א.
תחילת שנת הלימודים היא הזדמנות לבחון את מדף הספרים שאנחנו מורישים לילדינו, ובעיקר את הערכים ואת המוסר המקודשים בו. ספרות, בראש ובראשונה, אמורה להסב הנאה, לרגש, להעניק חוויה ייחודית שנרקמת בין הקורא לטקסט. כל מה שנרמז מעבר לכך, הוא כקצף המשוטים בים.
מן המעט שיצא לי לראות בתוכנית הלימודים של מערכת החינוך, לא הרבה השתנה מאז הימים שבהם למדתי ספרות, אי שם בשנות ה-90. עגנון וביאליק, רחל וזלדה, וכמובן שירת ימי הביניים; מולייר בדרמה וסופוקלס בטרגדיה — כן, כן, כולנו כאנטיגונה שלא נולדה לשנוא אלא לאהוב. דווקא עכשיו, קשה לי להאמין שמישהו ינסה לאתגר את המערכת ביצירות שאינן מתיישבות עם האתוס הלאומי — לא 'חרבת חזעה' של ס. יזהר, לא 'את ואני והמלחמה הבאה' של חנוך לוין, חלילה 'בעט ברזל: שירת מחאה עברית' בעריכת טל ניצן.
באתרי העולם כבר גיבשו הצעות לתוכניות הלימודים: מה חייב ומה ראוי להילמד. וכדרכן של רשימות כאלה, הן מספרות לעיתים יותר על התפנית שעוברת חברה מאשר על היצירות עצמן. בכתבה שפורסמה השבוע ב'גרדיאן' הבריטי, למשל, הציעו סופרים בני זמננו ספרים שהיו רוצים לראות בבתי הספר באנגליה, ובהם 'העצים' של פרסיבל אוורט, אנתולוגיה של סיפורים אפריקאיים וקובץ שירים קוויריים. הממליצים מבקשים להרחיב את הקאנון בספרות שעוסקת בגזענות, מגדר, זהות, הגירה, ואיך לא — קולוניאליזם.
אורלי קסטל-בלום
(צילום: טל שחר)
מבקרת הספרות ארנסטין שלנט ניסחה את מקומה הייחודי של הספרות בתרבות שלאחר מלחמת העולם השנייה באמצעות דימוי חד: הספרות פועלת כ"סיסמוגרף של העמדות המוסריות" של חברה. לשיטתה, הספרות אינה רק מתארת את מה שחברה אומרת על עצמה, אלא גם חושפת את מה שהיא מתקשה לומר: את המצפון, את הפחדים, את הכישלונות, את נקודות העיוורון ואת השתיקות. היא מסוגלת לתעד את הזעזועים הפנימיים של חברה גם כשהם אינם מנוסחים במפורש.
אילו זעזועים תתעד הספרות העברית בימינו?
ב.
לא מזמן אושר סופית הסדר של ענקית הטכנולוגיה אנתרופיק – החברה שפיתחה את קלוד – בתביעה על השימוש בספרים שהורדו באופן פיראטי לצורך אימון המודל. במסגרת ההסדר תשלם החברה 1.5 מיליארד דולר לבעלי זכויות על כמעט חצי מיליון ספרים שהורדו מאתרים פיראטיים. מדובר בהסדר זכויות היוצרים הייצוגי הגדול בתולדות ארה"ב.
מי שמתכנן עכשיו להפוך לסופר כדי לעשות קופה על גבן של חברות הבינה המלאכותית, כדאי שיזכור שגם כאן, כמו בספרות, העלילה מסובכת. בעוד אלפי סופרים ובעלי זכויות ממתינים לחלקם בכספים, מתגלעים עימותים בין יוצרים להוצאות ספרים סביב השליטה בזכויות על מאות אלפי כותרים וחלוקת התשלומים ביניהם. ברקע נמצאת שאלה פשוטה לכאורה: מי מחזיק בזכויות על הספרים שנעשה בהם שימוש, ומי זכאי לכסף כשהיצירה האנושית הופכת לחומר גלם של מכונה.
הידיעה הזאת העלתה בי אי-נחת מסוים, לא רק מפני הדאגה לרווחתם של היוצרים – שהם לרוב האחרונים בשרשרת הרווחים מן היצירה – אלא בעיקר בגלל האופן שבו הבינה המלאכותית משנה את עצם הקריאה שלנו. אנחנו נוטים לקרוא ספרות בעיניים בוטחות: להניח שהקול שאנחנו שומעים שייך למי שחתום על הספר, שהמשפטים, הדימויים והבחירות הלשוניות נולדו מתוך תודעה מסוימת, ושמאחורי הטקסט עומד אדם שניסה לומר משהו. זה לא שלא היו פלגיאטים והעתקות בעבר. אלא שגם פלגיאט הצריך מן הכותב חקירה מינימלית של היצירות שסביבו, היאחזות במקורות. לא כך עם הבינה. היא כופה על הכותב יצירה ריקה בחלל. ללא עבר, ללא מסורת. בכך היא מכניסה אל תוך הקריאה אפשרות חדשה של חשד: עליכם, הקוראים, מוטלת המשימה לפענח מי עומד מאחורי היצירה.
לאחרונה אני ניגש לכל טקסט בחשד המובנה הזה, וככל שעובר הזמן, אני חייב להודות, ההבחנה בין הכתיבות משתכללת. כדי לנמק את דבריי בצורה הטובה ביותר, אצרף הסבר שנוצר על ידי הבינה המלאכותית עצמה, שעונה לשאלה: כיצד לזהות טקסט ספרותי שנוצר בידי בינה מלאכותית. ולהלן תשובתה:
"אפשר לזהות טקסט ספרותי שנכתב בידי בינה מלאכותית לא לפי מילה מסוימת או סימן חד-משמעי, אלא לפי האופן שבו הוא מתנהג. לעיתים קרובות הוא נשמע כאילו הוא כבר יודע מה הקורא אמור להרגיש: הדימויים מסודרים מדי, המשפטים מחזיקים את עצמם היטב, כל פרט משרת את הרעיון, וכל סצנה מגיעה בדיוק אל המקום שאליו היא צריכה להגיע. גם כשהטקסט מנסה להיות אישי, הוא עלול להישאר כללי: יש בו "כאב", "זיכרון", "שתיקה", "אור שנכנס מהחלון", אבל פחות חפצים, הרגלים, מבוכות ופרטים שאינם מוכרחים להיות שם. לפעמים מורגשת גם נטייה להסביר את הדמות במקום לתת לה להתגלות, או לסיים פסקה במשפט שנשמע כמו מסקנה על החיים".
ובקצרה: עוטפים את הטקסט בנייר צלופן, בתוספת פתק ברכה גדוש בכל הקלישאות הידועות, ומניחים לקורא לפלוט אנחת רווחה בסוף כל משפט.
ג.
למעשה, התיאור הזה של הצ'אט יכול לענות על הרבה מרבי-המכר שיצאו בשנים האחרונות, כאלה שעונים לכותרים בשמות מפתים, כמו 'איך לחזור למסלול בעשרים ואחד צעדים' או 'לפעמים צריך לאבד הכל כדי למצוא את עצמך'. אנחנו נוטים להתעלם מן העובדה שהבינה לא בהכרח המציאה את הכתיבה הזאת, אלא למדה אותה מאיתנו. ואולי משום כך, עלינו לשאול: האם ביום שבו יישארו רק המכונות שיזכרו מאיתנו את הדברים שהשארנו מאחור, תיזכר הספרות כאוסף של קלישאות מלוטשות, של משפטים שיודעים בדיוק מה אנחנו רוצים להרגיש, של סיפורים שבהם כל כאב הופך לשיעור וכל משבר להזדמנות לצמיחה?
ד.
לפני כמה ימים הוכרזו זוכי פרסי הספרות של עיריית תל אביב-יפו לשנת 2026. אורלי קסטל-בלום זכתה בפרס ביאליק למפעל חיים בתחום הסיפורת, ומשה רון זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת.
לא צריך להרחיק לכת כדי לראות מהי אנטיתזה לכתיבת המכונה. הנה לכם שני יוצרים מופלאים שאף AI לא יצליח לחקות את עבודתם.
