מרוסית: דינה מרקון
נתפסתי אז בפריצה וגניבה, וזה החודש השני שהתבוננתי בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא מבעד לרשת מסורגת.
חג הפסחא שהגיע היה חמים ומאוחר. בחצר לפני חלוני עדיין לא הוריקו אלא ניצני דשא, ובכל זאת היה טוב. ניחוחות האביב היו עזים כל כך, שהראש הסתחרר וייסר אותי רצון ענוג ללכת העירה, לנוע, להתרוצץ, לעבוד, ליהנות ממראה העלמוֹת שהאביב רק מוסיף ליופיין; במקום זאת היה תאי חשוף ונקי, תא בכלא ממשלתי. על רצפת אספלט קודרת עמדו דלי אפור לעשיית צרכים, שולחן אפור ושרפרף אפור. בפינת הקיר המסויד בלבן היו תלויים על מדף אפור קטן כלי נחושת, ועל מיטת ברזל מרושתת היה מונח שק גדול אפור ממולא קש. הסדין שעל המזרן היה משלי – לבן ורענן, ובכל זאת נראה המצע לא נקי, מפני שהקש שבתוך השק היה קודם לכן מהודק בחבל, אבל נזקקתי לחבל בשביל מתקן מאולתר שקראנו לו טלפון. שלפתי אותו החוצה, ומשום כך התפזר הקש ויצר מצע סתור, כולו בורות ותלוליות. רע בתכלית היה בתא שלי.
חלק משכניי ישנו בציפייה לדייסה של ערב. חלקם האחר, אלה שישבו על החלונות, שוחחו – אחדים מהם בקול, אחרים, שהיו להם סודות – בשתיקה. לשוחח בשתיקה יכלו האסירים שישבו זה מול זה, ואך ורק יודעי קרוא וכתוב עם יודעי קרוא וכתוב. לשם כך הם השתמשו באותו אל"ף-בי"ת שבעזרתו החליפו ביניהם נקישות בחורף, עונה שבה החלונות סגורים. האל"ף-בי"ת הוא כדלהלן:
א ב ג ד ה
ו ז ח ט י
כ ל מ נ ס
ע פ צ ק ר
ש ת...
הם היו מוציאים מבעד לסורגים יד האוחזת בכף עץ ומנופפים בה, לדוגמה, שלוש פעמים ועוד שלוש פעמים. פירושו של דבר היה: השורה השלישית, האות השלישית, כלומר מ'; ועשו זאת מהר כל כך, שהמתבונן מן הצד לא יכול היה לעקוב בלי להתבלבל.
והמכונף פצח בזמרה. המכוּנף ישב מולי; לא היה זה בדיוק ממול, מפני שאגפי הכלא הצטלבו בזווית ישרה, אבל אני גרתי בתא שהחלון שלו הוא השני מהפינה, בקומה התחתונה של האגף שלי, והסורגים שלו היו הראשונים מהפינה באגף שלהם, אבל בקומה שנייה; לכן, כשישבנו על אדני החלון הרחבים, ראינו זה את זה היטב – אני מלמטה, והוא מלמעלה.
המכונף שִלשל את רגליו החוצה מבעד לסורגים ופצח בזמרה נוגה, שכמותה לא תישמע מחוץ לכותלי בית הכלא:
— את אבי שחטתי, את אִמי הֵמַתִּי, את ציפוֹרת-כַּלָּתי בתוך הים הטבעתי...
אבוד אני, הנער, אבוד לעולמים – שנה אחר שנה, יעברו כל השנים...
איני יודע איזה בן-צפון לימד אותו לשיר את השיר הזה, אבל הוא תמיד ביטא את המילים בהגייה אופיינית לתושבי הצפון, מה שרק הוסיף כמדומה לאווירה הנוגה.
— שני זוגות חוֹתְלוֹת וצמד מִנְעָלִים, – עתה נמזגה פתאום עליצות בקולו של המכונף– חצי ראש גלוח: לסיביר פעַמיי אשים! אבוד אני, טְפוּ, הנער, אֶח, אבוד לעולמים. שנה אחר שנה, יעברו כל השנים...
ואז נשמע הצליל המוכר של שקשוק האשנב המבוקע בדלת העץ העבה, וקול טנור דק, חסר דאגות, צעק:
— שמפניה!
אחראי הקומה שלנו, פְּטוֹלְיָה, היה בחור שמח: הוא קרא לעצמו "הרוזן פטוליה", וכשחילק מים לתאים, כינה אותם בבקרים "מָרָסקין" או "בּנֵדיקטין", ובערבים – "קְליקו", או בשמות אחרים מעין אלה.
קפצתי מן החלון, הגשתי את ספל הנחושת הגדול שלי ושאלתי:
— מה חדש, הרוזן פֶּטוּליָה?
זאב ז'בוטינסקי
לקול בעבוע המים ענה פּטוּליָה בחידוד מחורז:
— לא אַרבה בסיפורים, כי הממונים אוסרים. חומר עישון אין לך במקרה?
נתתי לו טבק וביקשתי – היות שלא היו סוהרים בקרבת מקום – להשאיר את האשנב שלי פתוח. הוא המשיך ללכת, ואני שִרבבתי את ראשי מבעד לאשנב והתענגתי על מראה עיניי.
פנים הכלא שלנו הצטיין ביופי פלאי, רליגיוזי: בנוי לתלפיות, רב-הוד, גבוה, הדהדני בשל סולמות הברזל והגלריות, בשל קירות הלבֵנים, בשל רצפת המלט הססגונית שמורקָה עד בוהק, אפוף כולו אור, החודר מבעד לחלונות הצדדיים הענקיים הצרים שבכל אגף. אהבתי להתפעל ללא מטרה משׂגיאותו הצוננת והקלילה ולקלוט בפיזור נפש שלֵו את צליליו: קריאות האחראים על הקומות, צעדי הסוהרים, קטעי שיחות של השכנים שלי היושבים על אדני החלונות, שהגיעו לאוזניי. למדתי להתחקות בכל אלה אחר נגינה שובת לב ומיוחדת במינה. ואף על פי כן משך אותי לבי לשם, העירה.
עבר סוהר וסגר את האשנב. חזרתי לאדן החלון.
המכונף הביא את השיר לסיומו, שוב בנעימה נוגה:
באשנב הבטתי, הנה אחותי עומדת,
בבכי היא ממררת וככה לי אומרת:
'אבוד אתה, הנער, אבוד לעולמים'...
אז השתהה המכונף, שתק זמן-מה, אחר כך סינן שריקה קלה מבין שיניו, כאומר נואש, וסיים בקול חרישי:
— שנה אחר שנה, יעברו כל השנים...
קראתי:
— המכונף!
— זֶ'בְּריק? – הוא ענה לי בכינוי הגנבים שלי.
— מה אתה שר שירים דיכאוניים כאלה?
— למה? אני מַפיל מלנכוליה?
בכלל, הוא הכיר הרבה מילים חכמות וידע קרוא וכתוב.
— כן, אפשר לומר שמפיל.
— כמו שחושבים, ככה שרים.
— תפסיק לחשוב, המכוּנף. תרנגולי הודו חושבים.
— אַה? אני לא שומע.
קָרבה שעת הדייסה: כל השכנים שלי היו כבר מול החלונות והחליפו קריאות אלה עם אלה בשלל קולות. לכן אפילו מקרוב היה לנו קשה לעתים להבין מי אמר מה.
— תרנגולי הודו חושבים, — אני אומר. — לא כדאי לחשוב.
— לא תוציא הרהור מתוך הראש — אתה שומע אותי, זֶ'בּריק? — אפילו אם תמשוך בזנבו.
שתקתי, מפני שידעתי במי הוא מהרהר.
החלו לחלק את הדייסה; פֶּטוּליַה קרקש באשנב שלו וצעק:
— מיונז!
הנחתי על אדן החלון מטפחת צמר, על המטפחת כרית, טיפסתי לשם, שלשלתי מטה את הרגליים והתחלתי לאכול, נוגס בלחם השחור, העסיסי והריחני של בית הסוהר ומביט בשמיים הצחים המחווירים בהדרגה, כגוססים.
— אתה שומע, זֵ'בְּריק?
— מה, המכונף?
— טיילתָּ היום מול אגף הנשים?
— כן.
— אַה? כן או לא?
— כֵּ - - - ן!
— ראית את מַרוּסְיה?
— היא לא ישבה ליד החלון...
הוא הניח את הדייסה, נצמד בפניו אל הסורגים ושתק זמן-מה, ואחר כך אמר:
— אתה שומע, זֵ'בּריק? כנראה היא שוכבת חולה לרגל חג-האור.
— אבל הרי היו לוקחים אותה לבית חולים.
— וגם ייקחו בקרוב. היא תמיד השתעלה. ועכשיו אביב.
— תאכל את הדייסה, המכוּנף, הדייסה מתקררת.
— אינני רוצה דייסה.
הוא הוציא את הקערה החוצה, הפך אותה והדייסה צנחה לתוך החצר בקול חבטה מצלצלת.
— אתה שומע, ז'בּריק? אדם מנוול אני. זה שאני בעצמי גנב, זה ענייני, אבל בשביל מה – אתה שומע אותי? – בשביל מה גררתי אותה אחריי? היא התקינה כובעים, היתה מקבלת שנים-עשר רובל, ועכשיו תראה מה...
השמיים הלכו וכבו, וככל שהאפיל צבעם כך נוסף להם עומק, כביכול. במרחק שָׁרק שריקה ממושכת קטר עירוני, שהוביל את האנשים החופשיים מהעיר לבתי-הקיץ או להפך.
נשמעה שירת תפילה מתואמת: זמרי המקהלה, גם הם מקרב האסירים שלנו, עמדו כמו בדרך כלל במעגל, במרכז בית הסוהר, והפיקו בריכוז תווים בגרונם, עוקבים אחר ידו של המנצח החובב, מקרב בעלי החוב חדלי-הפירעון. היה אפשר לשמוע את השירה בכל התאים, והיא היתה יפה וסדורה.
— המכוּנף, – שאלתי לאחר התפילה – ייקחו אתכם לתפילת ליל-הגדול?
— לא לוקחים אסירים תחת חקירה, – השיב והוסיף: – מנוול אני, ז'בריק. למה הרסתי לה את החיים? היא חולה!
באותו רגע רִשרש משהו אצלי בדלת, ודרך הפתח שמעל לאשנב – עינית הצצה שקראנו לה "סביבון" – התעופפה פיסת נייר מגולגלת.
עקרתי את עצמי מאדן החלון, חטפתי את הפתק והסתרתי אותו, ומ"הסביבון" בקע לחש:
— תמסור. אבל בזהירות!
לבי החל להלום כמו מטורף. בחיים שלנו פתק מהסוג הזה – "לימון" בשפת המקום – היה מאורע חשוב. ממי? למי? "תמסור" – סימן שזה לא בשבילי, ובכל זאת נורא מעניין. אבל לפני שאפרושׂ אותו, עליי להמתין לביקורת של ערב, ואז כבר הסכנה תחלוף: אף אחד לא ייכנס.
נרגש מהציפייה, התחלתי לפסוע בתאי באלכסון, שקוע בניחושים ומאזין להדֵי סימפוניית הפעמונים העירונית, שהגיעה לאוזנינו אוורירית, קלילה ומרוככת...
— זְ'זְ'זְיק! – השמיע "הסביבון". זו היתה ביקורת. קול צרוד אמר מאחורי הדלת:
— הגיע הזמן להדליק את המנורה.
העליתי אור במנורה, המתנתי כמה דקות – השמיים הסתמנו בחלוני בדמות ריבוע שחור-סגול בוהק. כבר נראה בהם כוכב. אחר כך, משתדל לא למהר, התיישבתי אל השולחן בגבי לדלת, שלפתי את פיסת הנייר והחלקתי אותה.
היה כתוב שם:
"למסור למכונף."
מצאתי את עצמי על אדן החלון. "האגף שלהם" בלט בכיהיונו על רקע הערב. החלונות המוארים בו נראו כשורות-שורות של כתמים כתומים.
— המכונף, — קראתי בקול מהוסה.
בתוך הכתם הכתום צמחה צללית שחורה.
— המכונף, — אמרתי לקול הטרטור הכללי של קריאות וקריאות שכנגד. — המכונף, שלח לי טלפון.
— מה קרה?
— שלח לי טלפון.
— בשביל מה?
הנמכתי את קולי — אבל הוא שמע — ואמרתי לו:
— "לימון".
הוא שמע, ומיד היה לקולו הגמיש צליל אחר.
— בשבילי? מי מסר?
— ה"מטאטא".
פירוש הדבר היה: אחראי הקומה.
— מיד, — צעק ונעלם מן החלון, והגיח שוב החוצה כעבור רגע.
— תחזיק — קרא לי.
— אני מחזיק.
הוצאתי את ידי הרחק החוצה.
ראיתי אותו מנענע ומסובב את קצה החבל, שנקשרה אליו משקולת — פרוסת לחם, ואחר כך משחרר אותו. החבל — המכונף שלט ב"טלפון" יותר טוב מכל אחד אחר אצלנו — נתפס בכף ידי.
— יש?
— יש.
תחבתי את ה"לימון" לתוך קופסת גפרורים ריקה, קשרתי אותה לטלפון וצעקתי בקול מהוסה:
— מוכן.
הטלפון זחל בזהירות על-ידִי וחמק מתוכה; הקופסה הקטנה נקשה לרגע על אבני החצר המסותתות.
— זהירות, המכונף, — אמרתי ומיקדתי את המבט — שלא ייתפס בפנס. מה? לא הולך?
— לא הולך, לעזאזל... — השיב בריכוז, והצללית שלו שינתה לפתע את תנוחתה, כאילו ניסה המכונף להיטיב לראות.
— מה קרה?
המכונף לא ענה מיד. הוא משך בחבל עוד פעמיים, סינן קללה מבין שיניו, זז בחוסר שקט בחלון, נשאר דומם לרגע ואמר פתאום: — זה אבוד.
— מה פירוש?
— נתפס בפנס. הפנס הארור תקוע לנו מול האף! זה אבוד!
— תמשוך בכוח!
— לא הולך. אני כבר יודע — יש שם וָו. אבוד.
— אז מה נעשה עכשיו?
המכונף התבונן ושתק.
— הרי בבוקר יראו ויורידו? מה נעשה?
אבל המכונף השיב פתאום בקדרות ובבוטות:
— לכו כולכם לעזאזל יחד עם הזבל הזה.
ונעלם מן החלון.
הערב הלך והעמיק ופעמוני הכנסיות הרחוקים הרעידו אותו עמומות; הכוכבים התרבו ושָׁפעו והצטופפו מדי רגע; אי-שם זרח ירח, ובהשפעתו השתנו מעט-מעט צִבעי-הלילה. השכנים שלי החליפו ביניהם קריאות לעתים נדירות יותר ויותר ובעצלות הולכת וגדלה; נשמעה בבירור ההמולה הקונכייתית של חיי העיר, הים ובתי-הקיץ הרחוקים, והקטר העירוני פלט שריקה נועזת וממושכת.
ולפתע הפילה עליי שריקתו עצב רב עוד יותר. השריקה וכל הערב החמים, שטוף הירח, הדיפו לעברי ניחוח לוטף של ימים עבָרו שלא ישובו, של נעוריי ובחרותי.
הקטר העירוני הזה, השורק, הסיע גם אותי פעמים רבות כל כך לבית-הקיץ. ושם האזנתי לתזמורת בתחנת הרכבת וטיילתי בשדרה מעל לים ושטתי בסירה בתוך חבורה גדולה, וכולם שרו במקהלה וצחקו והתפזרו על החוף זוגות-זוגות ונישקו זה את זה באותה פשטות וחמימות, כמו שידעו רק באותן שנים...
עלה בזיכרוני שיר שקראתי איפשהו:
הֶבְזֵק בָּרָק רִצֵּד לְרֶגַע-שְׁנַיִם
נִתְּזָה מִן הַשָּׁמַיִם אֵשׁ כְּסוּפָה.
וּבְאֵמוּן קוֹקֵטִי עַל בִּרְכַּי
הִרְכִּינָה הִיא רֹאשָׁהּ...
וּמָה יָפוּ הֵם, הֶבְזֵקֵי אוֹרָהּ,
נַחְשׁוֹלִים קָרִים וַעֲנָנִים —
הִנֵּה כִּסְּתָה לָהּ יָד חַמָּה
רִיסַיִךְ הַפְּלוּמָתִיִּים.
פָּרְמָה הָרוּחַ, בְּעוֹדֵךְ שְׁקוּעָה בְּהִרְהוּרִים
אֶת צַמָּתֵךְ תַּחַת מִטְפַּחַת מַלְמָלָה,
וְתַלְתַּלִּים רַכִּים עַרְמוֹנִיִּים
לִטַּפְתִּי בְּהַשְׁקֵט וּבְעֶדְנָה...
כן... טוב ונחמד היה. האם היא חשבה או ניחשה, הנערה הזאת שאת שמה כבר איני זוכר, האם חשבה אז שאֶתָּפס בפריצה וגניבה?
מדוע בני אדם אינם מתים בילדותם... איך נאמר בשיר ההוא?
...וְאִלּוּ בַּקָּדוֹשׁ שֶׁבְּרִגְעֵי הַנָּחַת
הָיָה מַבְזִיק נָחָשׁ יָרֹק, בָּרָק,
וְעַל בִּרְכַּי מֵתָה הָיִיתְּ צוֹנַחַת —
הָיִיתִי כֹּה שָׂמֵחַ אָז —
שֶׁאַתְּ הָלַכְתְּ בְּתֹם נַעֲרוּתֵךְ,
אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָׁנִים אָמְרוּ שִׁירָה —
וְכִי חֶמְדָּה נוּגָה שֶׁל פְּטִירָתֵךְ בְּטֶרֶם עֵת
אֶת זְרִיחָתֵךְ הָעֲנֻגָּה קָטְפָה!
מי היית, נערה, עלעל חיַּי שנשר? ומה היה שמך, ולאן נשאה אותך הרוח? והאם את בחיים? והאם את זוכרת אותי? והאם הגיעה אלייך, חברה נשכחת-למחצה מימים שכוחים-למחצה, הידיעה מי אני כיום ואיפה אני כיום?
לשם מה כל זה היה? ואם היה, מדוע עבר? מדוע עבר, והחיים היו לדרך ייסורים, ובבית-התפילה שלנו לא נשאר, אולי, אף לא איקונין אחד פרט לזיכרונות?
אז לפחות היזכרי נא! האם את זוכרת? מהו ההמשך של אותו השיר?
...וְעוֹד הִרְכַּנְתְּ רֹאשֵׁךְ לִי עִל בִּרְכַּיִם,
וְצַמָּתֵךְ לִטַּפְתִּי — נִים-לֹא-נִים,
וּבִילָלָה נִתֵּר הַקֶּצֶף הַלָּבָן
מוּל פִּתּוּלֵי סְלָעִים;
רָדְפָה הָרוּחַ נַחְשׁוֹלִים וְשַׁרְשְׁרוֹת עָנָן,
שָׁרָה, הִתְרוֹנְנָה בְּקוֹל צַהֲלוּלִים –
וְנִמְטְרוּ עָלֵינוּ זִקּוּקֵי אוֹרָה
כַּאֲלֻמּוֹת שֶׁל נִיצוֹצוֹת כְּסוּפִים...
— ז'בריק.
כל בית הסוהר כבר ישן, רק אני והמכונף נשארנו על אדני-החלונות.
— אז אני חושב, זאת אומרת, ממי זה יכול היה להיות, ז'בריק? ממי אם לא ממנה?
— ממַרוסיַה?
— ממַרוסיה. היא יודעת קרוא וכתוב. ממנה. וזה תלוי פה מתחת לאף, ואני לא יכול להגיע. אוֹ-הוֹ!
— כן... בבוקר ישימו לב וייקחו. אבוד.
— אבוד. ולמה הטמבל הזה, פֶּטוּניַה, לא מסר לי ישירות דרך ה"מטאטא" שלנו?
— האם אפשר לתת אמון ב"מטאטא" שלכם?
— גם זו אמת. אֶח! אבוד. פה, על יד — ואבוד...
— דַּבֵּר בשקט! — קטעתי. — מישהו מתקרב.
בתוך רצועת הצל שמתחת לקיר קָרבה אלינו דמות — לאט, כמעט בלי שנבחין בה. כשהתבוננתי היטב, הבחנתי בחֲמילָה וברובה.
— זקיף, — אמר המכונף בשקט — תיכף יבלבל את המוח שנשכב לישון. אבל אני אחזיר לו בקללה עסיסית, תהיה בטוח!
ואכן, היה זה זקיף. הוא התקרב בזהירות, אגב עצירות תכופות, ועל פי תנועות הרובה, נפנה וסובב את ראשו לאחור שוב ושוב.
— מה הוא מסתובב? — הפטיר המכונף בקול חרד, וגם בי אחזה חרדה. ובאמת, בשביל מה הוא מתגנב לעברנו? מה רצונו?
עתה הוא הלך בצעדים נחושים יותר, אם כי עדיין איטיים, ופתאום נעמד בשתיקה ובחוסר תנועה במרחק עשרה צעדים מחלוני. הוא היה כולו בצֵל, את פניו לא ראיתי, ורק החוד של כידון הרובה נקלע תחת אור הירח ונצץ.
שנינו חיכינו, דרוכים ובנשימה עצורה — עד כדי-כך מוזר ויוצא דופן היה הזקיף, שהתגנב אלינו באישון לילה ונעצר ללא תנועה תחת חלונותינו. אחז בי ריכוז דרוך, כאילו חיכיתי שתיכף ישמיע דבר כמוס וחשוב.
והנה הוא התנער מקיפאונו ופתח בהיסוס ובפשטות:
— אתם לא ישנים, בני-עירי? אני מברך אתכם עם חג-האור. ישוע קם לתחייה. הנה, פעמוני הכנסיות בעיר יוצאים מגדרם — אתם יכולים לשמוע?
— קם לתחייה באמת ובתמים, בן-עירי, — השיב המכונף גם הוא בהיסוס ובפשטות — ברכוֹת גם לך, לכבוד החג.
הזקיף הביט לאט סביבו, דשדש במקום, השעין את קת-הרובה על הארץ, משך בכתפיו ואמר:
— כמה כוכבים בצבצו. כולם התייצבו למצעד החגיגי. קישט אדונֵנו את הרקיע הלילה, כדי שהכול יהיה, זאת אומרת, לפי הסדר הטוב.
— כן, — השבתי — לילה יפה.
ושוב הוא משך בכתפיו, דשדש, כחכח בשקט בגרונו, ואז השליך את הרובה על כתפו ואמר, בעודו מתבונן סביבו:
— אלך... עוד עלולים לראות. סלחו לי, בני-עירי, ושתצליחו לצאת מפה, זאת אומרת, כמה שיותר מהר, בחסדי ישוע...
— המתן, חביבי, — עצר בעדו המכונף בקול שקט. — עשֵֹה טובה. הטלפון שלי נתקע על הפנס: חבל, טלפון טוב היה. שחרר אותו בעזרת הכידון, אחי, ותמסור לו, אַה?
כמעט בלי שום תזוזה הביט הזקיף לכל הצדדים, אחר כך התבונן בפנס, ניגש אליו בפסיעות זהירוֹת והרים את רובהו. הזכוכית השמיעה קול צלצול חרישי.
— תחזיק.
החבל הגיע לידי, ובן-רגע הכנסתי בתנועת משיכה את הקופסה אל תוך חלוני.
— תודה לך, בן-עירי, — אמר המכונף כמעט בלחישה, כנשנק — שיברך אותך האל.
— סלחו לי...
והחמילה, ואיתה צללית הרובה שעל הכתף, החלה להיבלע לאט ובזהירות בתוך הצל השחור של האגף הגבוה.
— ז'בריק?
— הנני.
— תקרא מה כתוב שם.
התחלתי לקרוא. הדברים נכתבו במקלון מעטיפה של תה, על דף נייר המכוסה כתמים שמנוניים:
"מיטְיָה, נפש יקרה!
אפשר שהמכתב הזה יאבד, אבל אהיה כל היום כמו מטורפת מרוב תקווה שהוא יגיע אליך. אין הרבה חדשות טובות, השיעול שלי החמיר ואני מקבלת חלב, חצי כוס ליום. אני לא רוצה להגיע לבית-חולים. תבקש לצאת לטיול מול האגף שלנו; אם אראה אותך כל יום, השיעול ייעלם לו. ואתה בריא? תסגור את החלון בלילות. אני תופרת פה כותונת כחולה; כשאסיים, אבקש שירשו למסור לך אותה. אני מברכת אותך לכבוד החג: אתה זוכר איך בשנה שעברה בזמן הזה צבענו ביצים בשביל העלמות של בעלת הבית? אל תהיה שרוי בצער, מחמד-לבי, אנחנו עדיין צעירים, ואל תחשוב עליי, שהרי בלאו הכי אני צריכה להיות במקום שבו אתה נמצא. אני מנשקת אותך. תגיד לשכן שלך שמטייל מולנו, שיצעק לי מחר האם הגיע אליך הפתק שלי.
מַרוסיה שלך, עדֵי קבר."
קראתי וקיפלתי את המכתב, והכנסתי אותו שוב לקופסה והטמנתי בתוך הכרית. המכונף לא הגיב.
שאלתי בהיסוס:
— המכונף?
הצללית שלו זעה קלות, אבל הוא לא השיב.
יכולתי לראות כיצד הוא יושב, מכווץ, בריבוע הכתום של החלון, ידיו משתלשלות החוצה ואצבעותיהן שלובות.
הלילה הלך ושָׁפַע, רווי צלילים רכים של הד צלצולי פעמונים, ונדמָה ספוג כולו לחלוחית של אור הירח; העיר הָמְתה והים סאן אי-שם, ובכל זאת היה שקט כל כך שעוד רגע — דימיתי לחשוב — יגיע לאוזנינו צליל חלש וחורקני — שׁיעולהּ של מַרוסיה.
(1903)
המהדורה החדשה של כתביו הספרותיים שרואה אור בימים אלה בהוצאת סלע מאיר, וביוזמת מכון ז'בוטינסקי, כוללת שלושה סיפורים בלתי ידועים, שתורגמו לראשונה לעברית, בידי דינה מרקון. אלו הם סיפורים מוקדמים, שכתב ז'בוטינסקי הצעיר עוד באודסה. הסיפור 'המכונף', נכתב על־ידי ז'בוטינסקי כשהיה בן 23 בלבד, וזו הפעם הראשונה שבה הוא רואה אור מאז.
