סידורים אחרונים
על שלושה דברים עומד עולמם של מנהלי הקמפיינים: וינטר, טרופר ובדר-עופר. המפלגות הקטנות הן הסיכון והסיכוי של אחד הגושים לפרוץ את הקיפאון. הסכמי עודפים וחלוקת הקולות שמתחת לאחוז החסימה עשויים להכריע את התיקו הסטטיסטי שמשתקף בסקרים, שלפיהם אין ממשלת 61 לאף צד. נדמה שהאסטרטגים של ראשי המחנות כבר נואשו מלשכנע את המבוצרים. הם משחקים עכשיו כדי להשיג ניצחון טכני. יש משהו מאכזב בשיח הטקטי הזה. צריך קמפיין סוחף ולא מהלך הגנתי. השיח צריך להיות על רעיונות ולא על תמרונים בין רסיסי קולות.
אבל כללי המשחק, בראשם אחוז החסימה הגבוה, מכתיבים פוליטיקה קטנה: בבחירות 2019 מועד א' היה לימין רוב מובהק בקרב המצביעים, אבל נפילת בנט ופייגלין תחת אחוז החסימה שרפה מאות אלפי קולות ומנעה מנתניהו ממשלה. אחרי ארבע שנים וחמש מערכות בחירות הגלגל התהפך: מרצ ובל"ד שרפו מאות אלפי קולות, ונתניהו הקים ממשלת 64 מנדטים למרות שבקלפיות תמכו בגוש שלו פחות מחצי מהקולות הכשרים.
וינטר
(צילום: עידו ארז)
גם הכרעה טכנית היא הכרעה. אלו כללי המשחק. לכן הימים הקרובים עד סגירת הרשימות קריטיים. ביום שני ב-13:00 בצהריים יוכלו הרשימות הראשונות להגיש את הטפסים לוועדת הבחירות. ביום שלישי ב-22:00 ייסגרו השערים באופן סופי בהחלט. מעניין למשל איזה מקום בתור יבחר וינטר: מי שבטוח בעצמו ומעוניין לחסוך יממה של לחצים, יסיים מוקדם עם הבירוקרטיה הטקסית. מי שמתלבטים ומקווים לחיבור של הרגע האחרון ינסו למשוך את הפרוצדורה עד הדקה האחרונה.
המהומה בגוש נתניהו גדולה יותר, אבל המגעים הדרמטיים הם דווקא בצמרת מחנה השינוי. השיחות בין בנט לאיזנקוט על אפשרות של חבירה התחדשו באינטנסיביות. האינטרס של איזנקוט ברור: אם בנט ולפיד ייכנסו תחתיו, הוא חוסך לעצמו את הבלגן של אחרי הבחירות. אם יעמוד בראש מפלגה של 35-40 מנדטים, לא יהיה ספק בכך שהוא המועמד לראשות הממשלה. בנט שייכנס תחתיו יודה בכך לפני הבחירות, לליברמן לא תישאר ברירה אלא לקבל עליו את הדין. יו"ר ישראל ביתנו אמנם מקפיד על קו של מבוגר אחראי, אבל תוצאה כאוטית ביום שאחרי משרתת אותו ואת שאיפתו הלא-מוסתרת לראשות הממשלה.
לבנט זה יכול להשתלם גם כי יגדר בכך את הסיכון שלו להתכווץ ברגע האחרון. ההיסטוריה הפוליטית שלו מלמדת שהוא בקבוצת סיכון לנפילה נוספת עד הקלפי. הנחה סבירה שבתרחיש של חבירה הוא יקבל חלק נדיב ברשימה, כך שלא יאכזב את המצטרפים אליו, וגם לפיד, בהתאמה, יצטרך להיפרד מפחות ח"כים מיש עתיד. השבוע הוא החל את התהליך הבלתי נמנע הזה, שבו פרשו באלגנטיות ובכבוד שורה ארוכה של ח"כים מכהנים. הפוטנציאל המכוער של תהליך כזה לא התממש. אפילו סגלוביץ' ושטרן, שעברו למפלגות אחרות, סיימו יפה. ועדיין יש יותר שמות שהוא מנסה להכניס לכנסת מהנתח שחוזים לו הסקרים.
חיבור של ביחד וישר, לפי הסקרים שהזמינו שני הצדדים, עולה להם באובדן מסוים של קולות. אחוזים בודדים. השאלה לאן הם הולכים. לכאורה, מהלך כזה מפנה מקום לטרופר והנדל לריצה בנפרד באופן שמשרת את מחנה השינוי ומציע אפשרות למי שלא ימצא את עצמו על נושאת המטוסים. אבל יש גם תרחיש לא מבוטל שהמגעים לא יבשילו, ובנט ואיזנקוט ירוצו בשני ראשים. במקרה כזה שניהם מתחרים על טרופר: בנט, שבלם את הירידה בסקרים, זקוק במיוחד לתוספת הזאת כדי לשנות את גרף המגמה. יש מי שטוען באוזניו שחיבור עם טרופר יכול להחזיר אותו לאזורי ה-20 מנדטים ולפתוח מחדש את שאלת הנהגת הגוש מול איזנקוט. זה לבדו מסביר למה איזנקוט יעדיף את טרופר אצלו. בשני התרחישים, אגב, זה כנראה יקרה בלי הנדל, שלא מעוניין בחבירה כזאת.
מבחינה גושית, אם טרופר חובר למפלגה גדולה, זה עשוי לפנות קצת מקום על המגרש במרכז להתארגנויות שהן פרו-נתניהו. אם הקולות יזרמו לארדן, גנץ או וינטר, זו בשורה מסוכנת יותר למחנה השינוי, ולכן בתרחיש מסוים עשוי טרופר לקבל התחייבות שיכהן כשר גם אם ימשיך להתמודד עד קו הסיום, העיקר שירוץ. הוא בכל מקרה לא מתכוון לשרוף קולות ברגע האמת. ויש גם את השיקול של מספר מפלגות זוגי, כדי לוודא שלכולם יש הסכמי עודפים. המו"מ והבדיקות יימשכו עד הרגע האחרון וכולם משפיעים על כולם. אם תהיינה הפתעות, המועד דווקא יהיה צפוי: יום שלישי, קצת לפני הצהריים.
יש מי שטוען באוזני בנט שחיבור עם טרופר יחזיר אותו לאזורי ה–20 מנדטים ויפתח את שאלת הנהגת הגוש. זה לבדו מסביר למה איזנקוט יעדיף את טרופר אצלו
גוש בגרון
העיסוק האובססיבי בשברירי האחוזים וברסיסי המפלגות נחשב תמיד חלק מסוד ההצלחה של נתניהו, אבל הפעם נראה שהוא טובע בבוכהלטריה הטובענית של הפוליטיקה. הניסיונות המופגנים והמגושמים שלו לסתום את החורים והדליפות בגוש מסגירים את אובדן השליטה. קמפיין הלחץ על וינטר גרם בינתיים להקשחת עמדות במפלגת עמך ישראל. הניסיון לפרק אותה ולגייס רק את יוסף חדאד השיג אפקט הפוך. גם בן גביר כבר לא נמנע מעימות ישיר עם ראש הממשלה. בין יו"ר עוצמה יהודית ליו"ר הליכוד יש כמה חשבונות פתוחים, דווקא כי הגבול בין המפלגות מטושטש מאי פעם. איש עוצמה יהודית נבחר גבוה בליכוד. אשת ליכוד שוקלת מעבר לבן גביר. נתניהו אמנם ניסה לדחוק את טלי גוטליב מרשימת הליכוד, אבל הפאניקה שלה מלמדת שהיא חושבת שהמקום ה-20 לא ריאלי. והיא מכירה את השטח היטב.
אגב, גורמים משפטיים בכנסת טוענים שתבהלת גוטליב ממרתפי שב"כ היא לשווא. הכנסת העניקה לה חסינות דיונית וחסינות מהותית, כזו שנשארת גם אם לא תיבחר מחדש. גוטליב לא חובבת של יועצים משפטיים, אבל סביר שיודעת זאת כמשפטנית בעצמה. כנראה החשש הוא סתם להישאר מחוץ לכנסת. מבחינת הליכוד, ממילא בצד השני של הבחירות זו תהיה אצבע סוררת. היא חולמת להיות שרת המשפטים.
פייגלין
(צילום: עמית שאבי)
פייגלין מפנטז על תיק הביטחון. הוא אולי מציל את סמוטריץ', אבל מדאיג את נתניהו, שבירך על החיבור באיחור של חצי יממה. זו לא רק הדרישה של יו"ר זהות לתיק הביטחון, אלא הביקורת הבלתי מוסתרת שלו על ראש הממשלה. מי שמאזין לפייגלין לאורך המלחמה שומע תערובת של הערצה ובוז ביחס לנתניהו. ועדיין, החיבור עם זהות הוא הסיכוי היחיד להציל את הציונות הדתית מאחוז החסימה.
המסלולים האחרים חסומים: וינטר ובן גביר טוענים שהמותג של סמוטריץ' רעיל. בן גביר טוען שהסקרים שבידיו מראים שחיבור עם הציונות הדתית מוריד יותר קולות מאשר מוסיף. בדיקות שערך נתניהו מעלות תוצאה חריפה יותר ביחס לליכוד. החיבור בין פייגלין לסמוטריץ' הוא פשרה בין שניים שלא היו להם אלטרנטיבות. גם חיבורים שנעשו יכולים להתפרק לטובת חיבור אטרקטיבי יותר. לפני חודשים ספורים בלבד חתם פייגלין בחגיגיות דומה הסכם עם מיכאל בן ארי, שלא צורף לחיבור עם סמוטריץ'. בן גביר זוכר זאת טוב מכולם. בבחירות מועד ג', אחרי שכבר חתם על הסכם עם הבית היהודי של רפי פרץ, הוא בוטל לטובת ריצה עם בנט וסמוטריץ'. וגלגל טבעו לחזור.
לפני חודשים ספורים בלבד חתם משה פייגלין בחגיגיות דומה הסכם עם מיכאל בן ארי, שלא צורף לחיבור עם סמוטריץ'. איתמר בן גביר זוכר זאת טוב מכולם
חליפות מתחלפות
גם אם חילופי הדורות בדגל התורה יתמהמהו עוד קדנציה (בעת ירידת הגיליון לדפוס הרבנים טרם החליטו), עצם ההרהור הפומבי על החלפת משה גפני הוא הבעת אי-אמון משפילה. זו הייתה הקדנציה הכושלת ביותר של הפוליטיקאים החרדים. היה להם הכל ולא היה כלום. נתניהו היה תלוי בהם לקיום הקואליציה שלו, ובכל זאת הם לא הצליחו לספק את הקיום הבסיסי החרדי ולהסדיר את מעמדם של בני הישיבות.
גפני יכול היה להניח את המפתחות מיוזמתו: הוא ותיק חברי הכנסת, שאליה נבחר לראשונה בסוף שנות ה-80, כשהוזמן על ידי הרב שך. אפילו נתניהו הגיע רק אחרי. מאז גדולי הדור התחלפו, אבל יו"ר דגל התורה נשאר. הוא הפך ותיק ומנוסה מהרבנים שאליהם הוא כפוף. לאורך השנים ראה כיצד במקום מרן אחד שנתן לו הוראות, הוא נדרש לתמרן בין כמה בתים וחצרות שונות. זה מה שאולי יגן עליו מהדחה גם הפעם.
לעומתו, יו"ר אגודת ישראל יצחק גולדקנופף מכהן בכנסת רק קדנציה אחת. סוערת אמנם. טירון אבל זקן. כיום הוא הח"כ המבוגר ביותר מלבד ראש הממשלה. הוא הוצנח לכנסת לקריירה פוליטית בעשור השמיני לחייו. לחוץ בתווך שבין האדמו"ר מגור שנותן לו הנחיות, לבין מוטי בבצ'יק שמנהל את העניינים בפועל. הוא לא ליצמן, אלא פרזנטור שניתן יהיה להחליף בקלות. ההחלטה להשאיר אותו לעוד קדנציה התקבלה בחסידות גור לפני כמה שבועות ואפילו פורסמה בעיתון "המודיע", מתוך הנחה שגם הליטאים לא יכריזו על חילופי דורות. אם הרב לנדו ידיח את נציגיו, אולי תתעורר השאלה גם אצל האדמו"ר מגור. המועמד הבולט הוא מן הסתם בבצ'יק. אבל יש עוד כמה אפשרויות.
גם בתת-הסיעה השלישית שמרכיבה את יהדות התורה, שלומי אמונים, היו מחשבות על חילופי נציגים, אבל פרוש תמורת פרוש. זו מפלגתו של מאיר פרוש שמכהן בכנסת כבר 30 שנה, בהפסקות. אבא שלו, מנחם פרוש, היה ח"כ עוד משנות ה-50. גם הסבא משה היה עסקן של אגודת ישראל וגם הסבא רבא. אם הוא יפנה את מקומו זה לא יהיה לזר אלא לבן שלו, ישראל פרוש, שהיה ראש עיריית אלעד. דור חמישי למשפחה שיש לה כיסא קבוע בכנסת.
גפני
(צילום: שלו שלום )
בש"ס מעמדו של דרעי מבוצר יותר. הוא אמנם ותיק כמעט כמו גפני, אבל גם אחרי שקיבל על עצמו את מנהיגותו של הרב יצחק יוסף, הוא לא במעמד שבו מישהו יוכל לשלוח אותו הביתה. הציבור יכול להעניש אותו, אבל לא לפטר אותו. דרעי סגר את הפינה עם בנו של הרב עובדיה כדי לגלות שהבנות נגדו. עדינה בר שלום ורבקה צ'יקוטאי הגיעו לאולפן רק השבוע, למרות שהן זועמות על יו"ר המפלגה כבר עשור. עד עכשיו פרקו את זעמן בעיקר בקבוצת הווטסאפ הפנימית של משפחת יוסף. אבל מחסום הפחד בש"ס נשבר.
המכנה המשותף לגפני, גולדקנופף, פרוש ודרעי, הוא שהם כבר לא בנויים לאופוזיציה. בממשלת השינוי אמנם הלכו אחרי נתניהו למדבר, אבל זה היה לתקופה קצרה. עכשיו בדגל התורה הרבנים מקפידים להדגיש שהם על הגדר. גם בש"ס ההנהגה הרוחנית מוכנה מנטלית להיפרד מנתניהו. גם אם דרעי נצמד אליו. המפלגות החרדיות זקוקות לקדנציה באופוזיציה. קודם כל לעצמן. את משבר הגיוס, למשל, אי-אפשר לפתור מתוך ממשלה ששולחת את ילדיהם של האחרים להילחם.
בבתי הרבנים לא יודו בזה, אבל המחשבה להחליף את הח"כים קשורה גם בחוסר האמון של הרחוב, שמשתקף בין השאר בקמפיין של מפלגת הציבור החרדי, שמציעה מודל חרדי ליברלי ותומך גיוס במידה מסוימת, וגם יוזמה פוליטית נגדית של מפלגת המשתמטים. אלו ואלו חושבים שהפוליטיקה החרדית עייפה ולא עונה על צורכי המגזר. צעירים או מבוגרים, מנוסים או רעננים ‑ שמות המועמדים החדשים, אם יוכרזו השבוע, פחות חשובים וגם לא יאמרו דבר לציבור הכללי. השאלה הגדולה היא אם תהיה פוליטיקה חרדית אחרת. בינתיים בורסת השמות מבשרת על אותו דבר רק עם זקן קצת פחות לבן.
הבנות של הרב עובדיה תקפו את ש"ס רק השבוע, למרות שהן זועמות על דרעי כבר עשור. עד כה הן פרקו את זעמן בעיקר בווטסאפ המשפחתי. אבל מחסום הפחד בש"ס נשבר
