מי? איגי ארם, מזה שלוש שנים מנהלת המרכז לחינוך סביבתי בחירייה, חיה ונושמת את מה שכולנו מנסים להתרחק ממנו: פסולת. נשואה לאיתן, עובד במשרד הביטחון בתחום תשתיות והגנת הסביבה, ואמא לשלושה: בן 26, סטודנט לכלכלה ופילוסופיה; בת 22, משוחררת טרייה מתפקיד תצפיתנית ורכזת שבט צופים; ובת 14. מתגוררת בהוד-השרון.
(איגוד ערים דן לתברואה)
זבל? "לתחום הגעתי בכלל מעולם החינוך, אחרי שהייתי גננת וחברה הזמינה אותי לסיור בפארק המחזור חירייה. וזהו, התאהבתי בזבל, ובעיקר באופן שבו הנושא מוצג פה, כי כשאת עומדת מול הזבל, רואה אותו מול הפנים, זה שוק תרפי ואת מבינה המון דברים בלי שיצטרכו להסביר לך אותם. למשל, את הכמויות שאנחנו צורכים וזורקים. למשל מה זה אומר לגור בעיר – זה לא אני ושקית הזבל הפרטית שלי, אלא זה כמויות שעושות לך את המעבר מאחד להמון. לפני כן את לא מבינה את זה. את זורקת את השקית שלך וזהו, ופתאום הממדים מכניסים לשוק. ואני לא מתעלמת מהריח. אני מדברת על הריח, אני שמה אותו בקדמת הדברים. הוא לא קיים כל הזמן ולא כשנמצאים במבנים של המרכז, אבל הוא פה. ואנחנו כן מתמודדים ומדברים עליו".
המרכז לחינוך סביבתי? "המרכז לחינוך סביבתי בחירייה נועד להעלות את המודעות לצריכה נבונה ומקיימת, לכל נושא הטיפול בפסולת ולהזדמנויות שלנו כפרטים וכציבור להשפיע על הסביבה הקרובה והרחוקה שלנו. אנחנו משתמשים בהדרכה חווייתית ואותנטית ובשיח בגובה העיניים שמחבר את המבקרים לחשיבה עמוקה בנוגע לצרכים שלנו, לאורח החיים שלנו, לתפיסות ולערכים שלנו כצרכנים וכאזרחים. את שואלת את עצמך מה את קונה, מה את צריכה, על מה את יכולה לוותר. קחי למשל את תחום הבגדים, אני בת 55 וזוכרת שפעמיים בשנה היה סוף עונה, ואז היינו קונים. היום בכל שבועיים יש מבצע ומחליפים קולקציות. מתוך הזבל המבקרים מגיעים לערכים, לתפיסות עולם, להרגלי חיים, לארון הבגדים ולמזווה".
אורח החיים שלנו? "בישראל מיוצרים מדי יום 16 אלף טונות אשפה עירונית. 4,000 מתוכן מגיעות לחירייה, ו-80 אחוזים מוטמנות בנגב. נכון שזו הטמנה סניטרית מבוקרת, אבל הטמנה היא תהליך מאוד לא מתקדם. בעולם לא מטמינים, אלא מייצרים קומפוסט מהרכיב האורגני, ממחזרים רכיבים שניתנים למחזור, מייצרים אנרגיה מפסולת, ואנחנו עוד לא שם. אין מספיק תשתיות להפרדה בישראל. אנחנו לוקחים את הציבור צעד אחד אחורה, ובמקום להתעסק בהפרדת זבל מלמדים להפנות את העיניים פנימה. התפיסה שלנו היא שלא המדינה אשמה שאין תשתיות, או החרדים אשמים כי הם משתמשים בחד-פעמי, אלא שצריך לחנך כדי להבין מה אנחנו צורכים, האם כל מה שאני צורך אני צריך, ומה המשמעות של צריכה לחיים שלנו. אנחנו לא יכולים להטיל הכל על המדינה, אבל לא להיות ברמת התודעה כאזרחים. אנחנו צריכים לעשות ככל יכולתנו בכמה רמות: לצרוך בצורה נבונה, להבין מה אני קונה, כמה אני קונה ומה אני עושה עם זה כי בסוף הכל הופך לזבל".
שינוי הרגלים? "הנוחות הפכה להיות ערך בתוך תרבות הצריכה שלנו וקשה לשכנע אנשים לוותר עליה גם כאשר זה חשוב לסביבה. אנשים מתעצלים. למשל במגדלים יש פיר שזורקים דרכו את הזבל וזורקים לשם את כל סוגי הפסולת בלי להפריד כי זה כבר נמצא בקומה קרוב לדלת. אבל אי-אפשר לזרוק הכל לתוך הפיר. צריך להפריד. אנחנו מנסים להסביר שזה לא רק חשוב, זו חובה אזרחית. כי אם לא נעשה זאת כאשר נגמור להיות במוד הישרדות ונגמור את המלחמות נתעורר ונגלה שאנחנו גרים במזבלה. אנחנו חייבים להיות ערים לסביבה, להבין מה המשמעות של גשם בקיץ, של גלי החום והשיטפונות שהעולם חווה, של ישראל שהופכת צפופה יותר מבחינת אוכלוסייה וצריכה מענה לכמויות האשפה שלה. יש כאלה שקונים בחנויות יד שנייה, אבל יש כאלה שכל היום מזמינים מעלי אקספרס ואומרים 'יאללה, 20 שקל', אבל מה זה אומר? כמה אריזות? כמה פליטות פחמן יש בכל הייצור ובשינוע של הפריט הזה וכמה את משתמשת בו לפני שאת זורקת אותו. יש מזבלות ענק של בגדים ושל פסולת אלקטרונית שאפשר לראות מהחלל".
איפה מתחילים? "במודעות ובהרחבת מעגלים. אנחנו לא מתחילים ונגמרים בעצמנו ובבית שלנו, יש לנו את הסביבה, יש השלכות לדברים שאנחנו צורכים, והמעגלים האלה מתרחבים".
