שולחן עורך // יגאל שוורץ } יצירה עברית } 386 עמ'
העורך הספרותי פרופ' יגאל שוורץ מחלק את האנשים בעולם לשני סוגים. "כאלה שהייתי מסכים שיהיו בצוות הטנק שלי, וכאלה שהייתי שמח לבלות איתם ערב בפאב". הוא מספר שפעם הצהיר בפני עמוס עוז על החלוקה הזאת שלו, שכנראה נושאת משקל רגשי, וזוקקה מתוך ניסיון ביוגרפי. צוות טנק הוא ביטוי לאמון מלא על החיים ממש, מי שאיתו היית מוכן להיסגר בתא לוחם צר, בתלות הדדית מוחלטת בשעת סכנה. לעוז הוא אמר "אתה שייך לקבוצה הראשונה, כי אתה תמיד תהיה שם, לעולם לא תברח". שוורץ בחר להצהיר בפני עוז לא לגבי איכות כתב היד שהונח לפניו, לא לגבי כישרונו הספרותי, גם לא לגבי מהלכי עלילה או שרשור מוטיבים, כי אם לגבי אופי, מהימנות ונאמנות. זו קביעה על האדם, לא על הסופר.
יגאל שוורץ | צילום: אביגיל עוזי
(אביגיל עוזי)
ספר העיון המפואר והנרחב של שוורץ, שלאחרונה מלאו לו 72, וששמו מודפס בעמודי הקרדיט של מאות ספרים ישראליים, נקרא 'שולחן עורך', והקונוטציה ההלכתית כמובן מכוונת. הוא כולל עשרה פרקים, כל אחד מוקדש לסופר אחד, שבעה סופרים ושלוש סופרות, המבוגר בהם הוא בנימין תמוז המנוח, והצעיר אודי טאוב (יליד 1962). בפרק על רונית מטלון, סופרת שלא ערך מכתביה בחייה, שוורץ מספר שהעדיף לעבוד בהוצאות פרטיות "נובורישיות", מתוך הבנה שכל מתעשר מבקש להפוך לבעל ייחוס. שוורץ מנתח את ההקדשות שקיבל ממנה כמעידות על רגישות למבט גברי משכיל עליה, ומציין את מצבה הגופני בטיסה חזרה מכנס שנערך לכבודה בקיימברידג'. בפרק על דן בניה סרי מתאר שוורץ מבצע מיתוג. סופר ששידר עבשות אנכרוניסטית, וביקש לגנוז מכתביו, הפך לסופר שמוכר עשרות אלפי עותקים ומביימים ליצירתו אדפטציה קולנועית. הפרק על יואל הופמן בנוי מרצף ממוספר בסגנון המנוח, וכולל את תנאי החוזה הראשון של הופמן, בדרישה לנייר מסוג וצבע מסוימים, וגם ציטוט שיחה, שבה הופמן מאשר את פרשנותו של שוורץ, שכל מה שהוא כותב ספוג במוות. הפרק על עוז הוא המעניין ביותר, דווקא היות שהוא חורג ממערכת היחסים שבין עורך וסופר, ומתרחב לניתוח היסטורי ותרבותי: הרקע הפוליטי-כלכלי למעבר בין הוצאות ספרים, ניתוח סוציולוגי של ההתקבלות הדואלית שלו וטיעון בדבר 'סיפור על אהבה וחושך' כטקסט שסימן את סוף המהלך הציוני, ולא את חידושו. שוורץ מתוודה על המורכבות האתית באשר לפרשת גליה עוז, שחושפת אותו במצב לא נוח, אותו אינו מטשטש.
שוורץ מגדיר את עצמו כעורך טוטאלי, שנדרש להיכנס לראשו של הסופר ולזהות את "וקטור התשוקה" שלו. זו עמדת יסוד שאפתנית, שמולידה תובנות מרתקות וחושפת את לוז הספר. שוורץ אינו מסתפק בתיאור תהליכי עבודה. הוא בונה על גביהם הבחנות פסיכולוגיסטיות, שמנוסחות בביטחון. אהרן אפלפלד מואשם כחותר לפונדמנט, עוז מוגדר נכה רגשית, שהסתתר מאחורי פרסונה מושלמת, צרויה שלו מתוארת כמי שעברה "ממטופלת למטפלת".
בפתיחת הספר מציין שוורץ כמושג מפתח בעבודת העורך הספרותי את "הנכון", כלומר: "השאלה אם הטקסט הוא מערכת שבה המרכיבים מתקיימים בהתאמה". זו עמדה לגיטימית, אבל לא ניטרלית, שמניחה כנראה שהיעד הרצוי של עריכה טובה הוא סגירה, מיזוג וביטול מתחים לא-מכוונים. עורך שיפעל על פי תיאוריית אדורנו, למשל, ישאיר בכוונה את התפרים הגסים ואת הסתירות. אדורנו טען שאמנות הרמונית היא כזב אידיאולוגי והדיסוננס אינו כישלון, אלא תוכן האמת של היצירה, המקום שבו האמנות מסרבת לפייס את הבלתי ניתן לפיוס. כשאפלפלד כתב על נער שורד, שמבקש להילחם יחד עם שורדים יהודים על אובדנם, הוא רצה לקרוא לספרו "על חוד הצער" כיצרניות לצירוף הכבול "על חוד התער", שמייצרת אסוציאציה לסכנה בכל תנועה, רגשית או פיזית. שוורץ חשב שמדובר במשחק מילים והציע להרחיק ל"עד קצה הצער", אבל אפלפלד סירב. שוורץ הציע את "עד חוד הצער", שמייצר, לטענתו, תחושת תנועה וכיוון. אכן העורך שומע הד שסופר לא יהיה מסוגל לשמוע בלעדיו, אבל ניתן לטעון שהצירוף שהוסכם כפשרה מתאמץ מדי, נגוע בקיטש אפילו, ומבטל את הדרמה של הלחימה ואת השניות שגלומה בה.
זהו ספר זיכרונות של עורך ספרותי, כלומר: כתיבה על תהליך הגיבוש האחרון של כתיבה, מאחורי הקלעים של מאחורי הקלעים. נחשף בו תוכן ביוגרפי גולמי, שלרוב אינו מגיע לקורא בשום דרך אחרת: הביוגרפיה של דוד שיץ, ששוורץ מכנה "הזויה", וכוללת התוודעות בגיל שש לזהותו היהודית, האיזכור שנדיר לשמוע את עוז צוחק, האופן שבו חשכו עיניו של שוורץ כשראה את כתב היד 'שושן לבן, שושן אדום' מאת שיץ מכוסה סימני עריכה בדיו אדומה מאת מנחם פרי, המכתב של הופמן שבו הוא נפרד מן הספרות עצמה. כל אלה דרמות בעצימות משתנה, שגם מי שאינו מכיר את היצירות המקוריות — למשל קורא של מדור ספרות — ימצא בהן עניין. מי שמתעניין בסוציולוגיה של תרבות יקבל כאן חומר עשיר למחקר, הגם שיש לקראו בזהירות ביקורתית ולזכור שהמספר הוא בעל עניין.
יומן העריכה המרתק של דיאנה את'היל הבריטית נכתב מעמדה כמעט הפוכה, בעודה מציינת מפורשות שידידות וקרבה אמיתיות בין סופר לעורך היא בלתי אפשרית, ולכן כותבת על סופרים שעבדה איתם בעמדה מרוחקת שמאפשרת אירוניה. על אף כתיבתו המבוצרת, נטולת הספקות של שוורץ, קוראי ספרות וקוראי פרשנות מעוניינים בתוצר המוגמר, אחרי תהליך השכתוב והגיבוש. גם עורכים ספרותיים ישראלים, אפשר לנחש, אינם זקוקים לספר שיסביר להם דינמיקה מקצועית מול עורכת ראשית של הוצאת ספרים או מול מתקינים בטרם דפוס. גם חוקרי ספרות במובן האקדמי הצר אינם נדרשים בדרך כלל לספר כזה, כי המסמכים הספורים המצולמים בו, דגמים מתוך כתבי יד שנערכו, משמשים כאיורים, לא כהוכחה מדעית לשינויי נוסח. עריכה ספרותית היא כשלעצמה כבר שכבה נסתרת, תהליך שהקורא הַסָּבִיר, אפילו איש ספר מיומן, אינו רואה וקל לטעון שאינו צריך לראות. ספר שמוקדש כולו לחשיפת פכים מהתהליך הזה מכפיל את המרחק מהיצירה, שהיא הדבר שלשמו נתכנסנו, ובכך מסתכן בלהפוך לפינה צרה, שנדמה שתעניין את מי שמכיר ומוקיר את העורך-הכותב, ומחפש מידע, אנקדוטלי ועקרוני, על אודות מאחורי הקלעים של הקריירה הענפה שלו, שהיא מקור לא אכזב לניימדרופינג. •
