חצי שעה לתוך הפגישה אני מקבלת את האומץ, או את הטיפשות, לשאול את נעה משהו חסר טקט. בשלב הזה אני כבר יודעת כמה גדול אוקיינוס האובדן שלה, כי ב-7 באוקטובר היא איבדה לא רק את בעלה ואבי שלושת ילדיה, אלא גם את האהבה היחידה שהייתה לה בחיים. עדו היה הגבר היחיד שהיא אהבה ויצאה איתו ברצינות אי פעם.
"ועדו היה גם הראשון שלך?", אני שואלת. "כן", היא מודה, "פדיחות נוראיות, לא?".
אנחנו יושבות בבית החדש שלה בקיבוץ סופה. עדו והיא התחילו לבנות אותו הרבה לפני 7 באוקטובר, אבל הוא נפל לפני שהבנייה הסתיימה.
הבית החדש מעוצב בדיוק לפי טעמה, והוא גם נשי מאוד. יש בו ארונות מטבח ורודים וספות ורודות. "הוורוד הוא סוג של נקמה בעדו על שהוא העז למות לי", היא אומרת, "אם הוא היה בחיים אין מצב שהוא היה מסכים לזה".
הם הכירו באוניברסיטת בן-גוריון, שניהם למדו לתואר ראשון במחשבים. הקיבוצניק החתיך והשקט שנולד בסופה וגר שם כל חייו, ונעה שנולדה וגדלה בשוהם, עכברת עיר מבריקה שתמיד היו לה "יותר מדי רגשות", כמו שהיא כותבת בספרה החדש.
בהתחלה הם בכלל לא הסתדרו. הם נפגשו באחת ההרצאות, ראו שיש רק כיסא אחד פנוי בשורה הראשונה ומיד התחילו להתקוטט עליו. "אבל לא ברצינות, כמו ילדים. ואז באיזשהו שלב לכולם כל כך נמאס מאיתנו, שאנשים פשוט פינו לנו עוד כיסא, רק שנפסיק כבר להתווכח".
מהר מאוד נעה הבינה שהוא לא רק חמסן הכיסאות המעצבן, הוא גם זה שכולם מסביבה נעזרים בו בשיעורי בית. אז היא התחילה להיעזר בו גם, ומהר מאוד הם יצאו לדייט שלא היה ברור לשניהם עד הרגע האחרון אם הוא דייט אמיתי או סתם קפה ידידותי. הם יצאו ממנו מאוהבים ובלתי נפרדים.
נעה ועדו. "האיש היחיד שהכיר אותי באמת"
היא כל כך אותנטית וכנה, שאני מרשה לעצמי להגיד לה עוד משהו שתמיד חשבתי ולא העזתי להגיד.
"נכון אלמנות תמיד מתארות בהספד את הבעל שנפל בתור אהבת חייהן?" אני אומרת לה, "נכון הוא תמיד מצטייר כמלאך ובן הזוג הכי טוב שיש? איך זה יכול להיות? אין מישהי שרבה איתו פיצוצים במשך כמה חודשים? מישהי שכבר שקלה להתגרש ואז הוא מת לה?"
"בטוח שיש", היא אומרת, "אבל במקרה שלנו, עדו מת כשהיינו בשיא. כשהוא מת, איבדתי את החבר הכי טוב שלי בעולם הזה. האיש היחיד שהכיר אותי באמת ואהב אותי כמו שאני".
ברידג'ט ג'ונס של השכול
בסלון עומד ארון ספרים ענק ממתכת, גם הוא ורוד, מלא בספרים באנגלית, רובם רומנים היסטוריים. נעה (36) היא בחורה מבריקה. מהנדסת מחשבים עם דוקטורט בהנדסה ורזומה בהייטק. זאת בזמן שהיא נראית כמו רווקה תל-אביבית לוהטת במכנסי ה"אלו יוגה" שלה.
ואז היא אומרת לי משהו על הדרך, משהו כזה באהלן-אהלן, שהיא לא עושה ממנו סיפור. היום היא כבר לא עובדת. הנה עוד משהו שהשכול לקח ממנה.
"התפטרתי קצת אחרי 7 באוקטובר", היא אומרת, "אמרתי לעצמי 'את צריכה ללמוד להיות אמא, את לא יכולה להיות גם אמא יחידה לילדים וגם מהנדסת'".
נעה ועדו עם הילדים גיא, גל וגוני. "אני הייתי המנוע, הוא היה הזרוע המבצעת"
אבל כל כך הצלחת בעבודה. כתבת שזה היה בשבילך מפלט אחרי האסון.
"אני מודה שזה חסר לי. היה נחמד לעבוד במקום שבו את מאתגרת את עצמך. רק שאני לא התמודדתי עם זה טוב. אחר צהריים אחד היה לי איזה באג שהייתי צריכה לתקן אותו מהר. אני יושבת על המחשב בחדר העבודה שלי והילדים צריכים אותי ורוצים אותי, ואני צועקת עליהם נורא כי הם מפריעים לי. ואז אמרתי, 'אוקיי, זה לא יכול להיות ככה'".
כי יש רק הורה אחד עכשיו. אז ההורה הזה חייב להיות מושלם?
"לא, הוא לא צריך להיות מושלם, אבל א', זה גרם לי להרגיש לא נעים שאני צועקת עליהם, ו-ב', הבנתי שאני צריכה ללמוד איך להיות אמא, והרבה יותר מזה, ללמוד איך להיות הורה מרכזי.
"כשעדו היה פה, הוא בישל, עשה את הקניות, את רוב הניקיונות והוא היה זה שלוקח לרופאים. אני הייתי המנוע, הוא היה הזרוע המבצעת. בגלל זה, נגיד, לקחתי מעצב לבית. ככה זה היה עם הרבה דברים מאז שהוא מת, פשוט עשיתי להם 'אאוט-סורסינג'".
"היה לי קשה כל כך לשמוע משפטים כמו 'הכול לטובה, את תצמחי מזה, כל דבר הוא שיעור'. לא הבנתי מה יש לי ללמוד מזה שאיבדתי את החבר הכי טוב שהיה לי בעולם הזה. אני עד עכשיו מחכה לשמוע, מה השיעור הגדול שלי מזה שעדו מת?"
"איזו אבדה", אנשים לפעמים אומרים לאלמנות בלוויה, ומנידים את ראשם. אבל זה סתם מטבע לשון, כי יחד עם האבדה של האיש המופלא, הגיבור שהקריב את עצמו, אבד עולם שלם. לאבד בן זוג זה לאבד איתו ממלכה שלמה של מחוות אהבה שאי-אפשר לשחזר, ושיחות בהומור פרטי שנעלמות מהעולם.
את האובדן הענק הזה נעה כל כך מיטיבה לתאר בספר החדש שלה. קוראים לו "אשת חוג הקוטב" (הוצאת "שתים"), והוא ספר נהדר ומקורי, מצחיק מאוד, שובר לב לפרקים, קומי ושחור גם יחד, שמבוסס על סיפורה האישי.
בספר היא מתארת את מה שעבר עליה בשנת האבל הראשונה, כל פרק מוקדש לחודש אחר של השנה. פעם היא מתארת את השבעה, ואיך אחרי כמה ימים שבהם היא הייתה נחמדה לאנשים היא התחילה להתעצבן עליהם עד כדי מחשבות על רצח. בחודש אחר ומתקדם יותר בשנה הגרועה בחייה, היא מנסה להירשם לאפליקציית היכרויות.
נעה נותנת לקורא צוהר למחשבות הכי אמיתיות וכנות של אישה בת 36 שמעולם לא הכירה שום דבר אחר חוץ מעדו, אהבת נעוריה, ולא יודעת איך להיות לבד. הוא טיפה מזכיר את הלהיט ההוא מהניינטיז, "יומנה של ברידג'ט ג'ונס", אבל ברידג'ט ג'ונס של השכול.
הבחירה בשם "אשת חוג הקוטב" מוסברת כבר בתחילת הספר. "בחושך מרים הדיכאון העונתי את ראשו המכוער", כותבת נעה, "באור המצב לא בהכרח טוב יותר... בני אדם רבים חיים בצורת החיים הזאת, שבה חושך ואור מתמשכים ומתחלפים, וכעת, במובן מסוים, גם אני".
צוהר למחשבות הכי אמיתיות וכנות. עטיפת הספר
את משווה את החיים עם אבל ושכול למעבר לחוג זמן אחר, זמן סהרורי שבו אין שמש שעולה בבוקר או חושך בלילה. את בעצם אומרת שלהפוך לאלמנה זה כל כך זר ומוזר, שזה כמו להפוך להיות אסקימוסית.
"השנה הראשונה של האבל הרגישה לי כמו שנה כזו של חוג הקוטב. כי סבבה שהיו לי רגעים שמחים ומצאנו בית חדש, והילדים התחילו להסתגל שוב לקיבוץ ולמסגרות, אבל זה לא הרגיש לי כמו שמחה, זה הרגיש כאילו שאני מרחפת בתהום ואין לי איך לצאת מן הפח הזה.
"ולכן היה לי קשה כל כך לשמוע את הדברים שכל האנשים משבט ה'הפי-הפי ג'וי-ג'וי' אומרים תמיד. משפטים כמו 'הכול לטובה, את תצמחי מזה, כל דבר הוא שיעור'. לא הבנתי מה יש לי ללמוד מזה שאיבדתי את החבר הכי טוב שהיה לי בעולם הזה. את האבא של הילדים שלי. אני עד עכשיו מחכה לשמוע, מה השיעור הגדול שלי מזה שעדו מת?".
"סמכתי עליו כאילו שהוא סופרמן"
השעה 6:29 ב-7 באוקטובר מוצאת אותה ישנה בחדר השינה שלהם. בחדר ליד ישן הילד הגדול שלהם גיא, המכונה גיאצ'וק, שהיה אז בן חמש. התאומות שלהן, גל וגוני, שהיו אז בנות שלוש וחצי, היו אצל ההורים של נעה בשוהם. עדו ישן בסלון.
"היה לו קטע להירדם על הספה עם המחשב ועם הרעשים של הטלוויזיה. הממ"ד שלנו הוא גם חדר השינה, ולכן בשעה 6:29 אני מתעוררת במיטה, אומרת, אה, אזעקה. מסתובבת לצד השני וחוזרת לישון".
הייתם כל כך רגילים בשלב הזה לאזעקות?
"ממש ככה. אני ממשיכה לישון ואז עדו נכנס לחדר השינה עם גיאצ'ו על הידיים. אחרי 20 דקות בממ"ד, הוא אומר לי, 'נעה, תקשיבי, זה חריג, זה לא מפסיק'. אנחנו יושבים וחושבים מה עושים, ואז אומרים, 'טוב, יאללה, קודם נעשה לילד מנוי ל'דיסני פלוס', שיהיה לו מה לראות'.
"אז גיאצ'וק בדיסני, העניין הזה פתור, ואני ועדו מדברים בינינו, מתכתבים כל אחד עם חבריו, עד שבסביבות 7:05 אנחנו שומעים רעש חזק בסלון. אנחנו יוצאים לשם ומגלים שהחלונות שלנו שבורים. אני זוכרת שהופתעתי אבל עדו פחות, ועד היום אני חושבת מה הוא ידע, כמה הוא הסתיר ממני כדי שאני לא אילחץ".
מחבל נוח'בה בקיבוץ סופה ב-7 באוקטובר
(צילום ממצלמת וידאו)
ב-7:40 בערך עדו מקבל הודעה. אליה הרבש"ץ מעדכן שהוא הרג ארבעה מחבלים בתוך הקיבוץ. "עדו אומר לי את זה בשקט כדי שהילד לא ישמע. לא שיש סיכוי, הילד שקוע בעולמה של טינקרבל. ואני כאילו בשוק, אבל עדיין, אני לא חושבת שנפל לי האסימון.
"בשלב הזה גיא ואני בממ"ד ועדו בסלון, שומר. כתבתי לעדו הודעה, 'כשכל זה ייגמר, אני אתפרק'. והוא ענה בדרך המרגיעה הזו שבה הוא תמיד ידע להבין אותי, 'מותר לך'. הוא לא ידע אז שהאחר כך הזה, שבו אני ארשה לעצמי להתפרק - הוא כבר לא יגיע לעולם. אם רק היינו יודעים שלא יהיה יותר שום סוג של אחר כך בשביל שנינו".
נורא עצוב.
"בסביבות השעה 9:00 עדו פתאום אומר לי, 'תגידי, את חושבת שכדאי לי לצאת לעזור לאליה?' ועל זה אני חושבת כל הזמן מאז. למה לא אמרתי לו לא. למה סמכתי עליו כאילו שהוא סופרמן. איך אמרתי לו 'בטח' בכזה רוגע, 'סומכת עליך', כי עדו הוא חייל, הוא יודע מה לעשות".
את מאשימה את עצמך.
"כן, כי תמיד כשהוא היה אומר לי 'נעה, אני יוצא למילואים', אני הייתי צורחת עליו, 'מה אתה עושה?' ופה אנחנו יודעים כבר שאליה הרג ארבעה מחבלים בקיבוץ, והמידע על המסיבה ברעים ועל מה שקורה בקיבוצים מתחיל להגיע אלינו בטפטופים. אני יודעת את כל זה ואני אומרת לו 'בטח'. אז למה?
"אנחנו מתחילים לארגן אותו ליציאה החוצה ועושים הכול בצחוק. באיזשהו שלב אני חושבת לעצמי, רגע, עדו בשריון. שריון נלחמים בטנקים. אומרת לו 'אתה יודע בכלל מה לעשות עם נשק?' והוא צוחק. ועכשיו אני שואלת את עצמי למה צחקתי איתו במקום לצרוח עליו שלא יעז לצאת".
ומה התשובה?
"תלוי באיזה יום את שואלת אותי. בכל פעם אני נותנת לעצמי תשובה אחרת.
"כשעדו היה יוצא למילואים, הוא היה יכול לא לדבר איתי כמה ימים, זה תמיד היה מקור לריבים בינינו. הייתי כועסת עליו, 'למה אתה לא מתקשר אליי?' והוא תמיד היה אומר 'אין לי זמן שם'. הייתי אומרת 'אז תתקשר אליי כשאתה בשירותים', והוא היה אומר 'אני לא הולך שם לשירותים'.
"ולכן כשישבתי בממ"ד והשעות נקפו בלי הודעה ממנו, חשבתי שזה לא אומר שום דבר. וחוץ מזה, הוא עם נשק, זהו, מי יכול עליו עכשיו?".
"שלחתי לרבש"ץ הודעה, 'אליה, אני עם סכין בממ"ד, ואם אתה לא תגיד לי איפה עדו ברגע זה, אני אשתמש בו'. בתוך חמש דקות שמעתי דפיקות על החלון. אלו היו חמותי, גיסתי ובן הזוג שלה. כולם כל כך דאגו שאני אעשה משהו לעצמי"
סופה הוא קיבוץ קטנטן, כ-265 תושבים. ודווקא בקיבוץ הקטן הזה התחולל אחד הקרבות הכי הרואיים של 7 באוקטובר. לא פחות מ-50 מחבלים ניסו לחדור לסופה באותו היום, ארבעה מהם הצליחו לחדור דרך השער וכבר חיפשו משפחות לטבוח בהן, עד שנורו על ידי אליה נתן לילינטל, הרבש"ץ. השאר התמקמו לאורך הגדר עם מספיק אמל"ח לחסל עיר שלמה. משם, הם התחילו לרסס את בתי הקיבוץ.
והנה הנס. מול כל הכוח הענק הזה, יצאו להילחם כשישה אנשים, זה הכול. ארבעה מכיתת הכוננות, בהם עדו, ועוד שני אזרחים. כוח סופה היה זעיר אבל מרהיב. הם הפעילו מול המחבלים טקטיקת לוחמה מטורפת, תנועה בלתי פוסקת, איגופים, עלו על הגגות כדי לירות טוב יותר משם, והצליחו, ממש כמו דוד מול גוליית, לנצח מעטים מול רבים.
לצידו של עדו נפלו עוד שני חברי קיבוץ: ברנרד (פול) כהן ז"ל ואופיר ארז ז"ל.
"דאגו שאעשה משהו לעצמי"
עדו נורה למוות בסביבות 11:40 בבוקר. "בשעה 14:00 בצהריים בערך", נעה משחזרת, "מתחילות להתקבל הודעות מכיתת הכוננות. מישהו כותב 'אני בסיור כאן', והשני 'אני חוזר מסיור שם'. ואני אומרת, רגע, ומה עם עדו? ושם מתחיל הפחד. הרגשתי שמשהו לא בסדר.
"כולם אמרו לי 'הוא לא עונה לך כי הוא בטח מתחבא'. אמרתי, זיבי, עדו לא מתחבא מאף אחד. אז אני שולחת הודעות לכל מי שחשבתי עליו. שלחתי לרבש"ץ, שלחתי למנהלת הקהילה שלנו, שבכלל הייתה ביוון, שלחתי לאבא של עדו, זוהר, שהוא חובש מיתולוגי בעוטף וידעתי שהוא בחוץ, מטפל בפצועים, ואיש לא עונה לי. ואז עשיתי משהו שאני מתביישת בו".
נעה ועדו. "למה צחקתי איתו במקום לצרוח עליו שלא יעז לצאת"
מה?
"התחלתי לאיים. באיזשהו שלב גם אני כותבת בקבוצה של הקיבוץ, 'אם אף אחד מכם לא אומר לי איפה עדו, אני יוצאת עכשיו לחפש אותו בעצמי'. ואז מישהו עונה לי, 'לא, אל תצאי, מסוכן'. וואלה. תודה לך, באמת. לא ידעתי.
"ואז, אני לא גאה בזה, שלחתי לרבש"ץ הודעה. ראיתי שהוא כותב לאנשים אחרים, ורק מולי הוא שותק. אז סוג של סחטתי אותו. כתבתי 'אליה, אני עם סכין בממ"ד, ואם אתה לא תגיד לי איפה עדו ברגע זה, אני אשתמש בו'. בתוך חמש דקות שמעתי דפיקות על החלון. אלו היו חמותי, גיסתי ובן הזוג שלה. הם יצאו החוצה, על אף שהקיבוץ היה תחת מתקפה, כי כולם דאגו כל כך שאני אעשה משהו".
והם סיפרו לך שעדו איננו?
"הם גם לא ידעו כלום. מי שכן יודע הוא זוהר, חמי".
זוכרים את הסרטון המפורסם של חמאס יורה על אמבולנס ומפנצ'ר את הגלגלים שלו? אז זה האמבולנס של זוהר. והדבר הכי קורע לב הוא שכבר בשעה מוקדמת הוא שומע שהבן שלו שוכב פצוע, וטס לשם לנסות להציל אותו. ודווקא אותו הוא לא מצליח. ועדיין הוא ממשיך לנסוע ברחבי העוטף עם האמבולנס שלו, ומציל באותו יום רבים אחרים.
עדו חוברה ז"ל עם ילדיו בקיבוץ סופה. "הרגשתי שמשהו לא בסדר"
"בערך ב-18:30 בערב", נעה אומרת, "זוהר נכנס אלינו לממ"ד ואיך שאני רואה את הפרצוף שלו, אני לא אשכח את זה, אני מבינה. אבל הוא לא אומר כלום, הוא לא יכול לדבר. ואני אומרת לו מילה אחת, 'עדו?' והוא לא עונה. פשוט עושה לי לא עם הראש.
"זה כמובן לא מספיק לי, אני חושבת: רגע, הוא יכול להיות פצוע קשה. אז אני שואלת אותו ישירות, 'הוא מת?' הוא עושה כן עם הראש, ואז הוא פשוט קורס על הרצפה. לא זז. חמותי וגיסתי ובן הזוג שלה, כולם לידי, וכולנו ראינו אותו עושה עם הראש כן, מאשר שעדו שלנו מת, חוץ מהילד שלי שתקוע בדיסני מול טינקרבל".
אין מילים.
"אחר כך הסתבר שהבן שלי לא היה עד כדי כך שקוע בדיסני, כי איך שסבא שלו נכנס הוא פנה אליו ואמר 'אה, סבא, מה קרה שאתה חזרת ואבא לא?' עכשיו, זה היה הכי בתמימות, לא בקטע של כאילו איך אבא שלי מת ואתה לא, אבל חמי, המשפט הזה של הילד לא מרפה ממנו עד היום".
ואיך את הגבת כשהוא סימן לך בראש שכן, עדו מת?
"גם אני התיישבתי על הרצפה והפסקתי לענות לאנשים. רק חשבתי, באיזה עולם אני? מה קורה פה? מה זה הדבר הזה? איך יכול להיות? הילד שלי חי כרגע בעולמו של דיסני. ואני פה, על הרצפה. ועדו מת".
"אני לא לביאה, אני קיפוד"
עכשיו היא לוקחת אותי לראות את המקום שבו עדו נפל. אנחנו נוסעות שתי שניות בקלנועית שלה, ומגיעות לבית של השכנים. שם היא מצביעה על שיח רוזמרין קטן.
"כאן עדו הסתתר?" אני שואלת, כי באמת שמדובר בשיח פצפון, קשה לדמיין בחור גדול וחזק כמו עדו מסתפק בהגנה של הקנה הרצוץ הזה.
והנה עוד דבר שמכה בי, כמה מקום הנפילה של עדו קרוב לבית של נעה והילדים היום. זה מקברי ממש, לחשוב שהיא בכל יום כמעט עוברת פה. איך נקודת המוות של עדו מחכה לה במסלול שבו היא לוקחת את הילדים לגן.
"לזרוק זבל קשה לי כמו קריעת ים סוף. עדו היה זה שזורק את הזבל בבית, ובגלל זה אני שונאת לעשות את זה עכשיו. כל המדינה צריכה לעמוד בחוץ עם תזמורת צה"ל ולהריע לי כשאני מצליחה לזרוק את הזבל סוף–סוף"
הישראלים נוהגים לכנות את האלמנות והאמהות השכולות של 7 באוקטובר בשם "לביאות". נעה בועטת ממנה את הכינוי. "אני בכלל לא לביאה", היא אומרת, "אני קיפוד. הרבה פעמים אני חסרת ביטחון וחרדה. ואני גם די קוצנית, כלומר נחמדה לאנשים שאני אוהבת, אבל לאלו שלא אני בהחלט שולפת קוצים".
קצת קשה לדמיין את האישה המרשימה הזו בתור חיה קטנה כל כך. בשלב הזה אני גם יודעת שכאשר כל הקיבוץ היה מפונה למלון באילת ומִנְהֶלֶת תקומה לא בדיוק הצליחה לסדר להם מקום חדש, נעה הייתה זו שהקימה מִנְהֶלֶת קטנה ומתחרה עם עוד שלוש חברות מהקיבוץ. הן קראו לה בהומור "מנהלת קמות", והצליחו למצוא במהירות מקום חדש בשכונת מגורים ברמת-גן.
לאורך כל הספר שלך את עורכת רשימות רבות, למשל חמישה דברים שצריך לטפל בהם כשבעלך מת, או שלושה דברים שאת אוהבת במראה החיצוני שלך על אף שאת באבל. אז בואי נעשה רשימה כמו שאת אוהבת: שלושה דברים שאסור לומר או לעשות מול אלמנה.
"אל תגידו 'אני משתתף בצערך'. אתה לא, הצער שלי כל כך מורכב וענקי ואין לך מושג איך הוא מרגיש. וגם לא 'שלא תדעו עוד צער'. נו, באמת, ברור שאני אדע עוד צער, איבדתי את בעלי ואת האבא של הילדים שלי, ברור לכולנו שיהיו לי חיים מלאים בצער וגעגועים".
אז מה כן להגיד?
"לא חייבים להגיד כלום, בטח לא מהפרוטוקול המשומש של ה'תנחומיי'. לא אשכח שבאחד הערבים באילת, מישהו שהוא בעל תפקיד בקיבוץ פשוט בא והתיישב לידי. זה מישהו שהיה בינינו כאסח לפני 7 באוקטובר, ולא היינו הכי בטוב. ובכל זאת, כשישבתי בלובי, הוא פשוט בא והתיישב לידי. ואפילו לא הייתה שיחה, פשוט ישב לידי ושתק. זה היה יפה ממש מצידו".
בואי נעשה רשימה אחרת: שלושה דברים שאנשים צריכים לדעת על שכול.
"הדבר הראשון הוא שהשכול הוא לא ליניארי, יכול להיות יום אחד שאני איראה לכם הכי שמחה ובסדר בעולם, ולמחרת אני ארצה למות.
"הדבר השני הוא שאנחנו ממש צריכים עזרה בדברים הכי קטנים, זה נראה לכם כלום, לנו ממש לא. למשל, יש לי חברה שמדי פעם בימי שישי מכינה ערמות של שניצלים, ומזמינה את הילדים ואותי לבוא ולאכול. אין לך מושג כמה זה עוזר לי, אני לא יכולה להסתכל לפעמים על הבלילה של השניצל כי זה ישר מזכיר לי את עדו. אז תציעו עזרה, לקחת את הילדים אליכם, לתקן לי פנצ'ר באוטו, כל דבר.
"והדבר השלישי הוא תרימו, תפרגנו, תעודדו אותנו. תרימו לי על הדברים שאני כן עושה. בא לי שאנשים יידעו שכל בוקר שאני מצליחה לקום בו, מגיעות לי מחיאות כפיים. לי ולכל האלמנות ולכל המשפחות השכולות.
"ואנשים יכולים להגיד, מה מחיאות כפיים, לא עשית כלום, אבל איך אני אסביר? שעם האבל, ועם החרדות שבאות איתו, ועם כל הדברים שיש לעשות לבד, אז כל דבר כזה הוא סבל. לזרוק זבל קשה לי כמו קריעת ים סוף. עדו היה זה שזורק את הזבל בבית, ובגלל זה אני שונאת לעשות את זה עכשיו. רק היום זרקתי זבל אחרי יותר משבוע שהשקית הייתה בפח.
"אז כאילו, באמת, כפיים לנעה, כפיים. כל המדינה צריכה לעמוד בחוץ עם תזמורת צה"ל ולהריע לי כשאני מצליחה לזרוק את הזבל סוף-סוף. לא רק לי. לכל אלמנה, ולכל בן משפחה שכול".
"יום אחד אני איראה לכם הכי שמחה ובסדר בעולם, ולמחרת אני ארצה למות". נעה חוברה
(צילום: יונתן בלום)
ואם כבר להציע עזרה, אז שתדעו שנעה במקום שבו היא מוכנה להכיר מישהו חדש. בספר היא מתארת איך חברה הגיעה אליה הביתה כדי ללמד את האלמנה הטרייה איך לפתוח לעצמה פרופיל באפליקציית היכרויות. "יש דבר כזה פטיש לאלמנות?" היא כותבת.
וזה קרה גם לך בחיים האמיתיים.
"ברגע שהחברה עזבה אותי לבד עם האפליקציה, חטפתי התקף חרדה. אמרתי לעצמי, למה לעזאזל הורדתי. זו אפליקציית היכרויות ואני קיפוד ולא יודעת לדבר עם אנשים. ולא רק זה, אני בכלל לא רוצה לדבר עם אנשים. לא רוצה לשלוח להם הודעות, לא רוצה שהם ישלחו לי.
"ירדתי לקומה מתחת, ודפקתי לגיסתי בדלת, ובתוך דפיקות הלב המואצות הצלחתי איכשהו להגיד לה שהורדתי אפליקציה ואני בהתקף חרדה. אני זוכרת שהיא חייכה ואמרה לי 'אבל מה את נלחצת מזה בכלל? לא רוצה? לא צריך'".
ומאז את לא שם, באפליקציות, על אף שאמרת שאת כן רוצה לחפש אהבה מתישהו.
"אני לא יכולה, אני צריכה את הקסם הזה, כמו שהרגשתי עם עדו. וגם אם אני אמצא מישהו כזה, אני דואגת לבחור החדש, איך הוא יחיה לצד האהבה העצומה שתמיד תהיה לי לעדו.
"ולא שאני לא מפוכחת. היה לנו איך להשתפר כזוג. אם הוא היה בחיים הוא כנראה היה טוחן מילואים, ולא היה מפתיע אותי אם הייתה לו פוסט-טראומה אחרי המלחמה והוא לא היה מטפל בה, כי הוא היה עקשן. אז יכול להיות שלא היינו ביחד היום. ועדיין, הוא היה החבר הכי טוב שלי. סיפור האהבה שלנו נגדע ממש בשיא שלו, וממשיך להתקיים בתוכי".
כמו זנב של לטאה שממשיך לזוז ולחיות אחרי שהיא מתה.
"כן. הנה, תראי את הקעקוע שעשיתי אחרי שעדו מת. זה מ'הנסיכה הקסומה', 'המוות לא יכול לעצור אהבת אמת, רק לעכב אותה קצת'".
פורסם לראשונה: 00:00, 11.09.26
