כפי שכתבתי בביקורת אחרת לאחרונה, נוסטלגיה היא כלי נשק חזק ובעייתי בקולנוע – ובמאים ישראלים מרבים להשתמש בה. מימי "אסקימו לימון", הקולנוע המקומי אוהב להתרפק על תקופות עבר "פשוטות" ולצייר אותן מלאות במוזיקה, תום וחרמנות נעורים. ב"אסקימו" זה היה געגוע משנות ה-70 ל-50 (כמו ב"גריז"), ב"הלהקה" מה-70 ל-60, ב"איים אבודים" משנות ה-2000 ל-80, ולשלום אסייג יש מצבור סדרות שמסבירות בכותרת לאיזה עשור מתגעגעים הפעם.
אם לשפוט רק לפי סצנות הפתיחה, "עצמאות" מצטרף לטרנד: משפחה מאושרת בחולון באייטיז, מסיבות בית של שתי אחיות גדולות ואח קטן שחולם להיות דיווה עם שירים מקסטות. אך סרטו החדש של משה רוזנטל מתעתע. אם נוסטלגיה על המסך היא לרוב מתוקה במכוון, רוזנטל מראה הפעם במיומנות איך העבר גם פוצע.
אסי כהן וקרן צור ב"עצמאות" | צילום: ורד אדיר
סוד הקשור לאב השקט (אסי כהן) מטלטל את המשפחה ומפרק אותה. בהפקה הקפידו שלא לחשוף אותו פומבית בפרסומים על הסרט, ואכבד זאת — הרי העיקר אינו רק הגילוי עצמו, אלא גלי ההדף שלו. חלקו השני של הסרט מתרחש כעשור לאחר מכן, כשהילד (יאיר מזור) הופך לנער (עידו טאקו, ושניהם מעולים) המתמודד עם מה שעשה עם אותו סוד.
"עצמאות" שבר שיא של 16 מועמדויות לאופיר, כולל כהן וכל שאר שחקני הסרט, ומוביל במירוץ, אך לכאורה לא אמור היה לעבוד עליי. איני איש של מלודרמות – ובדרכה זו מלודרמה משפחתית גאה – וגם סרטו הקודם של הבמאי, "קריוקי", שהיה להיט, לא התחבב עליי. זאת בשל מה שאני תופס כשימוש בטקטיקה הקלה של הצפת הסרט במוזיקה ושחקנים אהובים כדי למשוך את הקהל פנימה.
אלא ש"עצמאות" אפל, מורכב וחכם בהרבה. מה שהיה יכול להידרדר לאופרת סבון הופך בידיו המיומנות של רוזנטל לקולנוע יפה וצורב. בניגוד לסרטים ישראליים רבים שלא יודעים לחתום את הרעיון שלהם, "עצמאות" כולל מערכה אחרונה ומהלך תסריטאי יפהפה שמספק התרה אמיתית לדמויות ולצופים. סרט מצוין, וראוי לזכייה.
