כמו שפעם ידעו שהקיץ הגיע בזכות אלבום חדש של אתניקס, כך מבינים שהוא נגמר כשעוד עונה של "רוקדים עם כוכבים" מסתיימת: ארבע מתוך חמש העונות של הפורמט בערוץ 12 שודרו בחודשים שבהם השכל צועק "אני רוצה ליוון!", אבל הגוף והכיס מסוגלים לקחת אותו לשם רק לתקופה מוגבלת. לא פלא שהוא פונה לעזרתה של אולימפיאדת הפירואטים, הפאייטים וה"וואו".
ביטוי של הגוף שאסור לזלזל בקיומו. "רוקדים עם כוכבים"
הנוכחות של "רוקדים עם כוכבים" (שהיא כבר "רוקדים", כמו "חתונמי", כחלק מהווטסאפיזציה של העברית) בלב הקונצנזוס הטלוויזיוני היא כביכול מובנת מאליה: הבידור, הקלילות, התחרות וכמובן המתח המיני, שאינו מדובר חלילה, אבל נוכח לא פחות מהמבט החודר של דוד דביר. בניגוד ל"נינג'ה ישראל", שבה רוב מוחץ מבין המשתתפים הם גברים, הממד המיני ב"רוקדים עם כוכבים" הוא דו-כיווני ומעבר לזה: הוא נובע גם מתוך יחסי הכוח המורכבים בין המקצוענים ("רוקדים") והסלבריטאים ("כוכבים"). ברגע השיא הצופים והצופות חוזים בהם הופכים מזרים לישות אחת, ומכאן הדמיון כבר עושה את שלו.
דווקא בגלל זה, ישנה מידה של הפתעה בכך ש"רוקדים עם כוכבים" עדיין נתפסת כשטח מפורז במסגרת מלחמת התרבות שמתחוללת בישראל. אולי זה בגלל שהאליטות בשני הצדדים, הליברלי והשמרני, בזות לה ורואות בה את תמצית הרדידות של המדיום, בין "טלוויזיה איטלקית" ל"עגלה ריקה". אפילו תאוריות בנוסח "שיקוף של החברה", שמעניקות לגיטימציה עאלק-אינטלקטואלית לקרקסים בנוסח "האח הגדול" ו"הישרדות", אי אפשר להלביש על פורמט שעשוי מ-75 אחוז קיטש ו-25 אחוז פרסומות.
אבל השאלה אם השקט היחסי הזה יימשך כבר אינה מופרכת. בין ביטול העלאת מחזמר בפני עובדי רשות מקרקעי ישראל בגלל שירת נשים לגיבוי הפוליטי שניתן ללוחמים שסירבו לשבת בנמ"ר עם פרמדיקית, קשה לומר שאין שום ניסיון להטמיע במרחב נורמות של "צניעות", הפרדה והדרה – ואלה נולדו בגלל ה"איום" שנקרא גוף (בעיקר כשהוא נשי). "רוקדים עם כוכבים", יותר מכל ריאליטי אחר בפריים-טיים, מקדשת לא רק את היכולת של הגוף להיות חזק וגמיש, אלא גם סקסי וחושני, רחמנא ליצלן. ומכיוון שכאמור לא מדובר בפורמט שנועד ללכת לאורה של עדה יונת ז"ל, לכאורה גם לא תהיה סיבה מיוחדת לרצות בטובתו: יהיו גבעות הרבה יותר מהותיות להיאבק עליהן.
למעשה, נדמה שהלחץ של השמרנות החדשה מחד והפרוגרסיביות הטהרנית מאידך, גורם לליברליזם לברוח מזירות שנתפסות כהמוניות ואף מטופשות. אולם ייתכן שדווקא שם מסתתרת נקודת חיבור משמעותית עם הציבור. לכן מי שמודאג מעתיד הזכות להתבטא גם באמצעות הגוף, לא באמת צריך לצפות ב"רוקדים עם כוכבים" – בטח לא בגמר, הזמן הזה לא חוזר - אבל כן לשים לב שהיא תחזור גם בקיצים הבאים.
בקטנה
על ממדי החשיבות העצמית של עופר וינטר אפשר היה ללמוד מהפרומו שהוציא שבוע לפני האירוע שבו השיק – לפחות רשמית – את הקריירה הפוליטית שלו. והנה, בקושי חלף שבוע מאז ההכרזה, ואמש הוא כבר הזמין את התקשורת לסקר "הצהרה משמעותית", בלי להשיב על שאלות כמובן. מצד שני, אולי העיתונאים והעיתונאיות בכלל צריכים להגיד תודה שהוא לא פקד עליהם לתת לו 30 כפיפות בטן והשאיר אותם שבת.
