כדורגלנים ברזילאים מביאים איתם קסם ייחודי בכל מקום שבו הם דורכים. הכדורגל הברזילאי מאופיין בשליטה מדהימה בכדור, בטכניקה עילאית ובפנטזיה טהורה - מוצר מלוטש שנולד ברחובות ברזיל, כפי שמספרת המסורת, בזכות מאות אלפי ילדים ששיחקו יחפים. פלה היה הגדול מכולם (וייתכן שאף הכדורגלן הטוב בהיסטוריה, תלוי את מי שואלים), ונבחרות ברזיל בגרסאות 1958 ו-1970 לא הותירו ספק לגבי זהות מעצמת הכדורגל העולמית.
הכדורגל הישראלי מעולם לא זכה לקלוט ברזילאי מהדרג הראשון - אלו הוחתמו רק במועדוני הפאר בעולם - והוא נאלץ, באופן מסורתי, להסתפק בשורה השנייה והשלישית - בפירורים של אלו שלא מצאו כר דשא מרשים יותר. השנה, משהו השתנה.
ברוניניו
(צילום: גיל נחושתן)
שילוב של כמה גורמים הביא לשינוי המיוחל. ברוניניו, שהגיע למכבי חיפה מקרפטי לבוב האוקראינית לאחר מאמצים מרובים, החזיר לאוהדים בירוק את טעם החיים. כרגע זה "ברונינו ועוד עשרה" - במונחים ישראליים, מדובר בזר קסום. במקביל, מכבי נתניה, מועדון שלא תמיד רווה נחת מזרים, מצאה במצב הנוכחי במתיאוס דאבו זר שובר שוויון. מול מופע האין-הגנה של בית"ר ירושלים, הוא רשם מאזן מושלם של 3 מ-3 תוך הצגת כל האלמנטים הדרושים לחלוץ.
גם לוקאס ונטורה מתגלה כסלע איתן במרכז השדה של באר-שבע, שמחבר בין ההגנה להתקפה ומסיט את היריבים מהתבניות שלהם, למרות שאין לו מספרים. הוא מנהל תחרות סמויה מול זיכרון הימים של ג'ון אוגו, שתרם לשלוש אליפויות רצופות, והפך לשליט בלתי מעורער של הקישור. הלוואי שלנבחרת ישראל היה שחקן בפרופיל הזה. בהפועל ת"א, צ'יקו ולוקאס פלקאו מעניקים ממד של עוצמה וחריצות ונמנים עם המובילים במדדי היעילות בליגה.
מאז ווסלי פטאצ'י - שנראה כרגע כמגדלור בודד במכבי ת"א - לא היו כאן זרים ברזילאים משפיעים כל כך. השמות האחרונים שהותירו חותם כזה הגיעו בתחילת שנות האלפיים: דגלאס דה סילבה, שנמכר מהפועל ת"א ב-2010 ב-2.6 מיליון יורו ונפצע בתחילת הפרק האוסטרי שלו, וכמובן גוסטבו בוקולי, האיש החרוץ בכרמל. כדורגל ברזילאי אמיתי הוא כמו ריקוד סמבה, והעונה, שוברי השוויון הברזילאים שוב רוקדים על המגרשים בישראל ומשאירים טעם של עוד.
