שתי נשים ושני גברים מסבים לשולחן. לכאורה אין ביניהם שום קווי דמיון, אבל תוך דקות הם גולשים מ"נעים מאוד" לשיחת עומק, כאילו היו חברים ותיקים. לפגישה הביא כל אחד מהם אורח בלתי נראה – האח הקטן או הגדול שיצא להגן על המולדת ולא חזר.
הם ארבעה מתוך 78 אחיות ואחים שכולים, בני 18 עד 88, שחושפים את סיפורם האישי במיצב מרגש שיוצג ב"אנו – מוזיאון העם היהודי" באוניברסיטת תל אביב בחול המועד סוכות ועד תחילת אוקטובר. המבקרים ייכנסו למסדרון ארוך שמדמה מערה ולאורך הדרך יצפו בסיפוריהם האישיים של אחים שכולים מכל מלחמות ישראל.
מי שמלווה אותם, ועוד כ-45 אלף כמותם, היא עמותת "האחים שלנו", שנוסדה לפני שמונה שנים על ידי אליסף פרץ. פרץ, ששכל שניים מאחיו, לא הבין איך אף אחד לא דואג לאלה שהדפיקה בדלת מחקה את שמותיהם הפרטיים והפכה אותם ל"אחים של". עד שהרים את הכפפה יחד עם נוי פרי, אחותו של טל יפרח ז"ל, האחים השכולים היו מחוץ למעגל.
"עכשיו, לראשונה, קולם נשמע", אומרת פרי. "אנחנו זוכרים את האחים שלנו שבחייהם ציוו לנו את החיים, לא במותם". ואל"ם (במיל') עודד רביבי, מנכ"ל מוזיאון העם היהודי, מוסיף: "אנחנו גאים להעניק במה ל-78 אחים ואחיות שכולים ולתת להם לספר את סיפורם מנקודת מבטם של מי שחיים לצד האובדן ובוחרים להמשיך בחיים".
מסע קשה, אבל אפשרי. מימין: מירה אימבר, אוריה טל, אבי שרם וחיה'לה יעקובוביץ'
(אביגיל עוזי)
"מי חשב על פסיכולוג"
מירה אימבר (75) מכפר סבא מציגה את עצמה קודם כל כ"אחותו של דוד אהרוני, שנפל ב-7 באוקטובר 73' בסיני". "זה לא עניין של סדר עדיפויות", היא מסבירה. "אני גדולה מדוד בשנתיים, אפילו בעלי לא הספיק להכיר אותו".
היא היתה אז בת 22, משוחררת טרייה. "בשבת של יום כיפור, באזעקה הראשונה, אמא שלי אמרה 'דוד נהרג'. הייתה לה תחושה. דוד היה חולה ספרים ובחופשה האחרונה שלו רבנו, הוא רצה ממני שני ספרים שקיבלתי מחברה ואמר לי 'אני אחזיר לך, אני אמות משיעמום אם לא יהיה לי ספר בצבא'. התווכחנו עד שאמא שלי אמרה 'תני לו'. הספר הראשון היה 'מלחמה ושלום' והשני היה 'מרכבות האלים'. עד היום לא קראתי אותם. הם עדיין אצלו".
דוד אהרוני ז"ל
(באדיבות המשפחה)
במשך עשורים היא לא סיפרה שהיא אחות שכולה. "כשיום הזיכרון התקרב חטפתי כאב בטן. אני מורה בבית ספר, איך אודיע למנהל שמחר אעדר מהכיתה? באותם ימים עוד לא דיברו על אחים שכולים, גם המונח משפחה שכולה עוד לא היה קיים. אני זוכרת את הפעם הראשונה שאמרתי 'מחר זה יום זיכרון לאחי שנפל במלחמה, אני רוצה יום חופש'".
במשך שלושה חודשים דוד היה בחזקת נעדר. "דרור, אחי הקטן, שכנע את המורה שלו שדוד לא מת, הוא מתחבא בגלל שהוא פוחד מהמלחמה והוא ייצא מהמחבוא כשיודיעו לו שהמלחמה נגמרה. מי חשב באותם ימים על פסיכולוג? תמיכה רגשית? לפני שש שנים, כשנרשמתי לעמותת 'האחים שלנו', שאלתי את עצמי איפה הייתי חמישים שנה".
אבי שרם (61) מגבעת שמואל היה בן 28 כשאחיו הגדול הראל, קצין בשריון, נפל ברצועת הביטחון בלבנון. "ערב שבת חנוכה, 1993. הם יצאו לפתיחת ציר, טילי סאג'ר פגעו בטנק שהוא פיקד עליו, והוא נהרג במקום".
הראל, הוא מספר, "למד בישיבת הסדר בחיספין שברמת הגולן, מסלול שמשלב ישיבה וצבא, והיה לו ברור שהמסלול הצבאי שלו יהיה מלא ומשמעותי. לכן הוא יצא לקורס מפקדי טנקים ולקורס קצינים שהאריכו את התקופות שלו במדים. כששיבצו אותו כמדריך בבה"ד 1, הוא אמר 'לא ויתרתי על הישיבה בשביל ללכת להדרכה, המטרה שלי היא להיות לוחם'. במהלך טקס סיום קורס קצינים הוא פנה למפקד וביקש לשנות את השיבוץ, וחזר אלינו בפנים קורנות, 'אני חוזר לחטיבה'. הוא עלה לרמת הגולן, לחטיבת ברק שהתכוננה לכניסה ללבנון".
הראל נפל שעה לפני כניסת השבת. "עד שאיתרו את הטנק שלו ועד שפינו אותו השבת נכנסה, ואז למשפחות דתיות לא הודיעו בשבת. במוצאי שבת אבא קיבל את ההודעה והזעיק את בני המשפחה. כשכולנו הגענו אמא אמרה 'היינו משפחה שמחה ואנחנו נישאר משפחה שמחה'. זה היה המוטו שהיא העבירה לכולם. ממשיכים הלאה, בכל מחיר. כשהסתיימה השבעה נסענו לכותל ולמחרת חזרנו לחיים הרגילים. אחרי חודש וחצי הייתה חתונה של חברים. לימים נודע לי שמישהי אמרה לאמא שלי שהיא לא חייבת לבוא, ואמא ענתה לה 'את חושבת שמשהו ישתנה בעוד חודשיים? בעוד שנה? זה המצב".
המוטו של אמו הקרין עליו. "אנחנו ארבעה אחים. שלושה פה ואחד שם, אבל המספר לא השתנה. הוריי בחרו לחיות ועשו את המיטב, אבל אני קיבלתי טייטל חדש, 'בן של הורים שכולים'. זה להיות אחראי לכך שהם יהיו מאושרים. שתהיה להם סיבה לחיות. כל בוקר חשבתי מה יהיה הסיפור המשמח שאספר להם היום. זה היה התפקיד שקיבלתי. בכלל לא התעסקתי בשכול הפרטי שלי".
הם לא היו אז לגמרי לבד. "הגיעו נציגים ממשרד הביטחון, מחיל השריון, מהחטיבה. פעם שאלתי את הקצינה שביקרה את אמא 'למה אף פעם לא שלחתם לי הזמנה לטקס זיכרון עם השם שלי?', ולא הייתה לה תשובה. אמא נפטרה עשר שנים ושבוע אחרי הראל, אבא נפטר לפני שש שנים, ופתאום אמרתי לעצמי 'עכשיו אתה יכול לפרוש מהתפקיד שנכפה עליך'. הוצאנו ספר על הראל, ישיבת הסדר קמה לזכרו, היה סרט, הקלטנו שיר. החיבור שלי להראל לא היה חיבור של שכול, זה היה חיבור של חיים ושל המשכיות".
לא תמיד הוא מצליח להגיע לאזכרה בחטיבה שברמת הגולן, "אבל פעם בשנה, כשמתקשרת אלי קצינת הנפגעים של החטיבה ושואלת מה שלומי, זאת ההוכחה שיש לי קיום כאח שכול, לא רק כבן להורים לשכולים. אני לא צריך שיטפלו בי, רק שיידעו שאני קיים".
"המבשרים הגיעו אחרי שבוע"
חיה'לה יעקובוביץ'-זך (62), בת נהלל, הפכה את הכאב הפרטי למה שהיא מגדירה כשליחות. בשלוש השנים האחרונות היא מריצה ברחבי הארץ את ההרצאה "חיה'לה מיום ליום" שבה היא מספרת על התמודדות עם הגורל ועל משבר שממנו צומחים ניצנים של אומץ.
אחיה, אריק יעקובוביץ', נהרג ביום הרביעי של מלחמת לבנון הראשונה, 82'. "היינו רק שניים, אריק בן ה-23 ואני בת ה-18. מאז האסון מעולם לא אמרתי שאני בת יחידה. במשך שנים אמרתי 'אנחנו שניים' כי לא הייתי מסוגלת להתנתק ממנו. שלושה ימים לפני שנהרג, אריק אמר לי 'כשתלכי לצו ראשון תגידי שאת חייבת לשרת בחיל הים'. הוא חלם להיות לוחם קומנדו. הוא התחיל את הטירונות בקומנדו הימי, נפצע בגב ועבר לשריון. כשהציעו לי פטור משירות אמרתי 'מה פתאום, אני מתגייסת' וכשהציעו לי תפקידים נחשקים בשריון אמרתי 'מה פתאום, רק לחיל הים'. מאז שאריק נפל אני ממשיכה אותו".
אריק יעקובוביץ' ז"ל
(באדיבות המשפחה)
גם את הפרטים הקשים ביותר היא מוסרת בטון עובדתי. "רק אחרי שבוע הגיעו אלינו המבשרים. אריק נהרג מאש כוחותינו והצבא לא ידע איך לעטוף את הטרגדיה. לפני 40 שנה עוד יכלו לשמור את זה בסוד. אמא שלי, שאיבדה את אחיה ברכבות המוות ברומניה, אמרה שהיא לא מוכנה שהשכול יהיה נוכח בבית שלנו כמו שהיה בביתה.
"הם אמרו לי 'תהיה לך ילדות, תהיה לך תעודת בגרות, אנחנו נמשיך את החיים שהיו לנו קודם', אבל חצי שנה אחרי שאריק נפל קיבלנו את המידע על הנסיבות, וההורים שלי היו מרוסקים. אמא אמרה אז שאריק נהרג בפעם השנייה".
לאורך כל הדרך היא הייתה בודדה במערכה. "אריק נהרג כשהייתי בשמינית, רגע לפני בחינות הבגרות. אחר כך בכל היכרות אישית או מקצועית, השאלה 'כמה אתם בבית' גרמה לי להתפתל. תקופה ארוכה נהגתי לומר 'אני בת יחידה למשפחה שכולה'. הטייטל הזה חייב אותי לשמח את ההורים, הוא הפך אותי להורה שלהם, ומשאת נפשי היתה לחלוק עם אריק את המשך החיים.
חיה'לה עם אחיה אריק יעקובוביץ' ז"ל
"כשיש לך אח את יכולה להתייעץ איתו בבחירת הרופא שינתח את ההורים, שלא לדבר על משימות אחרות כמו פינוי הבית שלהם שהיה גם שלנו. יש לי מערך חברתי מפותח, החברות הטובות הלכו איתי יד ביד, אבל לרגע לא הפסקתי להרגיש את החסר. לאבד אח זה כמו שפצצה גרעינית נופלת עליך ואתה לא יודע עד לאן יגיעו האדוות והנשורת".
אחרי שהוריה הלכו לעולמם, היא קיבלה את ההזמנה לכנס השנתי של משפחות השריון בנהלל. "הייתי גמורה ושבורה, אבל אמרתי לעצמי 'אין לך ברירה, חיה'לה, מה, לא תלכי?'. בפעם הראשונה הלכתי לכנס הזה לא בתור המלווה של אמא שלי והוצאתי מהפה את המשפט 'אני אחות שכולה'. גם עכשיו, 44 שנה אחרי, הוא לא יוצא ממני חלק. זה כבד, זה להשבית שמחות, זה להשרות סביבך אווירה קודרת, ואני הכי לא משדרת קדרות, בהרצאה שלי הקהל גם צוחק בקול.
"אבל לא פשוט לי להתעלם מהשאלה 'כמה אחים אתם'. אין לי עוד אחים, אין לי אחיינים, חוץ ממני אין מי שיספר על אריק. לילדים שלי אריק הוא הדוד שהם מכירים רק מהתמונות. כשמישהו מגלה שזה הבן או הנכד של מרים וינקו יעקובוביץ' כולם אומרים לו 'איזה דוד היה לך'. אריק מאוד נוכח בחיים שלנו. מאז שהוריי נפטרו אני רצה עם הלפיד הזה, שמשלב כאב וגעגוע וגם אופטימיות ושמחה. בשבילי, ההרצאה היא סוג של שליחות".
"שוכב על הספה ולא מתפקד"
אוריה טל (42) מקבל בהכנעה את הכינוי "הצעיר". האובדן שלו טרי יותר משל האחרים. אחיו, איתמר טל (32) היה בין 21 הלוחמים שנהרגו באסון קריסת המבנים בעזה בינואר 2024. "אחרי שאיתמר נפל יצא לי להגיע לבית ספר חדש ובהתחלה לא ידעתי איך ומה לספר לתלמידים. היום אני אומר את זה בפה מלא, שיידעו שאני בא עם איזשהו מטען, אבל זה לא משהו שאני מצהיר עליו ברגע שאני נכנס לכיתה. בשנה שעברה תלמידים שלי היו מאוד מופתעים מזה שלא הייתי ביום הזיכרון. היו מורים שסיפרו להם ונדמה לי שבעקבות זה היחס שלהם כלפיי קצת השתנה. קצת יותר כבוד, קצת יותר רוגע בכיתה".
איתמר טל ז"ל
(באדיבות המשפחה)
כשאחיו נפל, אוריה היה בצד השני של הגלובוס עם בת זוגו ושתי בנותיהם. "בספטמבר 23' הגשמנו את החלום שלנו ויצאנו לטיול של שנה בעולם. ב-7 באוקטובר התלבטנו אם לחזור לארץ, והאחים שלי אמרו 'מה תעשה פה? אין לך מה לחזור'. אז החלטנו להמשיך בטיול.
"בתאילנד, בתשע בבוקר, קיבלתי טלפון מאמא. כשעניתי, לא עבר לי בראש שבישראל זה שלוש לפנות בוקר. זוגתי והבנות הלכו לארוחת בוקר, אמרתי להן 'אני בא בעוד דקה', ואז הגיע הטלפון מאמא והכל התרסק".
עוד באותו הלילה הם התחילו את הדרך חזרה לישראל, לבית הוריו שבקיבוץ מסילות, "היינו בקיבוץ עם ההורים, כשאני שוכב על הספה, בוהה בתקרה ולא מתפקד. אחרי חודש וחצי הבנתי שאי אפשר להמשיך ככה וחזרנו לטיול. זאת היתה אחת מההחלטות הטובות שעשיתי בחיי. אם הייתי נשאר בישראל בלי בית, בלי עבודה ובלי מסגרת לילדות – הייתי צולל.
"ההחלטה לחזור לטיול החזירה אותי לחיים. שוב היינו שני הורים ושתי בנות שמטיילים בוויטנאם. אין 'לא לתפקד'. כמובן שזה היה לא קל, המוח שלי עשה שעות נוספות, אבל הטיול הזה הרים אותי על הרגליים".
ההתמודדות עדיין נמשכת. "כשחזרנו הבנתי שאני עוד לא מצליח לתפקד, אז התחלתי בחצי משרה, עוזר הוראה. אחרי שנה אמרתי שאני חייב לחזור למשרה מלאה ולחיים מלאים בשביל הבנות, בשביל המשפחה, בשביל עצמי. אני עוד לא מאה אחוז, אבל אני מרגיש הרבה יותר אני. אחד הדברים שאני שמח עליהם זה שאני כבר לא מגדיר את עצמי כ'אח של' כמו בשנתיים הראשונות. עכשיו אני גם אח של איתמר וגם הרבה דברים אחרים".
לתובנה הזאת הוא הגיע בעזרת טיפול שמציע משרד הביטחון לאחים שכולים. "אח שלי סיפר לי על ריטריט של איזו עמותה, וזאת היתה הפגישה הראשונה שלי עם 'האחים שלנו'. שני לילות בירושלים. מאז אני עוקב אחרי העדכונים בקבוצת הווטסאפ ומדי פעם הולך לפעילויות, סדנאות כתיבה, מוזיאון, הרצאות. אני מרגיש שבאיזשהו אופן אני בר מזל. יש לי כתובת, יש לי עם מי לדבר, יש לי פלטפורמה למפגש עם עוד אחים שכולים. מעניין אותי להקשיב לוותיקים. מה הם מבינים עכשיו, ממרחק הזמן".
החלומות של אריק
עם האמירה שהזמן מרפא הם לא מסכימים. "הזמן הוא המחדד הכי חד", אומרת חיה'לה יעקובוביץ'. "כל שנה שעוברת מחדדת בי את הכאב מפני שאני מבינה כמה דברים איבדתי כתוצאה מהאסון הזה ומה אריק הפסיד. אני רואה את חבריו, בני גילו, שהקימו משפחות, שמגדלים ילדים ונכדים, וגם לו היו חלומות".
אוריה טל, "מנקודת מבט של קצת יותר משנתיים", משרטט את המציאות בעין ציורית, כ"פרדס של זכרונות שבו גדלים עצים שונים. איתמר נורא אהב ליצ'י ואני נוטע אותו בשדה הזה. הבנות שלי מביאות לשדה מנגו ואפרסק. עם הזמן הפרדס מתרחב וכל עץ מצמיח זכרונות. הזמן לא מרפא, אין שום דרך להחלים מהכאב הזה, אבל הזמן מאפשר צמיחה. החיים שממשיכים והזכרונות שמתווספים יוצרים המון דברים טובים מסביב לכאב".
אבי שרם מספר שאביו נהג לומר ש"שכול זה נכות נפשית שדומה לנכות הפיזית של מי שאיבד יד. אבל מי שאיבד יד לומד לחיות עם התותבת, מה יעשה מי שאיבד חלק מהנפש? אף פעם לא חשבתי שהזמן הוא משמעותי בעולם השכול.
"פעם שאלתי את אמא אם זה טוב שכל כך הרבה אנשים מגיעים לאזכרה של הראל והיא ענתה 'עכשיו באים הרבה כי זה טרי, בעוד כמה שנים נהיה אנחנו לבד'. במקרה הזה אמא לא צדקה. כל שנה אני בהלם מכמות האנשים שבאים לאזכרה, ופתאום צץ מישהו שלא הכרת או מישהו שמביא סיפור על הראל שלא שמענו מעולם. בקורונה החברים של הראל הציעו לערוך אזכרה בזום. היו קרוב ל-500 כניסות. זה לא יאמן. אז הזמן לא מרפא ולא עוזר, אבל הוא ממשיך לייצר חיים".
הראל שרם ז"ל
(באדיבות המשפחה)
גם מירה, לנצח אחותו הגדולה של דוד, לא רואה שום קשר בין זמן לתרופה. "משנה לשנה אני חושבת יותר על כמה הוא הפסיד ועל כמה אנחנו הפסדנו. בעלי לא הכיר אותו, גם הילדים לא, והפסדנו את הילדים שלו. בבית שלנו מותר להגיד הכל ופעם, בשיחה לתוך הלילה, הילדות אמרו לי שדוד תמיד היה במרכז, שאני מקדשת את השכול והמוות. במקום להתווכח ולהוכיח להן שיש לי עיסוקים נוספים הבנתי שאני חייבת לעצור. במהלך השנים, יותר מחמישה עשורים, מתווספות עוד שאלות למשחקי הדמיון של 'אילו דוד היה בחיים'. לאחרונה התחלתי לשאול את עצמי אם הנכדים שלו ושלי היו הופכים לחברים".
היא נזכרת ברגע שבו "עשיתי מעשה מאוד לא חכם וסיפרתי לאמא שלי שאחרי שדוד נהרג וזיהו את הגופות של החבר'ה מהטנק, נסעתי לפגוש את המשפחות שלהם. אחת מהן שמעה שאני ממשפחה של שבעה ילדים ואמרה 'טוב, בטח לאמא שלך יותר קל כי יש לה ילדים לגדל'. הייתי בהלם. היתה לי הרגשה שלא כדאי שאשתף את אמא בסיפור הזה, אבל לא הצלחתי להתאפק. היא אמרה לי 'בפעם הבאה תסבירי שלבנאדם יש עשר אצבעות ואף אצבע לא יכולה להחליף את השנייה'. צודקת".
אין נכון או לא נכון
לדברי נוי פרי, מאות אחיות ואחים שכולים הצטרפו לעמותת "האחים שלנו" אחרי 7 באוקטובר. המועדון האקסלוסיבי הזה, שאף אחד לא רוצה להשתייך אליו, עדיין לא נסגר, והארבעה חושבים מה היו אומרים למצטרפים ה"טריים".
"אני לא בטוח שהייתי אומר, אולי רק מחבק או מניח את היד על הכתף", אומר אוריה. "'תהיה חזק'? חס וחלילה, זה מהלקסיקון של טרום התאבדות. אולי 'אני פה אם אתה צריך משהו' או 'אתה לא לבד'. אולי הייתי אומר לו שבתחושות שלו אין נכון או לא נכון. עצב, אשמה, צחוק, מותר לו להרגיש הכל".
"למה צריך להגיד משהו?", תוהה אבי שרם. "אני אתן לו את המספר של העמותה, שיידע שיש עוד אחים כמוהו, שיש איזה מענה שקצת מקל. באזכרה האחרונה דיברתי עם החברים של הראל וחשבנו מה הוא היה עושה עכשיו, במלחמה. גם חמש בנותיי שאלו אותי מה הוא היה עושה. עניתי שאילו היה בחיים אז ברגע זה הוא היה במילואים. אני בטוח שהוא היה שם".
חיה'לה ממליצה על גישת "פייק איט 'טיל יו מייק איט" שעוזרת לה להתרומם. "אם בבוקר מסויים קמתי מעוכה, למי אין ימים כאלה, אני לובשת חולצה אדומה שמחמיאה לי. בהתחלה, החיוך שאת מורחת עלייך נראה מזוייף, דיפ דאון אני הליצן העצוב, אבל הפייק שמתחיל בדברים חיצוניים מחלחל פנימה והחיוך הופך לחלק ממך".
53 שנה אחרי מלחמת יום כיפור, שעליה נכתבו מילות השיר "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזאת תהיה המלחמה האחרונה", מירה נשענת על מקל ההליכה ובידה השנייה מוחה דמעות. "כשאני רואה את ה'חדשים' אני אומרת לעצמי 'וואי, וואי, איזה מסע מחכה להם'. אבל שיהיה ברור – המסע הזה אפשרי".
