ביום שני בערב ירדו מנסור עבאס ויואב סגלוביץ' מהקומה החמישית של מלון רמדה בנצרת אל קומה מינוס שתיים, למסיבת עיתונאים. ליוותה אותם חבורה צפופה של צעירים, פעילי התנועה האיסלאמית, חלקם מזוקנים, לבושים בחולצות פולו שחורות. חבורה נוספת הצטרפה עם צאתם מהמעלית. הם נהגו כמו חסידים שמתכנסים סביב הרב שלהם, כמו אוהדי ספורט שנדבקים לכוכב המשחק ביציאה מהמגרש. לא היה שום דבר מאיים בדבוקה שנוצרה, רק דוחק. סגלוביץ' נדרך. עבאס חייך. "בוא", אמר לסגלוביץ', "נרד אל השבאב".
אלה ימי המצטרפים. כל יום מתייצב ראש מפלגה מול מצלמה ומתנאה במועמד חדש. אירוע ההצטרפות של סגלוביץ' לרשימה הערבית המאוחדת לא דמה לשום אירוע השקה שאני זוכר. חברי הסיעה לא הגיעו: עבאס אמר לי שלא היה להם זמן – כל חבר ועיסוקיו. הנשים לא הגיעו – לא אשת המצרף, לא אשת המצטרף. סגלוביץ' החליט לבוא להרפתקה הזאת לבד, בלי יועצים אסטרטגיים, בלי תומכים, מפלגה של איש אחד. לאורך התהליך הוא דיבר אך ורק עם עבאס. מזכירות המפלגה, שאישרה את הצטרפותו ברוב של 26 נגד שישה, לא שמעה אותו. ביום שלישי בבוקר, לאחר שהצטרף רשמית, התקשר בטלפון לכל אחד מחברי הסיעה. הם בירכו על המוגמר.
יהודי, ציוני, ניצב במשטרה בדימוס, יהיה מספר שתיים ברשימת התנועה האיסלאמית. במונחי מערכת הבחירות הנוכחית הוא שחקן חיזוק, תוספת כוח שקשה לנבא את משקלה. בטווח הארוך יש להצטרפות שלו פוטנציאל בממדים היסטוריים. גם הדרמה מרשימה: שני פוליטיקאים מנוסים, אחראים, מביני עניין, מחליטים לקפוץ קפיצת ראש לבריכה. הם קופצים למרות שאין להם מושג אם יש בבריכה מים. התוצאה יכולה להיות, כמו שמקווה סגלוביץ', נקודת מפנה ביחסים בין יהודים וערבים בישראל, התחלה של עידן חדש; לחלופין, היא יכולה להיות הערת שוליים בסיפור של מערכת בחירות אחת. אבל בקומה מינוס שתיים משק כנפי ההיסטוריה נשמע בקושי. הרמקולים מנגנים את ג'ינגל הבחירות של המפלגה, בערבית קצבית. הכיבוד הוא קפה עלית עם רוגעלך. רוגעלך!
עבאס וסגלוביץ' לבשו לרגל האירוע חליפות עסקים כחולות וחולצות לבנות פתוחות, ללא עניבה. תלבושת אחידה, לבד מסיכה קטנה עם דגל ישראל שעונד האחד ולא עונד האחר. נזכרתי, איך אפשר לא, בסרט המלבב "תאומים" עם ארנולד שוורצנגר ודני דה ויטו. כל כך דומים; כל כך שונים: עבאס נינוח; המגע הפיזי טבעי לו; סגלוביץ' ביישן, מופנם, לא שש להתערבב. עבאס בטריטוריה שלו; סגלוביץ' אורח, חבר מכוכב אחר. בתום הנאומים, מול דרישות הצלמים, עבאס יזם חיבוק משותף. הוא כרך את זרועו בעדינות סביב גבו של סגלוביץ'. שפת הגוף של המחובק שידרה אי-נוחות. ביציאה מהאולם הסתדרו צעירי התנועה בתור לסלפי עם הרכש החדש. סגלוביץ' התייצב, כי צריך.
"זה לא היה רק אירוע פוליטי", אמר לי בסוף הערב. "זה היה מפגש תרבויות".
היום, יום שישי, הוא מחתן את בנו. עבאס בירך אותו מעל הבמה – "יואב חוגג שתי חתונות בשבוע אחד", אמר. שאלתי את סגלוביץ' אם הזמין את עבאס לחתונה. היה רגע של מבוכה. עבאס התעשת ראשון: "אצלנו, בתרבות הערבית", אמר, "לא צריך הזמנה. כל מי שרוצה בא". האם תבוא לחתונה מבלי שהוזמנת? שאלתי. "אני אשקול", אמר עבאס. הוא צחק.
לא התאסלם
בחדר ששכרה המפלגה, בקומה החמישית של המלון, התיישבנו לריאיון משותף ראשון. אני מנסה להבין את טבעה של השותפות ביניכם, אמרתי. לא החלפתם ניירות, לא חתמתם חוזים, לא גיבשתם מנגנון מוסכם ליישוב מחלוקות. מפלגות לא מתנהלות ככה.
"כללי המשחק המקובלים לא מקובלים עלינו", אמר סגלוביץ'. "צריך לחשוב אחרת. תראה את הדרך שאני עברתי: לפני חודש הייתי בלב-ליבו של המיינסטרים. הערב אני ברע"מ. אם יש הבנה, אחריות, אמון, לא צריך ניירת".
אתם פוליטיקאים מנוסים, אמרתי. לא רציני לייחס לכם תמימות.
"תמימות היא כוח", אמר סגלוביץ'. "תמימות כן, אבל לא טיפשות. יהיו מחלוקות, אבל אנחנו נדע ליישב אותן".
סגלוביץ', אמרתי, מעלה על נס את הפסקה במגילת העצמאות שמבטיחה שוויון זכויות מלא לכל אזרחי המדינה. האם אתה, מנסור עבאס, מוכן לחתום על המגילה?
עבאס חייך: הוא שמע את השאלה הזאת עשרות פעמים. "ברור שאני מוכן", אמר. "אבל אני אעשה את זה לאחר שיחתמו המפלגות האחרות, אלה שקוראות לעצמן ציוניות. הגוש שהוביל את המדינה בשנים האחרונות לא מאמין במדינה יהודית ודמוקרטית. יש לנו ויכוח איתם גם על מה זה יהדות וגם על מה זה דמוקרטיה. לאומיות זה בסדר גמור – תפגין לאומיות. אל תפגין לאומנות".
האם סגלוביץ' יהיה המועמד שלכם לשר לביטחון פנים בממשלה הבאה, שאלתי.
"כרגע זה לא רלוונטי", אמר סגלוביץ', והוסיף משפט שיפתיע רבים: "אם היו אומרים לי, הבחירה בידיך, או להיות שר לביטחון פנים או להצטרף לרע"מ, לא הייתה לי שום דילמה – הייתי עושה את המהלך שעשינו היום".
הוא הסביר שראשי מפלגות השינוי היו מוכנים לתת לו מחדש את האחריות למיגור הפשיעה בחברה הערבית, אם לא כשר או סגן שר, כפרויקטור. הג'וב קשה, הסביר. אף אחד לא קופץ עליו. אבל הוא עשה את הבחירה שלו. "רציתי להיות שותף למהלך שיש בו סיכוי לטווח ארוך", אמר.
האם אתה, מנסור, לא הלכת רחוק מדי, שאלתי. הטוקבקיסטים מאשימים אותך שהכנסת לרשימה איסלאמית סוכן שב"כ. כותבים שאתה מגזים, עושה שטויות, שאיבדת את הזהות שלך.
"אמרו לי שאיבדתי את הזהות שלי ארבע שנים לפני שהבאנו את יואב", אמר. "מי שאומר שנטשנו את הזהות שלנו, מדבר שטויות".
ראש הלשכה הפוליטית של רע"מ, יחיא דהאמשה, ישב בפינת השולחן והקשיב. כשדיברנו על הגידופים שסופגת המפלגה ברשת העיר בשקט: "אנחנו מתמודדים עם שתי מכונות רעל, אחת יהודית, אחת ערבית, ושתיהן ממומנות מקטאר".
הוא התכוון ללשכת ראש הממשלה ולמפלגות הערביות היריבות.
"אם היו אומרים לי, הבחירה בידיך, או להיות שר לביטחון פנים או להצטרף לרע"מ", אמר סגלוביץ', "לא הייתה לי שום דילמה - הייתי עושה את המהלך שעשינו היום"
האם הפעם ייחתם הסכם עודפים ביניכם לבין הרשימה המשותפת, שאלתי.
"לא בטוח שיסכימו", אמר עבאס. "יש להם בעיה בתוכם: הם קשים, נוקשים. הם לא הצליחו להגיע לפשרה על מספר שבע ברשימה שלהם. אנחנו בחשיבה אחרת".
בסקרים הרשימה המשותפת התחזקה, אמרתי. אתם נבלמתם.
"אל תשים לב לסקרים – לרע"מ יהיו בכנסת הבאה יותר מחמישה מנדטים", אמר. "אחוז ההצבעה בחברה הערבית כולה יעלה. יואב יתרום את שלו. אנשים ראו את תרומתו בזמנים קשים. אנחנו לא שוכחים את מי שפעל למעננו, את מי שהציל חיים.
"יואב הוא אותו יואב – הוא לא התאסלם. הצירוף שלו הוא חלק מתהליך ארוך שנים. הכניסה של רע"מ לקואליציית השינוי הייתה הצעד הראשון; יואב הצעד השני. כשאתה מושיט יד, אי-אפשר להתעלם ממך".
"למדתי מההיסטוריה שמהלכים פורצי דרך נעשים על ידי יחידים", אמר סגלוביץ'. "כולם אומרים לי, אתה אמיץ. זה לא אומץ – זאת מנהיגות. מנהיגות היא לקרוא לאחרים ללכת בעקבותיך".
כמה קולות של יהודים אתם מצפים לקבל, שאלתי.
"בבחירות הקודמות קיבלנו 13 אלף קולות של יהודים", אמר עבאס. "הפעם אנחנו יכולים לקבל מנדט שלם. יהודים שיצביעו רע"מ לא יחשבו על מפלגה. הם יחשבו על הרעיון, על החזון שלנו".
אחד הקהלים שאליהם יכוון סגלוביץ' יהיה הערבים הנוצרים. הם מיעוט בתוך מיעוט, ציבור משכיל, מבוסס, ערוך להשתלבות, נטול השפעה פוליטית, מצביע באחוזים נמוכים. כוחו בקלפי מגיע לשני מנדטים. חד"ש הייתה הבית הטבעי שלו, ובשוליים גם בל"ד. בחירתו של סגלוביץ' פותחת אופציה.
המפלגות בגוש השינוי בחרו להתעלם מהמועמד החדש ברע"מ. היחיד שבירך היה יו"ר הדמוקרטים יאיר גולן. "מזווית לאומית זה מהלך חיובי", אמר לי. "הוא נותן לגיטימציה לכל הציבור הערבי".
"מי שאומר שנטשנו את הזהות שלנו, מדבר שטויות", אמר עבאס. דהאמשה, רע"מ: "אנחנו מתמודדים עם שתי מכונות רעל, יהודית וערבית, ושתיהן ממומנות מקטאר
ראשי המפלגות בגוש השינוי לא יודו בזה, אבל הם חייבים לראות ברע"מ משענת ליום סגריר. הם יזדקקו לה אם לא יזכו ברוב ויזדקקו לה גם אם יזכו ברוב דחוק. עבאס מכוון ליום שאחרי הבחירות. גם הם. סגלוביץ' אמור להיות המפתח שיפתח את הדלתות.
פוליטיקאי בעקבות גורלו
בעוד חמישה ימים ברוטו ייסגרו רשימות המועמדים לכנסת. צעד קטן לאנושות, דרמה גדולה לעשרות נשים וגברים שמגיעים אל המועד הזה בלי מפלגה שהם יכולים לסמוך עליה, בלי סידור לארבע השנים הבאות. מה יקרה אם תישאר בלי כלום, שאלתי את מיכאל ביטון, חבר כנסת בסיעת כחול לבן, מפלגתו של גנץ. "הייתי ראש עיר סביר", אמר, "הייתי שר סביר, הייתי חבר כנסת סביר. אני אסתדר". יותר משאמר את המשפט הזה לי, אמר אותו לעצמו.
"גם ממשלת השינוי הייתה דורסנית": ביטון
(עמית שאבי)
ביטון, 56, היה שמונה שנים ראש מועצת ירוחם. ביקרתי אותו הרבה בשנים ההן: המועצה בראשותו הייתה מקום צעיר, שמח, שופע אנרגיה. הוא התחיל במימד, מפלגה דתית-ליברלית, המשיך במפלגת העבודה, חבר לגנץ בגלגוליו השונים, ראה איך המפלגה שלו מתפוררת וננטשת, ונשאר. שלשום, כשנפגשנו בירושלים, הוא היה בדרך להתייצבות מילואים. הוא הצטרף לאוגדת דוד, אוגדה של אנשים מעבר לגיל מילואים, שהתנדבו למלא את מקומם של הלוחמים שחסרים בצה"ל. לאחרונה הוצבו לאורך הקו הירוק בגזרת חריש. "למרות שהדרגה שלי רב-סרן, אני מעדיף לעשות עבודה של חפ"ש", אמר. "שמירות, מטבח, כאלה".
הוא לא ידע אם גנץ יציג את הרשימה ביום שלישי או יפרק אותה, ואם ידע – לא סיפר לי. "אני מעדיף שתהיה התבהרות לפני הגשת הרשימות", אמר. "דבר אחד אני יכול להבטיח לך: אני לא אבזבז קולות. גם בני גנץ לא יבזבז קולות: לא ניתן את השלטון לביבי".
הסיפור יותר מורכב. יש בו ממד פתטי; יש בו ממד טרגי, תסכול, זעם, אשמה. מפלגה מבקשת להעניק לציבור בדיוק את מה שהציבור רוצה, כך לפי הסקרים, לפי קבוצות המיקוד, לפי כל הממבו-ג'מבו שמהנדס אצלנו בחירות, אבל הציבור זורק אותה לזבל בדרך לקלפי. במציאות המקוטבת שיצר גוש נתניהו, אחדות לאומית היא משאלת לב, אגדה לילדים. היא לא תוכנית פוליטית.
ביטון לא הסכים איתי. "האסון הכי גדול למדינה יהיה שמי שיעלה לזירה, לקו הסיום, יהיו מפלגות רק ביבי ורק לא ביבי", אמר.
תסביר למה אסון, ביקשתי.
"כי המערכת הפוליטית תהיה תקועה", אמר. "אלה יקבלו חמישים ומשהו ואלה יקבלו חמישים ומשהו, וכולם יצטרכו להתמודד עם השקרים שאמרו במערכת הבחירות. בנט וליברמן אומרים, אנחנו לא נשב עם ערבים, אבל בלי ערבים לא תהיה להם ממשלה; גולן וליברמן אומרים, אנחנו לא נשב עם חרדים".
אני חושב שהפראיירים נגמרו, אמרתי. אם גוש השינוי יגיע ל-58 מנדטים הוא יקים ממשלת מיעוט. המפלגות הערביות יתמכו מבחוץ או יימנעו. הבוחרים שלהן לא רוצים ממשלה שבן גביר הוא אחד מחבריה.
"בנט וליברמן הבטיחו שלא יישענו על ערבים", אמר. "נגיד שהם יסתדרו עם השקר, מה יעשו הלאה? אתה צריך לנהל מדינה".
השאלה, אמרתי, היא מה יעשה במצב כזה נתניהו.
"הוא לא ילך הביתה כל כך מהר", אמר. "מול ממשלה צרה, קרועה בתוכה, ליברמן מצד אחד, גולן מצד שני, הוא יהיה ראש אופוזיציה חד מאוד. הממשלה תחזיק מעמד שנה או שנתיים ותתפרק, ושוב נלך לבחירות".
מה הפתרון שלך, שאלתי.
"ממשלת אחדות לעשר שנים", אמר. "ממשלה פריטטית, שבה כל צד יכול להטיל וטו על כל החלטה. אני אומר, כשהאבק ישקע עוד תתגעגעו לבני גנץ ולכוח שהיה לו כראש ממשלה חליפי. הסידור הזה ניקה את כל השיגעונות, שמר על מערכת המשפט, שמר על הדמוקרטיה. הייתי שר בממשלה של 61, ממשלה שחשבה שהיא יכולה לדרוס חצי מהעם".
אני לא בטוח שאני מבין, אמרתי. ממשלת בנט-לפיד דרסה חצי מהעם?
"בטח", אמר.
תביא דוגמאות, ביקשתי.
"כשאתה מחליט, למשל, שהממשלה תפסיק לסבסד מעונות לילדים חרדים זאת דריסה; או העלאת מחירי הנסיעה בתחבורה הציבורית בפריפריה; זו דריסה של ציבור שלא הצביע להם. והחקלאים: הממשלה הפכה אותם לאויבי העם. נגד מי, נגד הלולן בצפון שחטף טיל מלבנון, נגד הרפתן בעוטף שאנשים נהרגו לו ברפת? ממשלת השינוי הייתה גרועה כמו הממשלה הנוכחית. היא לא הייתה ממלכתית. לא הייתה בה ענווה".
אני חושש שאתה מתבלבל בין ממשלה ממלכתית לממשלה משותקת, אמרתי.
"ממשלת השינוי הייתה צריכה לפעול בהסכמות רחבות", אמר. "לא ללכת למקום שאחר-כך יבוא מישהו ויעשה ההפך ממנה. אתה תוציא לו עין, הוא יוציא לך. באה הממשלה הנוכחית, ובתנועת מטוטלת רמסה את מערכת המשפט, רמסה את התקשורת, רמסה את שומרי הסף, וכשלה בדבר הכי חשוב למדינה, בביטחון. היא גרועה; היא איומה".
ואיתם אתה רוצה להתחתן, אמרתי.
"אני רוצה ממשלת אחדות, שלקיצונים אין בה כוח. נתניהו ילך תמיד לממשלת ימין על מלא, אלא אם כן התנאים לא יאפשרו לו. עשרה חברי כנסת שמתעקשים על אחדות היו כופים עליו. אני לא אומר שכרגע זה באופק. המצב קשה, אני מודה".
רק אמש, אמרתי, נתניהו ניסה להפוך את מי שיצא להציל אנשים ב-7 באוקטובר לבוגד במדינה. בעיניי הוא נבל. אתה, מיכאל ביטון שאני מכיר, מוכן לשבת בממשלה של איש כזה?
"אני לא טהרן ואני לא פוסל", אמר. "אני חושב על מה שטוב למדינה. להחליף את ביבי זה בסדר. אני בעד. אבל בליכוד יש אנשים מתונים שאפשר לעבוד איתם. בבחירות הקודמות כל יהודי שלישי שהצביע היה ליכודניק. אם במרכז-שמאל חושבים שהמצביעים האלה אידיוטים, שהם לא אנשים חושבים, הם לא ישובו לשלטון אף פעם, לא באמת. הצעירים בישראל הולכים ימינה; יש תהליכים דמוגרפיים, גוש השינוי הוא לא באמת גוש. תסתכל לטווח הארוך: אתה צריך שותפות עם הליכוד.
"אני חושב על פיליפ פטי, הצרפתי שהלך על חוט מתכת בין בנייני התאומים בניו-יורק. מגדל אחד הוא גוש ביבי, מגדל שני גוש השינוי, והוא הולך באמצע, ביניהם. בני גנץ הוא קצת פיליפ פטי".
