כשסדרת דוקו באורך שלושה פרקים לא מחדשת, לרוב מדובר בחיסרון. במקרה של ״כסף משלהן״, העובדה שהצמרת הכלכלית בישראל נותרה גברית ברובה ונשים ניצבות בפני אותם חסמים ואותם פערים (שרק התרחבו בסעיפים מסוימים) היא עדות לחשיבותה: אם גם ב-2026 הנתונים צועקים ״כסף זה של בנים״, הבעיה היא לא שהתופעה מוכרת אלא שלא נעשה מספיק כדי לטפל בה.
לכן, בכל הקשור להצגת המצב, הדגמת האבסורד והעוול הגלומים בו והטלת זרקור על שורה של סיפורי ניצחונות מעוררי השראה, הסדרה של אפרת שלום דנון ואסנת טרבלסי (יוצרות ״הנבחרות״) עושה עבודת קודש (והיא גם מבוימת, ערוכה ומעוצבת לעילא): אי-אפשר לצפות בה מבלי לצאת בתחושה קשה לפיה הסקטור הפיננסי בישראל כמעט בנוי כך שגברים ינהלו אותו ונשים יצטרכו להצטיין פי שלושה וארבעה כדי להיות מנכ״לית בחברה שנסחרת בבורסה, או סתם לקבל אשראי. גם בפרק האחרון, שעוסק במפעלים משפחתיים וביתרון שהם מעניקים לבנות שגדלו (ליטרלי) בתוכם, הרושם המתקבל הוא שלא תמיד מדובר במריטוקרטיה.
עבודת קודש שחסרה קומה. ״כסף משלהן״
לצד זאת, המבנה הנרטיבי של הסדרה וסוג הראיונות שהיא מקיימת באים על חשבון בירור מעמיק ונוקב של נושאים מהותיים. כך, למשל, הפרק הראשון מוקדש לתותחיות הכבדות שכבשו את האליטה העסקית, כגון עדי סופר תאני (מנכ״לית פייסבוק) ורקפת רוסק-עמינח (לשעבר מנכ״לית בנק לאומי). השיחות איתן מתמקדות במסלולן האישי ואין-ספור המכשולים שאיימו למנוע מהן את הפסגה, תוך כדי התעלמות כמעט מוחלטת מהשאלה אם הכוח שצברו והמחיר ששילמו השפיעו לטובה על החוויה של נשים אחרות: לא רק אם פעלו להתאים את סביבת העבודה לנשים, אלא כיצד להיטיב עם המשתמשות (פייסבוק) והיזמיות (בנק לאומי).
כמו-כן, ההתייחסות של הסדרה לשמרנות של החברה הישראלית נוטה להישאר ברובד כללי וגנרי, מבלי להצביע על מגמות עדכניות (למשל התפשטות הדת והלחץ האטומי ללדת כמה שיותר) שיכולות להסביר את הדריכה במקום ואפילו הנסיגה. ליפית אטיאס, בתו הדתייה של רמי לוי ומנכ״לית משותפת של האימפריה לצידו, היה לדוגמה את הפוטנציאל ליצור שיחה כנה על מה שמחכה לאישה עם כיסוי ראש, כזאת שלא נולדה למשפחה שהיא גם יזמית בנשמתה וגם ראתה באורח החיים שלה נון-אישיו.
התוצאה היא ש״כסף משלהן״ מסתפקת בהיותה קייס מדויק, מנומק ומעניין, אך חסרה קומה שהייתה מאפשרת לה לפצח אותו באופן חדשני עוד יותר, מקורי ואולי אפילו חתרני: לקראת בחירות שבהן שום אישה לא תוביל מפלגה עם סיכוי לעבור את אחוז החסימה, ייתכן שהמסקנה היא שאי-אפשר לשבור תקרות הזכוכית מבלי להיכנס לחדר עם פטיש ולהרוס גם חלק מהקירות.
