חיים בזהירות רבה יותר, חובשים כובע
אני ואשתי לינדה חיים בברצלונה מאז שנישאנו, כשהיינו צעירים מאוד, בשנת 1989. אנחנו ספרדים, קטלאנים ויהודים. נולדתי בסאוטה, שם גדלתי במשפחה יהודית-מסורתית. סאוטה עיצבה את הדרך שבה אני מבין את העולם. שם חיו מאז ומתמיד יחד נוצרים, מוסלמים, יהודים והודים, והסובלנות הזו תמיד נראתה לי הדבר הטבעי ביותר. על הערכים האלה גדלתי, ואת אותם ערכים ביקשנו להעביר לילדינו, תוך שבנינו את חיינו בברצלונה. עבדתי כל חיי בחברה רב-לאומית שווייצרית, בין ציריך לז'נבה. אני היהודי היחיד בחברה, ומעולם לא נתקלתי בבעיות בשל דתי. בחוזה העבודה שלי נכתב מראש שלא אעבוד בשבתות ובחגי ישראל, וגם במהלך נסיעות העבודה הרבות שלי תמיד כיבדו את היותי יהודי.
בברצלונה אנו חיים את יהדותנו בטבעיות: קרובים לקהילות היהודיות, משתתפים בפעילותן ושומרים על מסורותינו. במקביל, חברינו, שכנינו ועמיתינו לעבודה הם גם בני דתות אחרות או חסרי דת. מעולם לא הרגשנו שיש סתירה בין השניים.
האירועים שהתרחשו מאז 7 באוקטובר לפני כמעט שלוש שנים השפיעו עלינו. איננו אדישים לסבל, למסרים המועברים ללא הרף על ידי פוליטיקאים מסוימים וכלי תקשורת, וגם לא לכמה מההפגנות נגד ישראל שראינו בברצלונה. המצב מדאיג אותנו. כיום אנו חיים בזהירות רבה יותר: חובשים כובע, קשובים יותר לחדשות, ואפילו מכירים את שוטרי המחוז המגינים על בתי הכנסת שלנו.
אך שום דבר מזה לא שינה את הדרך שבה אנו חיים כיהודים, כקטלאנים וכספרדים. אנו ממשיכים במנהגים שלנו, הולכים בקביעות לבית הכנסת, יש לנו מזוזה על הדלת ושרשרת המגן דויד שאמי ז״ל נתנה לי במתנה בבר המצווה שלי, תליון גדול יחסית, לא יורדת מצווארי גם בבריכה או בים. אנו לא מסתירים את הזהות שלנו משום שדתנו היא היהדות, ואיננו מבינים מדוע הדבר צריך להפריע למישהו, בין אם הוא נוצרי, מוסלמי, בודהיסט או אתאיסט.
אנו מאמינים שהפוליטיקאים מתחלפים, אך בני האדם הם במהותם טובים. רק לפני ימים אחדים, כשאישתי ואני יצאנו מבית הכנסת ואני חבשתי כיפה, חלפו לידנו שני אנשים ושמענו אותם אומרים: "תראי, אלה יהודים". כמה מטרים אחר כך הם חלפו שוב על פנינו ואיחלו לנו בחיוך ״שבת שלום". הם היו שני מקומיים לא יהודים מברצלונה. אנחנו צריכים להיות זהירים אבל ממש לא לחיות בפחד או להסתיר את הזהות שלנו, אנו גאים ביהדות שלנו ומאמינים שאיתה נביא הבנה ואור לחברה שאנו חיים בה.
הביאה לדפוס: מאיה מאהלר, ברצלונה
שוקלים פעמיים אם להזכיר את המילה "ישראל"
מעולם לא חשבתי על היותי יהודייה כעל מעשה של אומץ. במשך רוב חיי, זה היה פשוט חלק מהשפה שבה אני מגדירה את עצמי. מילים בעברית ובערבית השתלבו באופן טבעי בספרדית שבפי – תוצאה יפהפייה של המורשת הספרדית שלי והחינוך היהודי שקיבלתי. ישראל הייתה מקום שדיברתי עליו, ביקרתי בו, התווכחתי עליו ואהבתי אותו.
החגים היהודיים העניקו מבנה למהלך השנה. עבדתי במסגרות יהודיות – חמש שנים בסוכנות היהודית לארץ ישראל, ולאחר מכן תשע שנים בקונגרס היהודי העולמי. הזהות היהודית הייתה תמיד שזורה עמוק בחיי היומיום שלי. שום דבר מכל זה לא הרגיש כמו מעשה אמיץ במיוחד; זה פשוט הרגיש נורמלי. ואולי זהו הדבר שהשתנה.
בשנים האחרונות, לביטוי גלוי או פומבי של יהדות נוסף משקל שלא היה קודם לכן. אתה נעשה מודע יותר למגן דוד או לתליון "חי" על צווארו של אדם. אתה מבחין בשיחה בעברית בשולחן הסמוך. אתה שוקל פעמיים לפני שאתה מזכיר את ישראל במקום שבו אינך מכיר את כל הנוכחים. דברים שפעם נתפסו כפרטים שוליים, עשויים לפתע להיתפס כהצהרה.
אני מבינה את האינסטינקט להיזהר; גם אני חוויתי אותו. ישנם רגעים שבהם אני תוהה כיצד תתקבל מילה מסוימת, סמל כלשהו או חלק מהזהות שלי. אומץ אינו היעדר ההיסוס הזה, אלא ההחלטה שההיסוס לא יהיה זה שיכריע את הדברים. שכן אינני רוצה שהפחד יכתוב מחדש את הזהות שלי עבורי.
לכן, הדרך שלי להתנגד אינה דרמטית במיוחד. אני מדברת על היותי יהודייה. אני יוצרת מרחבים יהודיים ומלמדת צעירים שהיהדות היא משהו שירשו, אך גם משהו שיש להם הזכות להמציא מחדש ולהמשיך הלאה. ואני בונה גשרים. כמה מהחוויות המשמעותיות ביותר בחיי היהודיים נבעו מחברויות עם בני דתות אחרות: ישיבה סביב אותו שולחן, שיתוף במסורות, וגילוי הדברים שמבדילים בינינו והדברים שמקרבים בינינו. פירושו של המושג להיות יהודי גאה מעולם לא היה להסתגר בפני אחרים. ההפך הוא הנכון: ככל שאני בטוחה יותר בזהות שלי, כך אני יכולה לפגוש את הזהות שלהם באופן אותנטי יותר.
אולי גאווה יהודית בתפוצות כיום אינה קשורה תמיד להגברת הקול. לעתים, מדובר פשוט בסירוב להצטמצם.
הביא לדפוס: זאב אברהמי
אין דבר כזה מקום בטוח ליהודים
אחרי שעברתי מברית-המועצות לברלין, הכרתי את אשתי ונולדה לנו הילדה הראשונה, ואז התחילו שאלות של זהות שמעבירים לילדים. ידעתי שאני לא רוסי או אוקראיני, וידעתי שאני לא אהיה אף פעם ישראלי או גרמני, והבנתי שהזהות שלי לא תלויה במקום ולכן היא יהודית. הילדים למדו עברית ועשו בגרות ועכשיו הבת בשירות לאומי. אבל הזהות יהודית. מתקרבים לדת, וב-2010 אני מתחיל לשים כיפה על הראש.
בשנים הראשונות הייתי הולך עם כובע להסתיר את הכיפה. ב-7 באוקטובר זה נגמר. בעבודה אני לא הולך עם כיפה כי אני לא רוצה להיות מוגדר, למרות שכולם יודעים מה הזהות שלי. אבל ברכבות או בברלין אני כמעט תמיד עם כיפה חשופה. לפני כמה שבועות הלכתי מהבית שלי לבית הכנסת. וקטין, פליט מסוריה, צעק לעברי "יו פאקינג ג'ו, אני אהרוג אותך", ואני כבר בלי טלפון וזה מפחיד, והוא מתקרב אלי ומתחיל להצדיע לעברי במועל יד. תפסו אותו והיה עליו סכין. נכנסתי לתפילה וכשיצאתי בכלל לא חשבתי על זה.
יכול להיות שאני קצת משוגע. אבל אחרי שהתחילו כל ההפגנות פרו-חמאס פה, שגם תמיד עוברות בשכונה שלנו, היה לי קול פנימי עמוק שאמר לי שאני דווקא אלך עם הכיפה. להראות להם ולגרמנים שיש פה יהודים בברלין והם גם שייכים לפה. בשבילי זה לא יאומן ולא מתקבל על הדעת שיהודי ילך פה ברחוב ותהיה סכנה לחיים שלה בגלל חתיכה של בד על הראש שלו. אני גם לא מהסס לדבר עברית פה. אולי עד עכשיו היה לי מזל, וברלין היא עיר גדולה. לפעמים צועקים לעברי משהו, אבל מתרגלים לחיות עם זה, עם הידיעה שיש אנשים ששונאים אותך וגרים בשכנות אליך. זו המציאות שיהודים חיים בה אלפי שנים, לא? אני בכלל לא חושב על הדברים הללו יותר. אין דבר כזה מקום בטוח ליהודים.
יש דברים שאתה שם לב אליהם. אם אתה עומד על הרמפה בתחתית, אתה נצמד לקיר כדי שאף אחד לא ידחוף אותך. זו הרגשה לא נעימה כשלא אוהבים אותך ובגלל זה אנחנו עסוקים בעשייה חיובית. אבל אנחנו גם חיים במציאות. אנחנו חיים מתוך ידיעה שיש סיכוי שיהיה פה פיגוע. מאז 7 באוקטובר אנחנו עושים באופן קבוע תרגול עם חברות בטחון של חילוץ אנשים מהבתים שלהם למקום בטוח במקרה של פיגוע המוני.
הביא לדפוס: זאב אברהמי, ברלין
בשבת אני אומר לשכנים: שבת שלום
גדלתי בבית חילוני תוניסאי ואני שומר על מצוות בסיסיות. אני גר ברומאנוויל, פרבר פריזאי. אנחנו היהודים היחידים בבניין וגרים בקומה האחרונה. יש לי מזוזה על המשקוף. יכול להיות שזה מפריע למישהו אבל אף פעם לא אמרו לי כלום. בשבת אני מברך את השכנים בשבת שלום וכולם הבינו שאני יהודי.
אני מכיר אנשים שהורידו את המזוזה כי פחדו. אני מכיר מישהי שהורידה את שם המשפחה מתיבת הדואר והשאירה רק את האות הראשונה. השם שלי מופיע ואם מישהו ינסה להשחית את השלט, אגיש תלונה.
אני יוצא לבית הכנסת בשבת בבוקר עם כובע מצחייה. מישהו אמר לי פעם: "ז׳אק, אתה יהודי ואני אוהב יהודים". חברים בעבודה שאינם יהודים מספרים לי על החוויות שלהם עם הקהילה היהודית בארץ מוצאם. כשאני מגיע לאנשהו אומרים לי שאני "המומחה שלהם לתרבות היהודית" למרות שהחינוך היהודי שלי בסיסי.
אני עובד סוציאלי חברתי ומתאם פרויקטים חברתיים בעמותה יהודית בשם אוז"ה. כשאנחנו מסתובבים עם קבוצה של ילדים חרדים אנחנו רואים מבטים. כשאני יוצא עם קבוצה של ילדים והמלווים הבוגרים עושים קצת בלגן, אני אומר להם "שימו לב, אנשים מסתכלים עלינו כיהודים אנחנו צריכים להוות דוגמה נגד הסטראוטיפים".
ביום העצמאות של ישראל הסתובבתי עם דגל כחול לבן. היו כאלה שאמרו לי שזה מסוכן. אמרתי שלא אכפת לי. למה אפשר להסתובב בשמחה עם דגלים של פלסטין, מרוקו או של אלג׳יריה ולא של ישראל. ברובע היהודי מחאו לי כפיים אבל נכון, דגל ישראל נחשב פרובוקציה.
7 באוקטובר היה נקודת שבר. בלגן, הרבה ידיעות שווא שהאשימו את היהודים ברצח. המון פעמים אנשים אומרים שהם אנטי-ישראלים אבל בעצם מדובר באנטישמיות. מזריקים לצעירים משני הצדדים כל מיני רעיונות שטוחים ברשת, המון ידיעות מזויפות וכולם מנפחים אותן. אנחנו מנסים להסביר אחרת, באופן חינוכי.
יש כאלו שמצניעים את הסממנים היהודיים, מורידים מזוזות ומחביאים תכשיטים ואחרים דווקא להיפך, הם מראים את תליון החי ומדגישים את הזהות היהודית שלהם.
עבדתי פעם עם בחור מצרי שהיו לו הרבה דעות קדומות על יהודים. במשך חצי שנה שוחחנו המון. בסוכות הוא בא לעזור לי להקים את הסוכה. מאוד התרגשתי.
הביאה לדפוס: תמר שבק, פריז
הבנים הגדולים שלי הוציאו רשיון לאקדח
אני גרה בברוקלין באזור שיש בו הרבה ישראלים וגם הרבה מוסלמים. נהגתי לעשות קניות במכולת של יוצאי תימן ולאכול במסעדה של יוצאי טורקיה, ולא היתה שום בעיה. אף פעם לא הרגשנו אנטישמיות. הכל השתנה אחרי ה-7 באוקטובר. אף אחד לא אמר לי משהו רע בפנים, אבל האווירה מתוחה כל הזמן. כשמישהו בשכונה שם דגל ישראל במרפסת, יום אחר כך הופיע ממול דגל פלשתין. ברחוב הם תוקעים בנו מבטים. בכל בתי הכנסת יש עכשיו שמירה חזקה מאוד, מה שלא היה צריך לפני, והבנים הגדולים שלי הוציאו רשיון לאקדחים.
לא שיניתי שום דבר מההתנהלות שלי. אני הולכת עם שרשרת מגן דוד והילדות עם שרשראות מגן דוד וח״י, אנחנו מדברים רק עברית ברחוב, הולכים לבית כנסת ועושים הכל כרגיל. הדבר היחידי שהוספתי זה ספריי שנמצא בתיק למקרה שיהיה צורך, אבל כשאני הולכת ברחוב ואנשים תוקעים בי מבט רע, אני לא מורידה את הראש אלא מביטה בהם בחזרה. אני רוצה לראות שמישהו מהם יגיד לי משהו. כשהבת שלי סיימה בית ספר לאחיות, היא עלתה לבמה בטקס הסיום עם דגל ישראל, למרות שהיה איסור להביע עמדות כאלה, אבל לא היה אכפת לה. לא חינכתי את הילדים שלי לפחד.
היינו מאוד פעילים אחרי ה-7 באוקטובר. הלכתי לכל הפגנה, להרצאות של החטופים, לתערוכה של הנובה במנהטן. הגאווה שלנו ביהדות ובישראל רק התגברה וזה גם שינה את ההחלטות שלי ביומיום. למשל יש כאן שווקי ירקות של יוצאי טורקיה, מוצרים מצויינים במחירים זולים, ופעם הייתי קונה רק שם, אבל זה נגמר. אני קונה עכשיו רק מיהודים, לא נותנת דולר אחד מהפרנסה שלי לאנשים ששונאים אותנו. אותו דבר לגבי מסעדות שהיינו הולכים אליהן ותמיד הרגשנו טוב ונעים, אבל עכשיו פתאום את שומעת את כל השנאה הזו באופן כל כך ברור, אז למה ללכת למקום ששונאים אותך ועוד לתת להם את הכסף שלך.
יש אנשים בקהילה שפוחדים, ברור, זה לא נעים. יש כאלה שמצניעים דברים שקשורים בישראל, אחותי אמרה לילד שלה לא ללכת עם כיפה. אבל רוב האנשים שלנו לא פוחדים, ואם פוחדים, עדיין לא נותנים לזה להשפיע על החיים. מסתובבים עם כיפות, טליתות, שרשראות, כל מה שצריך. אני גרה 40 שנה בארצות-הברית ואף פעם לא פחדתי. ביום שאתחיל לפחד כאן, אעלה על המטוס הראשון לארץ.
הביאה לדפוס: ציפי שמילוביץ, ניו-יורק
הותקפתי ברחוב, לא רחוק מהבית
נולדתי במלבורן, נכד לניצולי שואה, וגדלתי בבית דתי מסורתי. אני דתי מודרני, שומר שבת, כשרות ומצוות, ותמיד חבשתי כיפה. עברתי לסידני ממלבורן לפני שנים רבות כדי להיות חזן בשבתות וחגים בבית הכנסת בלינדפילד, בסידני, בד בבד עם קריירה בתחום הפיננסים.
במקום עבודתי הקולגות ורוב הקליינטים שלי רובם לא יהודים. הם יודעים שאני יהודי מסורתי כי אני תמיד חובש כיפה גם במקום העבודה ואף פעם לא הייתה לי בעיה עם זה. אחרי 7 באוקטובר המשכתי לחבוש כיפה כמנהגי וביולי 2025 הותקפתי בבוקר רגיל ויפה, בדרך לעבודה במרכז המסחרי של פרבר צ'אטווד ברחוב הומה אדם, לא רחוק מביתי. אדם זר נטפל אלי והתחיל לצעוק עלי: אתם היהודים רוצחי תינוקות, מבצעים רצח עם בעזה ושולטים על העולם. התקיפה לא הייתה רק מילולית, הוא דחף אותי ותקף אותי באופן פיזי. הגשתי תלונה במשטרה והאיש הועמד לדין והורשע בתקיפה כאשר מצלמות הבטחון באזור הראו בברור את התקיפה המילולית והפיזית.
האירוע השפיע קשות עלי ועל משפחתי. החלטתי כי בתחבורה הציבורית וברחובות הסואנים אשים כובע מעל הכיפה כדי למנוע התקפות חוזרות. אולם אני עדין חובש כיפה כמנהגי במקום העבודה, בפגישות עם קולגות וקליינטים ואף בקונגרסים בינלאומיים מטעם העבודה. אני ממשיך לחבוש כיפה בשבת בדרך לבית הכנסת ברחובות הפרבר שלי.
לדעתי המלחמה בעזה פשוט נתנה חומר לאנטישמים בורים, המושפעים מכל הזבל והשקרים המופצים בלי סוף על ידי שונאי ישראל במדיה החברתית. הם ניזונים מזה וכעת יש להם תירוץ הנראה להם לגיטימי לחלוטין לתקוף יהודים ולזקוף ראש עם אנטישמיות גלויה.
אף שהמצב באוסטרליה עבור הקהילה היהודית הוא חמור ועצוב מאוד, אני מאמין שהממשלה שלנו מתחילה, בהדרגה, לנקוט בצעדים הנכונים. אני מרגיש שיש רוב של אוסטרלים שקטים שאינם מרוצים כלל ממצב הקהילה היהודית, אך הם שומרים על שתיקה זמן רב מדי.
עדיין יש לי חששות כבדים לגבי עתיד הקהילה שלנו, במיוחד לגבי הדור הצעיר — כיצד הם רואים את עצמם ואת עתידם כאן. לא הייתי מאשים אותם כלל אם יחליטו שאוסטרליה אינה עוד מקום שבו הם יכולים להרגיש בטוחים ולבנות לעצמם ולמשפחותיהם עתיד טוב, משמעותי ומלא תקווה. כבר ראינו משפחות רבות שעושות עלייה, ואני חושב שמגמה זו תמשיך עוד. עם ישראל חי.
הביאה לדפוס: ניצה לואנסטין, סידני
בוחרת בגאווה, בשביל ילדינו
להיות יהודייה היום, באיטליה ובאירופה, משמעותו קודם כל לא לפחד לומר זאת. אני אומרת את זה כאישה, כאזרחית איטלקייה, כיהודייה. בתקופה בה האנטישמיות אינה זיכרון מהעבר אלא מציאות, אני רוצה לדבר בעיקר על הגאווה. להיות יהודייה זה להיות שייכת למסורת שעלתה מהמחקר, מההתמודדות, מהדיון ומהאחריות כלפי האחר, דרך חיים. וגם היכולת לחיות כמיעוט מבלי לוותר על להיות חלק אינטגרלי מהחברה.
"דינה דמלכותא דינא": החוק של המדינה הוא חוק. עקרון עתיק שמבטא את הכבוד למקום בו אנחנו חיים ואת האחריות כלפי החברה שאנחנו חלק ממנה. באיטליה להיסטוריה הזאת יש עומק יחיד במינו: הנוכחות היהודית בחצי האי משתרעת על פני יותר מ-2,200 שנים. 2,200 שנים של משפחות, של תפילות, של מחקר ותרבות. מיעוט שלמרות הרדיפות והטרגדיות, המשיך לתרום לחיי המדינה, לבנות, לעבוד, ללמוד ולחקור ולהיות שותף.
אבל כיום קיימת גם סכנה שקטה: מחיקה עקב השמטה. סופר יהודי שלא מוזמן, אמן ישראלי שלא נוח, פסטיבל או סרט שמעדיפים שלא להתמודד עם המורכבות של הנושא מחשש ממחאה. השתיקה מספיקה. הצנזורה העצמית מספיקה. חברה חופשית, כמו באיטליה, לא יכולה לבקש מהיהודים מבחן אידיאולוגיה כדי להכיר בכבוד שלהם, התרבות וההיסטוריה שלהם. לבקר את ממשלת ישראל זה עניין לגיטימי. אבל להפוך את הזהות היהודית למשהו שצריך להצדיק אותו או להסתיר אותו, זה לא לגיטימי בכלל. וזה בדיוק מה שאנחנו מתמודדים מולו, כל יום יותר, ונלחמים נגד זה מאז ה-7 באוקטובר ועד היום.
להיות יהודייה גאה משמעותו לסרב לבחור בין להיות יהודייה לבין להיות אירופאית, לסרב לבחור בין הזהות לאזרחות, לסרב לבחור בין ההיסטוריה לבין העתיד. לבנות שלנו ולבנים שלנו אנחנו חייבים להעניק לא רק את ההיסטוריה שלנו, אלא גם את האומץ להמשיך ולבנות את מה שעוד יהיה. בשביל זה אני בוחרת בגאווה. להיות יהודייה, היום, זה פשוט להיות נוכחת. עם הזיכרון שלנו, עם השאלות שלנו, עם המילים שלנו ועם הקול שלנו. גם עם הפחדים, אולי. אבל בעיקר עם המון כבוד, אומץ וגאווה.
הכותבת היא נשיאת איחוד הקהילות היהודיות באיטליה.
הביא לדפוס: דניאל בטיני
