הוויכוח על כושרו הטכנו-פיזי של צה"ל מול אופי העימותים שבהם הוא נדרש לעליונות, מתנהל לרוב בשני מסלולים: בניין הכוח והפעלתו. איך בונים תמהיל יכולות נכון, ואיך פועלים איתו בזמן אמת. סוגיות לא פשוטות במציאות של שינויים מהירים בשדה המערכה המודרני, אבל סוגיות שבמרכזן חלופות הנבחנות יתרון מול חיסרון - על כל מורכבותן של הערכות האויב, יכולותיו וכוונותיו - באמצעות הפעלת השכל הישר: מה יעבוד טוב יותר.
לצד הדיון הזה, מתקיים מחשב תאורטי מופשט יותר. קצינים ומצביאים בצבאות, ומשם באקדמיה, עוסקים במעין "מטא-תאוריה," תורת המערכה, או "אמנות המערכה", כפי שקרא לכך בצה"ל, המכון לחקר תורת המערכה. המלת"מ, בשמו הנוכחי, "מרכז דדו לחשיבה צבאית בין-תחומית", היה בעבר מכון שהכשיר את צמרת הקצונה הבכירה לקראת דרגת האלוף. ובגלגולו זה, הואשם בידי רבים כי יצר בפועל מצג שווא ריק של תורת מערכה, שתוצאותיו היו בלב הכשל של לבנון השנייה. תמצית הביקורת הייתה שתורת ההכרעה הקלאסית, "מיתוס הבליצקריג", הוחלפה במונחים חדשים של עיצוב, המשגה, רשתות, אפקטים וצריבת תודעה. וראיית האויב כמבנה ברור, בעל מרכזי כובד ותלויות, הוחלפה בראייתו כרשת שבה כל נקודה יכולה לחדש את המבנה הרישתי כולו, ולכן הוא עמיד בפני מיטוט מהיר נוסח תפיסת ההכרעה.
"המהפכה הרעיונית התחברה למהפכה טכנולוגית שהבטיחה מודיעין בזמן אמת, שליטה מרכזית, חימוש מדויק ותקיפה מרחוק. הטכנולוגיה סיפקה את האמצעים; התורה החדשה סיפקה להם שפה והצדקה", כותב ד"ר חנן שי. כך, לדבריו, הפך צה"ל מצבא הכרעה לצבא התשה. המלת"מ אכן יצר מוקדי גרופיז בין חלק מאלופי המטכ"ל והפיקודים, כשמולם היו אחרים שטענו בזעף שהמלך עירום.
מעבר להיסטוריה העגומה של המלת"מ, השאלה האמיתית היא לא רק אם צה"ל הפך לצבא התשה, אלא אם יש בכלל צבא הכרעה היום. התבוננות במלחמות של 70 השנים האחרונות, במקום במאמרים של האקדמיות להיסטוריה צבאית או של פילוסופיה פוסט-סטרורקטורלית, מראה שלמעט צה"ל ב-1967 וארה"ב ב-2003 (ואולי של”ג), אין הכרעות צבאיות. קוריאה, וייטנאם, מלחמת המפרץ הראשונה, רוסיה ואמריקה באפגניסטן, רוסיה באוקראינה, איראן, עזה, לבנון.
המלת"מ נולד מהתחושה ששדה הקרב השתנה, והתורה הקלאוזביצית-מולטקאית, שמתאר ד"ר שי, לא עובדת. המלחמה בעזה הפכה למלחמת התשה דווקא משום שהתנהלה מול אויב הבנוי על פי הדגם שצייר המלת"מ - והתנהלות הצבא והדרג המדיני, כמה חודשים לתוך הלחימה ועד עכשיו - תמציתה יצירת אפקטים וצריבת תודעה נוסח מלת"מ, בהיעדר נקודת תורפה מבנית, נוסח תפיסת ההכרעה.
לכן תליית ההישגים החלקיים של צה"ל מאז לבנון השנייה, בתפיסה המערכתית או בביצועה, מחטיאה את המבוקש. היא מסיטה את האיזמל מליקויים בסיסיים שהיו הסיבות לכך, בתחום הטקטי דווקא - שאננות, יוהרה, שגרת ביצוע מבוססת-עבר ורשלנות. מיקוד הכשל בתפיסה מערכתית, מחשיד את תורת המערכה עצמה, כדיסציפלינה מנתחת. או לפחות מעמיד אותה כקוואטרבק של מושב אחורי. היעדר השפה המשותפת בכוחות בלבנון השנייה, יותר מתוקן בלחימה הרב-זרועית בעזה, ובלי שינוי בתפיסת המערכה. ובחרבות ברזל, בלבנון, מומש כמעט כל עיקרון של התורה הקלאוזביצית-מולטקאית, נוסח ד"ר שי - ולא הכרענו. כי בסופו של יום, הטקטי הוא שמעצב את המערכתי. לא קונספציות ולא תאוריות של מצביאים ואקדמאים. זו לא המטא-תאוריה אלא הליבה הטקטית. ובצה"ל היא גמישה ויצירתית דיה. כך שספק אם יש בכלל דילמה כזו, התשה או הכרעה. כל מקרה מחדש, לגופו, זירתו ותנאיו. ובלי קונספציות.
ראיית האויב כמבנה ברור, בעל מרכזי כובד ותלויות, הוחלפה בראייתו כרשת שבה כל נקודה יכולה לחדש את המבנה הרישתי כולו