה רואים אותנו מסתתרים. גם ויצמן שלח תמונה דומה שהוא משתטח עם האופניים באמצע הכביש. בשלב מסוים עבר רכב צבאי, והחייל ביקש שנסתתר. תפסנו מחסה מאחורי בטונדה, ושוב צילמתי סלפי מבודח״.
ההבנה שמשהו אחר קורה, נחתה עליהם כשהתחילו לשמוע יריות וצעקות "אללה אכבר". שטרית-אזולאי וחיון תפסו מחסה, ואילו פריאנטה רץ לכיוון המחבל ונורה. מכיוון שהתפצלו, כל אחד היה בטוח שהאחרים מתים. רק בסביבות השעה 12:00 בצהריים הגיע כוח צה״ל נוסף. ״פה היינו בטוחים שהאירוע נגמר״, אומר חיון. ״קובי קפץ מאחד השיחים, וכל כך שמחנו לראות שהוא לא נפגע. עדכנתי את המשפחות שהצבא הגיע אלינו ואנחנו בסדר. היתה אופוריה של כמה רגעים, ודיברנו על זה שאף אחד מהקבוצה לא יבין מה עברנו, וכבר תכננו לחזור ולספר לכולם, ולצחוק על זה ביחד״.
אלא שהחלום הזה לא נועד להתגשם. הכוח המשיך לדרכו, והשאיר שלושה חיילים לשמור על הרצים. גל נוסף של מחבלים שהגיע למקום החל במתקפה שבמהלכה נהרגו שני חיילים, סמ”ר איתי מרציאנו ז"ל וסמ”ר אילי גמזו ז"ל. פריאנטה ואזולאי-שטרית נרצחו, מטרים בודדים מחיון. הוא ניצל אחרי שהחייל השלישי שנפצע, הצליח להתרומם ולירות במחבל, רגע לפני וידוא הריגה.
שטרית שנשארה בבית באותו הבוקר, תיפקדה כחמ״ל. ״ידעתי שרם הוא היחיד שיוצא לרוץ עם טלפון״, היא משחזרת, ״ולכן ידעתי שאין מה להתקשר לאחרים. ניסינו להיות בקשר כל הזמן. עם רבע קליטה, הוא שלח לי תמונה שהם מסתתרים מתחת לצינור, וכתב שהוא לא יודע איפה קובי, ואז שוב, כמה שעות של נתק. ואז פתאום באו חיילים, ו׳אנחנו בסדר׳, ואת אומרת, ׳אוקיי, הם בסדר׳, עכשיו בוא נחפש את חגית וויצמן, שגם הם ללא נייד, ואף אחד לא יודע כלום. ניהלתי סוג של חמ״ל, בזמן שבעלי בחוץ, בתופת, כי הוא קצין כיבוי אש מנתיבות, וזו הגזרה שלו, והבן שלי ישן אצל אחי בקיבוץ נירים, ופתאום את יודעת מה קורה בקיבוצים. ואז רם מסמס לי: ׳החיים קצרים׳, ולא שמעתי ממנו, עד ששלחו הודעה שמצאו ופינו אותו, ואני אומרת, ׳אוקיי, ואיפה קובי ונעמי?׳, והוא לא יכול לדבר, וגם כשהצלחנו, הוא היה בטראומה ולא ידע מה לענות לי. רם ניצל בנס, כאילו יד אלוהים לקחה והוציאה אותו משם. אין לי דרך אחרת לתאר את זה״.
באותו הזמן שטרית לא הכירה את בר-אושר. רק אחר כך הבינה שהסתתר יחד עם יאסו וחברתה. ״באותו הבוקר״, הוא מספר, ״קבעתי עם חבר בחוף ניצנים. באזור יד מרדכי, התחילה המתקפה. בדיעבד גם רם וחבריו היו שם, אבל אז לא הכרנו. השמיים היו כמו משחק מחשב מטורף. אתה חושב שזה רקטות, רואה מצנחים, ולא מבין שום דבר. החלטתי לחזור. כשהגעתי לצומת שער הנגב נסעתי מהר, ואני רואה אנשים על האדמה, ומחבלים מכל כיוון. הצומת הבאה היתה גבים. ראיתי בן אדם באוטו עם פרצוף מלא בדם, ובגלל שאני חובש, עצרתי, פתחתי חלון ושאלתי אם הוא צריך עזרה, והוא מסמן לי, ׳תברח, יש טנדר של מחבלים בדרך אלינו׳. באותו רגע אני מקבל החלטה להיכנס לתחנת הדלק. אני מסתכל לחזית, ומישהו אומר לי: ׳בוא׳.
"השארתי את האוטו דולק ורצתי פנימה, בדיוק כשטנדר עמוס מחבלים מתקדם לכיוון התחנה. כל הסיפור היה 20 שניות אולי חצי דקה. ואנחנו מתבצרים בממ״ד, משהו כמו עשרה אנשים והכלבה שלי. המחבלים הופכים את התחנה, אנשים אומרים ׳שמע ישראל׳, ואני אומר לעצמי: ׳יאללה, בום בום בום, תסיימו את זה כבר׳. אבל אחרי עשר דקות, משום מקום, הם פשוט הלכו. היינו נצורים משבע ועשרים בבוקר עד אחר הצהריים. בכל אותו הזמן, מישהי אחזה לי ביד, ולא ידעתי מי היא. בחמש הגיעה יחידה של הצבא, חילצה ושמה אותנו בגן ילדים בקיבוץ גבים. ויום אחד אני מגיע לאנשהו, ומישהי מסתכלת עליי: ׳אתה מוכר לי׳, ׳גם את מוכרת לי׳. והיא אומרת: ׳נכון, היית איתי בתחנת דלק׳. זו היתה חגית. התרגשנו מאוד. וכשסיפרתי שאני אוהב לרוץ ומחפש מישהו לרוץ איתו, היא חיברה אותי לקבוצה. זה היה ביולי 24׳ ומאז אני שם״.
חגי, רעות ועדי אחרי אימון
(הרצל יוסף)
רואים את הכאב בעיניים
הסיפור של רעות קרפ ומשפחתה הוא עוד אחד מסיפורי הזוועה של 7 באוקטובר. באותו בוקר היתה קרפ אצל חברה ביהוד, כשבקיבוץ רעים נשארו בעלה בנפרד דביר, בת זוגו סתיו קמחי, וילדיו דריה ולביא, אז בני 10 ו-8. בת נוספת, ליה, אז בת 13, היתה במושב עין הבשור. כשהמחבלים חדרו לביתו, ניסה דביר להגן על הילדים, אך הוא וסתיו נרצחו, לעיני דריה ולביא. דריה הצליחה להתקשר לאמה המבועתת, ובמשך שלוש שעות ניהלה עימה שיחת טלפון, כשמקביל מנסה רעות להזעיק כוחות חילוץ. שכן חמוש שהגיע נשאר איתם, ורק בערב חולצו. רעות והילדים פונו לאילת, ומשם עברו לתל-אביב וחזרו לרעים בזמן המתקפה האיראנית הראשונה, לפני כשנה. קרפ, שרצה כל חייה, אמנם הכירה את ויצמן, אבל לא את הקבוצה. ״מה שזכור לי ממנו״, היא מחייכת, ״שבכל פעם שהיינו מצטלמים בריצות, הייתה לו אפליקציה שהוא היה מעיף את כולם, ומשאיר רק את עצמו. כאילו הוא רץ לבד, ושם לעצמו כל מיני רקעים. הוא אהב להשתעשע ולשחק במדיה״.
ובכל זאת, החיבור עם הקבוצה קרה רק אחרי 7 באוקטובר, כשמישהי שמעה על מצבה ורצתה לעזור. ״היא התקשרה ואמרה: ׳אני באה אלייך לתל-אביב כל יום שני׳, והיתה מוציאה אותי לריצה בטיילת. זה הפך למשהו שחיכיתי לו. החיים שלי היו בכאוס. הייתי בתל-אביב, עם שלושה ילדים בטראומה, ופתאום יש את הנקודה הזאת, שאני לא משחררת, ולא מוותרת עליה. אני מכירה כל כך הרבה אנשים שמאז 7 באוקטובר לא יכולים להפסיק לרוץ, כי הם יודעים מה יקרה להם כשיעצרו. קשה לקום בבוקר, כמו שהכל קשה, אבל פתאום יש קבוצה של אנשים שמבינים אותך. שאתה יכול פתאום להתחיל לבכות, ואף אחד לא מסתכל עליך, כאילו ׳מאיפה באת׳. אין מישהו בעוטף שלא מגיע איכשהו לדבר על 7 באוקטובר בכל מפגש. השאלה היא רק כמה זמן זה לוקח. זה קורה באופן טבעי, כי כל דבר מזכיר לנו״.
רעות קרפ: "פתאום יש קבוצה של אנשים שמבינים אותך. שאתה יכול פתאום להתחיל לבכות, ואף אחד לא מסתכל עליך, כאילו ׳מאיפה באת׳. אין מישהו בעוטף שלא מגיע לדבר על 7 באוקטובר בכל מפגש"
״כולם יודעים את הסיפור של כולם״, אומרת שטרית בכאב אמיתי, ״ואנחנו מדברים בעיניים. מספיק לי להסתכל על רעות, כדי להבין אם היא באה היום בטוב, או לא. רם אותו דבר, אני יכולה להסתכל לו בעיניים, והוא לא צריך לדבר. זה משהו משותף רק למי שחווה טראומה ואובדן וכאב״.
חיון מספר כי מושב תדהר שבו הוא מתגורר עם משפחתו, לא פונה על ידי המדינה. ״רשמית היו חסרים לנו מאה מטרים״, הוא מסביר. ובכל זאת, בהחלטה יישובית עברו כולם לאילת, ״שם החזקנו ׳סניף׳, והתחלנו להוציא ריצות״. פיזית הוא נפצע ברגל ובישבן, והצליח להשתקם. נפשית ורגשית, הוא רחוק משם. ״הפציעה העיקרית שלי היום״, אומר חיון, ״היא פוסט טראומה. זה נכון שהריצה יכולה קצת לעזור עם דופמין וסראטונין, אבל הנפילה אחר כך יותר קשה. בגוף אני נראה חסון, אבל בפנים, זה לגמרי הפוך. כל יציאה לריצה היא מלחמה. זה המון שדים, פחד הוא אחד מהם. את המסלול שעשינו, נעמי קובי ואני, מעולם לא חזרתי לסיים״.
ובכל זאת אתה נשאר בקבוצה.
״בשנתיים הראשונות הייתי יותר פעיל, אבל אחרי שלוש שנים קשה לי. הקבוצה היא לא אותה קבוצה. מי שהכיר אותם לפני, קשה לו להסתגל למבנה החדש. מקבוצה חברתית זה הפך לקבוצה״.
לצאת מהבית עם הזיכרון
הצעירים מכירים בקושי של הוותיקים. ״כשהם מעלים בקבוצה תמונה של מפגש מפעם״, אומרת קרפ, ״או וידאו של קריוקי, אז אנחנו, החדשים, מרגישים את הערגה שלהם לקבוצה שהיתה. ולך זה נותן חלון למשפחה הזו שהיתה פעם״.
״הקבוצה שלנו גדלה וזה נפלא״, אומרת שטרית, ״אנשים הרגישו שהם רוצים להיות חלק מהסיפור. אבל לנו הוותיקים יש זיכרונות משלנו. נגיד, כב״ה (כיבוי והצלה) שדרות היתה נקודת מפגש, ואת מגיעה ומצפה שפתאום נעמי תגיע, וקובי, וליאור יבוא ויגיד ׳חכו לי, איחרתי דקה׳, או אבי שתמיד היה אומר: ׳תרוץ, מה יכול להיות?׳ ונעמי, ששיחת הטלפון שלה בבוקר כל כך חסרה לי, וקובי שתמיד היה מוסיף לנו קילומטרים לריצה.
״בחצי שנה הראשונה״, היא מוסיפה, ״היה לי מאוד קשה לנעול נעלי ספורט ולצאת לרוץ. עד היום הפחד מנהל אותי. אני כבר לא יוצאת לרוץ בחושך, או לבד. כבר לא מגיעה ברגל לנקודה של הריצה. רק ברכב ועם אנשים. שש ועשרים, שעה קשה, במיוחד בשבת בבוקר. קרה שהתלבשתי, באתי לצאת מהשער וחזרתי. אמרתי: היום אני לא יוצאת לרוץ. כי קמתי לא טוב, כי נעמי, קובי וליאור לא נמצאים. כל בוקר אני יוצאת מהבית עם הזיכרון שלהם. חושבת מה היה קורה אם הייתי רצה איתם. האם גם אני הייתי ניצלת? נהרגת? אולי הכל היה אחרת, אולי היינו מצליחים לעשות איזה סיעור מוחות אחד עם השני, ולהתחבא במקום אחר, הרבה ׳אם ואם׳ וזה ילווה אותנו כל החיים״.
ובכל זאת, אם יש משהו שמניע את הוותיקים היא ההנצחה. ״כבר כשחזרנו לשדרות במארס 24׳״, מספרת שטרית, ״התחלנו להניע את הרעיון של לעשות ריצות לזכרם. ביום הזיכרון זו ריצה לנופלים, לחללים, וגם לקבוצה שלנו. גם ב-7 באוקטובר אנחנו עושים ריצת זיכרון. הרבה חבר'ה שעושים מרתונים או מרוצים שמים את המדליות באנדרטאות, או בנקודות שבהן הם נפלו ונרצחו. כמו לומר להם: ׳עשיתי את זה בשבילך, כי אתה לא יכול לעשות׳. הכנסנו למסלול הריצה שלנו את האנדרטה של ויצמן, ותמיד עוצרים פה רגע.
"שמים את המדליות בנקודות שבהן החברים נרצחו". חברי קבוצת "שדרות פרונט ראנרס"
(הרצל יוסף)
"אני לא יכולה להבין מה עבר על אף אחד מהניצולים, רק להרגיש את הכאב שלהם, ולנסות להיות בשבילם, כדי להוציא אותם מהמחשבות של הטראומה. אני למשל, לא מתקשרת לרם, ואומרת לו: ׳עכשיו אתה קם ובא׳. להיפך. אני אומרת: אולי אני מפריעה, מציקה, אולי הוא רוצה להיות לבד, אולי אני טריגר בשבילו, ולרוץ איתי עושה לו לא טוב. אני יודעת שהקבוצה שלנו כבר לא תהיה כמו שהייתה, אבל היא משהו אחר, חדש, וכמו מרוץ התקווה, היא נותנת לי תקווה״.
"אתה חי בתקווה שיהיה טוב"
ואכן, ב-16 באוקטובר יתקיים בשדות העוטף ״מרוץ התקווה 2026״, בהשתתפות אלפי רצים מכל הארץ, כולל אנשי שדרות פרונט ראנר׳ס. המרוץ, מספרים בקבוצה, התחיל כחלום של איה מידן, תושבת בארי, שהיתה אמורה באותו הבוקר להתאחד עם ויצמן לרכיבת אופניים. עובד מטבח בדואי תפס אותה בשער הקיבוץ והבריח אותה החוצה ממנו, תוך שהם נמלטים שעות רבות, שבהן היא לא היתה בטוחה האם הוא מציל או מחבל.
לדברי קרפ, מידן רצתה לייצר לאנשים מרוץ עם תחנות ומיצגים, כדי יבינו מה זה לחיות בעוטף. כעת, בשיתוף מרתון ישראל ואחרים, מתממש חזונה עם מרוץ התקווה. ״בשבילי״, אומרת קרפ, ״תקווה זה הדבר היחיד שהיה לי ב-7 באוקטובר, כשאני ביהוד ודריה על הקו ברעים. תקווה וטלפון, אלו שני הדברים היחידים שהיו שם. אף אחד מאיתנו לא היה חוזר לפה אם לא הייתה לו תקווה. אתה כל הזמן חי באיזושהי תקווה שיהיה טוב. אם לא הייתה תקווה, אז היית מוצאת פה בית בשנייה. אבל אנשים מחפשים לעבור לעוטף, ואין בתים פנויים. מצד שני, עברו שלוש שנים, ולא רק שלא נהיה יותר טוב, אלא שלפני כמה שבועות היו פה עפיפונים. זה ממש מרגיש שחוזרים למצב הקודם, וזה קשה״.
את חזרת לרוץ באזור רעים?
״לפני 7 באוקטובר, חברים היו שואלים: ׳מה, את רצה בלילה, בעוטף?׳, ואני אומרת, מה כבר יקרה? הכלבים של הבדואים מפחידים יותר. ואז קרה מה שקרה. ועדיין, אם אני צריכה לצאת לרוץ בארבע בבוקר מרעים לבארי, אני ארוץ, כי מבחינתי הצבא שומר עליי, ואז אני תופסת את עצמי: אני מטומטמת או מה? מה שכן, היום אין סיכוי שאצא לריצה, ולו הקצרה ביותר, בלי טלפון. לפעמים אתה אומר: ׳רק סיבוב ואני חוזר, ממילא הילדים ישנים׳, אז אין. ההבנה שזה קרה, ברגע שבו הכל היה נראה בסדר, לא מאפשרת את זה יותר״.
שטרית: ״לתת תקווה זה משהו שקובי כל הזמן היה סביבו, לתת לאנשים להרגיש שהם יכולים. אז אני ארוץ כמה שאני יכולה, כדי להראות לאנשים שיש תקווה. תקווה באופן כללי לעוטף, ולנו באופן אישי״.
רם חיון: "הפציעה העיקרית שלי היום היא פוסט טראומה. זה נכון שהריצה יכולה קצת לעזור עם דופמין וסראטונין, אבל הנפילה אחר כך יותר קשה. בגוף אני נראה חסון, אבל בפנים זה לגמרי הפוך"
המירוץ שנותן תקווה
מרוץ התקווה 2026 יתקיים ב-16 באוקטובר בשדות עוטף עזה, ויכלול ארבעה מסלולים: 3 ק"מ למשפחות, 6.7 ק"מ, 13 ק"מ ו-22 ק"מ. הרצים במסלולים השונים יעברו דרך שדות שצמחו מחדש, יישובים שנבנו מחדש ואתרי הזיכרון לנופלים, ביניהם אנדרטת נרצחי פסטיבל נובה ביער רעים. בנקודת הזינוק יוצג מיצג הזמן שקפא מלכת – עם אנימציה של שעון הנעצר על השעה 6:29, יחד עם סרטונים וקטעי סאונד שיוצגו בצידי השער. בסיום המרוץ, הקהל והרצים יתקבלו במתחם חגיגי, שיכלול שוק איכרים מתוצרת עוטף עזה, ובמת אמנים.
"אומנם הקהילה שלי, קהילת בארי״, אומרת איה מידן מיוזמות המרוץ, ״עוד לא חזרה הביתה, אך לראות את כל הרצים מגיעים לאזור שבו קרה האסון הגדול של מדינת ישראל, נותן לי כוחות להמשיך".
"להיות בין היוזמים של מרוץ התקווה ממלא אותי בגאווה ובתחושת משמעות גדולה למסר העומד מאחוריו", אומר עופר פדן, מנכ"ל מרתון ישראל מקבוצת toMix ומיוזמי המרוץ. "מאז אותו יום ארור ב-7 באוקטובר אנו מתכננים להפיק את המרוץ שיציין את השכול והכאב לצד הצגת ההתחדשות, הצמיחה והחזרה לחיים ביישובי עוטף עזה וסוף סוף אנו מוציאים את זה לפועל. המרוץ הזה יהפוך למסורת חשובה וייערך בכל שנה".
