לצד חידוש ההתכתשות בין ארה"ב לאיראן, עמד השבוע אירוע נוסף במוקד סדר היום במזרח התיכון: כינוס איסטנבול (ביום שני), שהיה המהלך המעשי הראשון במסגרת הסכם מכה שנחתם בראשית אוגוסט בין סעודיה, פקיסטן וטורקיה. האירוע הוגדר כישיבה הראשונה של הוועדה המדינית-ביטחונית של ההסכם, ששמו משקף את ייעודו בעיני שלוש החברות: "הגנה משותפת".
המזרח התיכון שבע אכזבות מבריתות צבאיות כושלות, כמו למשל שיתופי הפעולה הערביים במלחמות 1948 ו-1967 נגד ישראל, ברית בגדד מ-1955 בין עיראק, איראן, טורקיה ופקיסטן שנועדה לבלום את ההשפעה הסובייטית באזור, וכן המפקדה הערבית המשותפת שניהלה את המערכה נגד החות'ים בתימן ב-2015. ולכן לא מפתיע שנרשמים באזור כרגע יותר סימני שאלה וסקפטיות מאשר התלהבות ותחושה של תפנית.
גלריה
מימין: שרי החוץ של סעודיה, פקיסטן וטורקיה, שר ההגנה והרמטכ"ל הסעודים בוועידת הסכם מכה הראשונה, איסטנבול השבוע. ישראל החמיצה חלון הזדמנויות לשת"פ עם המדינות המתונות באזור
(Murad Sezer, REUTERS)
כמה תהיות עולות בהקשר לברית המתהווה. למשל, עד כמה מדובר בהסכם עם שיניים, כלומר כזה שמחייב את החברות להתייצב מיד לצד מי שתותקף. שר החוץ הטורקי, הקאן פידאן, אמנם השווה את ההסכם לסעיף 5 באמנת נאט"ו, אבל במזרח התיכון ספקנים למדי, ומציינים שבין סעודיה לפקיסטן התקיימה ברית צבאית בזמן שריאד הותקפה בידי האיראנים והחות'ים השנה, מה שלא דחק בפקיסטנים להיחלץ לעזרתה, ובמקום זאת הם התמקדו בתיווך מול טהרן.
לדברי פייסל חמד, מומחה צבאי סעודי: "חשיבות הכינוס באיסטנבול היא בקביעת מנגנוני תיאום ומסגרות ארגוניות. ההסכם לא מחייב שום מדינה להתערב צבאית לטובת השנייה, אלא ממוקד בהתייעצויות, בהעברת מידע מודיעיני, באימונים ובפיתוחי נשק משותפים - במיוחד בתחומי הטילים והכטב"מים - וכן בתיאום מהלכים דיפלומטיים". ד"ר עבד אלכרים שאה, ראש המרכז למחקרים מדיניים באיסלאמבאד, ממשיך את התיאור הזהיר בנוגע לברית: "תכלית הסכם מכה היא יצירת הרתעה משותפת, והמטרה המרכזית היא ייצוב אזורי ומניעת מלחמות".
שאלה נוקבת יותר היא כלפי מי מכוונת הברית. בשיח האזורי רווחת ההנחה - ההגיונית למדי - שמדובר באיראן, וכי הסעודים המאוימים והמפוחדים אחרי הפגיעה שהסבה להם איראן במערכת שאגת הארי (ועוד לפני כן) קידמו את הברית כאמצעי הרתעה והגנה. עוד מסבירים פרשנים באזור כי הברית מבטאת אכזבה מ"המטרייה האמריקאית", וזאת בימים שבהם טראמפ מפגין הפכפכות, משגר לא מעט סיסמאות-קרב הזויות, וקשה עד בלתי אפשרי להבין מה ההיגיון שמנחה אותו.
מנהיגי שלוש החברות מצידם מבהירים שהברית הגנתית ולא נועדה לאיים על שום מדינה, כפי שטען השבוע ארדואן, שגם הסביר כי מדובר במהלך שיחזק את היציבות האזורית.
החברוּת בברית מגלמת גם היא דילמות סבוכות. הטורקים מכריזים שבכוונתם להגדיל את מספר החברות, אך בפועל נראה כי יחסים טעונים של סעודיה עם כמה מדינות ערביות מונעים מהלך שכזה.
כך למשל בולטת בהיעדרה מצרים, חברה ב"קוורטט המוסלמי" (לצד טורקיה, פקיסטן וסעודיה) שקידם את התיווך בין ארה"ב לאיראן. פידאן אמנם הכריז שקהיר היא שותף טבעי וכי בתום השלמה של הליכים טכניים תצטרף להסכם, אבל נראה שבריאד לא מתלהבים מהרעיון. ברקע, לפי דיווחים בתקשורת הערבית, יש בסעודיה מורת רוח מכך שמצרים לא סייעה לה כשהותקפה על ידי איראן (למרות שהממלכה השקיעה 25 מיליארד דולרים בייצוב שלטונו של א-סיסי מאז 2013), הערכה שיכולותיה הצבאיות נמוכות וסלידה מהקרבה ההדוקה בין מצרים לאיחוד האמירויות, שגם עימה יש לסעודיה יחסים מורכבים ולא הוזמנה לברית גם היא. עם זאת, נראה שטרם נאמרה המילה האחרונה בנוגע למצרים, ופרשנים מעריכים שלאחר מהלכי ריכוך מול ריאד המהלך יתממש, במקביל להצטרפות עוד מדינות (ברקע מועלים השמות של אזרבייג'אן וחלק ממדינות המפרץ).
המשולש החדש. בולטת בהיעדרה מצרים, חלק מ"הקוורטט המוסלמי"
באופן מוזר, דווח בשבועות האחרונים על הזמנה של איראן (!) להשתתף בברית. ראש סוכנות ידיעות איראנית רשמית הכריז על כך וטען כי ההצעה נבחנת בטהרן אך יממה בלבד לאחר מכן, דובר משרד החוץ האיראני, אסמאעיל בקאעי, הכחיש את הדברים באופן קטגורי. קשה לדעת עד כמה המידע מהימן, אבל עצם הדיווח יכול לרמז על ניסיון, אולי מצד פקיסטן המקורבת לטהרן, להרגיע את האיראנים ולהבהיר להם שהברית לא נועדה לאיים עליהם. שלטון האייתוללות מצידו מפגין זהירות. בכירים בו אמנם טענו שההסכם משקף חולשה אמריקאית וחרדה סעודית, אך אחרים ממליצים לא להתבטא או לפעול באגרסיביות, אלא להמתין ולבחון אם הברית מאיימת.
"טהרן אכן מפגינה גישה אמביוולנטית כלפי הסכם מכה", מסביר בשיחה שלשום דני סיטרינוביץ', מומחה לאיראן ולציר ההתנגדות. "מצד אחד, ההסכם תואם את הקריאה (והשאיפה) האיראנית לצמצום ההישענות הביטחונית של מדינות האזור על וושינגטון ולפיתוח מסגרות ביטחוניות חדשות על בסיס שחקנים מקומיים שיקיימו עימה יחסים תקינים. אבל מצד שני, מקנן באיראנים חשש שהברית תכוון נגדם. בכל מקרה, ספק רב אם נראה שילוב של טהרן בברית".
מאחר שיש בישראל כרגע כפיפות כמעט מוחלטת של מהלכים ביטחוניים לשיקולים רגעיים, בעיקר פוליטיים, נדרש להטיל ספק בקביעות הפסקניות שמונחתות על הציבור מלמעלה, למשל על "כינון ציר סוני מאיים חדש במקום השיעי"
סעודיה כאמור מצטיירת כצלע המרכזית והמנוע שדחף לחתימת ההסכם, ולא סתם נקבע מושב הקבע של הברית בריאד. "הסכם מכה משקף תפיסה סעודית שלפיה הגיבוי הביטחוני האמריקאי אינו עוד עמוד תווך אמין בביטחון הלאומי של הממלכה", מסביר ד"ר ברנדון פרידמן ממרכז דיין באוניברסיטת ת"א. "הסעודים ממשיכים לייחס חשיבות רבה לקשר עם וושינגטון, אך מכירים בכך שיש לא מעט פערים באינטרסים של שתי המדינות". החוקר עאסף בן עלי ממשיך את אותו הקו ומסביר: "למרות טלטלות שהיו בשנים האחרונות בקשר בין שתי המדינות, ריאד עדיין רואה באמריקאים משענת מרכזית. הסכם מכה משקף ניסיון לגוון בעלי ברית ולפתח חלופות".
באשר ליחס הסעודי כלפי החברות בברית, מבהיר פרדימן: "לריאד יש קשר הדוק רב-שנים עם פקיסטן, שמתבטא בעיקר בקבלה של סיוע צבאי. עם טורקיה הקשר צעיר ומורכב יותר. השלטון באנקרה מזוהה עם האחים המוסלמים - שריאד אינה אוהדת, אבל מנגד לשתי המדינות בשנים האחרונות יותר ויותר אינטרסים משותפים, בעיקר בסוריה, בעזה, בלבנון ובים האדום. על הרקע הזה היחסים בין שתי המדינות בכל המישורים הולכים ומתהדקים. עם זאת, הסעודים מפוכחים ויודעים שלא צפויה התייצבות מיידית לימינם אם יותקפו, למשל בתרחיש של התלקחות מחודשת נגד החות'ים בתימן ועם איראן".
הסעודים אפוא כמהים להרתעה ולהגנה, בזמן ששתי החברות האחרות בברית רואות במהלך אמצעי למימוש הישגים אסטרטגיים ולהעצמת כוחן האזורי. פקיסטן כבר הרוויחה נקודות בזכות תפקידה כמתווך מרכזי בין וושינגטון לטהרן והברית תאפשר לה לבסס השפעה במרחב רחוק ממנה שבו נוכחותה מוגבלת, ועל הדרך גם לזכות במחוות כלכליות מצד ריאד. "פקיסטן שבעת רצון מהתמסדות ההסכם, ובעיקר מכך שמונה מזכ"ל פקיסטני לברית (שזהותו לא פורסמה) למשך שלוש שנים. היעד האסטרטגי מבחינתה הוא ביסוס מעמדה כציר מרכזי בין דרום אסיה למזרח התיכון", מסביר בשיחה ד"ר מיכאל ברק. "ועדיין, הפקיסטנים שואפים לשמור במקביל על קשר הדוק עם איראן ועל מעמד המתווך, ולכן חשוב להם שלא לצייר את הברית כמכוונת נגד טהרן. וכמובן, כמו יתר החברות, גם היא שומרת על עמימות בכל הנוגע להתחייבות צבאית מעשית".
ד"ר גליה לינדנשטראוס: ספק רב אם למדינות החתומות יש כוונה לממש את סעיף ההגנה האזורית"
ארדואן מתכנן גם הוא לקצור רווח אסטרטגי. במוקד ניצבת האפשרות להרחבת היצוא הביטחוני לסעודיה (ענף יצוא הנשק הטורקי כולו זינק בין השנים 2025-2024 ב-48 אחוז!) ולקידום השקעות סעודיות בטורקיה ומיזמים טורקיים בממלכה. זאת, לצד שיפור הנגישות לאזורים שארדואן לוטש אליהם עיניים: הים האדום, קרן אפריקה והמפרץ הפרסי.
"במישור האסטרטגי ההסכם מהווה הזדמנות עבור ארדואן להעמיק את ההשפעה על עיצוב הסדר האזורי. הוא גם יאפשר את דחיפת התעשיות הביטחוניות הטורקיות, אם באמצעות גיוס השקעות סעודיות ואם דרך שיתופי ידע, בפרט עם פקיסטן", מסבירה בשיחה השבוע ד"ר גליה לינדנשטראוס. אבל היא מחדדת את ההסתייגות הרלוונטית לכל החברות: "למרות האווירה הדרמטית לכאורה, ספק רב אם למדינות החתומות יש כוונה לממש את סעיף ההגנה ההדדית, וסביר יותר שהוא יישאר ברמה ההצהרתית".
בישראל, שמצויה בחיפוש אובססיבי אחר אויבים ומזהה כל התפתחות כאיום, הוגדרה הברית מיד, באופן לא מפתיע, כאיום. כך, "גורם מדיני בכיר" הסביר זמן קצר לאחר חתימת הסכם מכה, כי מדובר במהלך המכוון בעיקרו נגד ישראל ולא נגד איראן, שמייצג את עליית "הציר הסוני החדש" במקום "הציר השיעי" המוכה, וכי המענה הישראלי צריך להיות גיבוש מחנה חלופי המבוסס על "הציר ההלני" (יוון וקפריסין), הודו ואיחוד האמירויות (מאיר בן שבת, יו"ר המל"ל לשעבר המקורב לבכירים בממשלה, הידהד באחרונה את אותם המסרים בראיון שנערך עימו).
ואכן, בסמיכות זמנים נחתם השבוע הסכם "מגן אכילס" עם יוון שנתניהו הגדיר "אחד ההסכמים הגדולים בתולדות ישראל" (מדובר בעסקה לשדרוג מערך ההגנה האווירית של יוון בהיקף של למעלה מעשרה מיליארד שקל, שכבר זכתה להתייחסות מרומזת אך מאיימת מצד ארדואן).
נתניהו טבע בהקשר הזה את המונח "ברית המשושה" שאמורה להירקם עם מדינות הים התיכון ודרום אסיה המצויות במרחק ניכר מישראל (דווח על הכללתן גם של מדינות באפריקה ובקווקז), והדבר נתפס כרכיב מרכזי בתפיסת ביטחון עדכנית לצד עוד נדבכי יסוד, ובראשם תפיסת והחזקת שטחים, הפעלת כוח מתמשכת בכל מצב, הסתמכות עצמית, וטיפוח מיעוטים ובדלנים כחלופה לקשר עם מדינות, כפי שבא לידי ביטוי בהכרה בעצמאות סומלילנד.
ד"ר מיכאל ברק: "הפקיסטנים שואפים לשמור במקביל על קשר הדוק עם איראן ועל מעמד המתווך"
היחס להסכם מכה משקף את הקלות שבה עוברת ישראל מקצה לקצה: מהבטחה למזרח תיכון חדש ובליבו הרחבת הסכמי אברהם, פריצת דרך ביחסים עם סעודיה (תוך מיחזור הטענה - שהייתה חלק מקונספציית 7 באוקטובר - שניתן לקדם נורמליזציה גם בלי דיון בנושא הפלסטיני), כינון קואליציות אזוריות שעליהן אמרו כי הן כבר פעלו בעימותים שהתנהלו נגד איראן בשנים האחרונות, וגיבוש עורק אסטרטגי על בסיס כלכלי בין אירופה להודו שיעבור דרך ישראל ומדינות ערב - לוויתור מוחלט על כל אותן הבטחות. בנוסף, יש הפצת "דיווחים" שנועדו לכאורה לפקוח את עיני הציבור לגבי טבען האמיתי של מדינות האזור (למשל שמדינה מסוימת, כנראה סעודיה, ייעצה לאחרת, כנראה סוריה, לחתום על הסכם עם ישראל ואז להפר אותו), או סימון מדינות, כולל כאלה שמתקיימים עימן קשרים מדיניים, כאיומים חדשים, ובראשן מצרים וטורקיה.
כל זה מעיד על כפיפות כמעט מוחלטת של מהלכים ביטחוניים לשיקולים רגעיים, בעיקר פוליטיים, עם מעט (או ללא בכלל) מחשבה מעמיקה ומורכבת, ותוך הישענות על פנטזיות והרפתקאות מסוכנות שגורמות נזק כבד.
ולכן, נדרש להטיל ספק בדימויים ובקביעות הפסקניות שמונחתים על הציבור מלמעלה בדבר "כינון ציר סוני מאיים חדש" במקום זה השיעי - שלא רק שלא נעלם, אלא הוא אף ממשיך להיות מחנה חזק באזור, משתקם ומתכנן מהלכים נגד ישראל. מנגד לא מסתמן "מחנה סוני" של ממש עם אג'נדה סדורה, ומעלי הטיעונים מפגינים חוסר עקביות לגבי הרכבו: משלבים לפרקים את קטאר וחמאס, לפעמים את סוריה, וכעת את פקיסטן וסעודיה, אך תמיד מצביעים על טורקיה כאויב המרכזי ו"מנבאים" כי לא יהיה מנוס מעימות עימה.
הסכם מכה לא בהכרח מאיים על ישראל, אך כדאי שישמש תמרור אזהרה בשל ההחמצה. הוא אינו מבשר על "טבעת אש" חדשה שיעדה הכחדת ישראל, אלא נראה כמהלך שמכוון בעיקרו נגד איראן, אויב מרכזי גם מבחינת ישראל, מה שאמור היה להוות בסיס לשיתוף פעולה הדוק בינה לבין מדינות רבות באזור, ובראשן סעודיה (הרבה יותר מהשת"פ המודיעיני והביטחוני המתקיים במחשכים, וללא ביטוי פומבי).
ההתפתחות הזאת מעוררת מחשבה לגבי הרווחים שניתן היה לקצור בעקבות שינוי הארכיטקטורה האזורית מאז 7 באוקטובר, אך לא מומשו, בין היתר בשל התבוססות מקבלי ההחלטות בישראל בביצת שיקולים פוליטיים ואידיאולוגיים. חלון ההזדמנויות האסטרטגי באזור עדיין לא נסגר סופית, אך ספק אם ניתן יהיה לממשו כל עוד ישראל ממוקדת בהגדלת מספר האויבים ומפגינה סלידה ממהלכים מדיניים.
