בפתיחת "הגפרור" מופיעה הבהרה: "הסרט מציג את סיפורו של אדם נורמטיבי שביצע עבירה, אין בו כדי להביע תמיכה כלשהי במעשים הפליליים". אלא ששקופית אינה תעודת ביטוח מוסרית. אפשר להצהיר שאין בסרט תמיכה במעשיו של הגיבור, אבל ברגע שמקדישים לו סרט שלם, מאפשרים לו להסביר את עצמו ומלווים אותו מקרוב — נוצרת בהכרח מידה מסוימת של הזדהות. את זה יודע כל סטודנט שנה א' בקולנוע.
כדי להתמודד עם הבעיה הזאת, הסרט צריך ליצור מרחק מהדמות שבמרכזו, לערער על גרסתה ולהעמיד מולה קול ביקורתי. "הגפרור" נופל בפח המוכר של לא מעט סרטי דוקו מהסוג הזה: הוא כל כך מוקסם מהסיפור ומהגיבור שבחר, עד שהוא כמעט שוכח לשאול עליו שאלות קשות.
לא דוקו על "אדם נורמטיבי", "הגפרור".
אין ספק שקיבוצניק בן 70 שמניח מטעני חבלה ומנסה להצית מוסדות דתיים כדי לעורר מחאה הוא חומר מצוין לסרט. זה בדיוק מסוג הסיפורים שנטפליקס הופכת ללהיט: דמות לא צפויה, עבירה קיצונית וסיפור שאי-אפשר להפסיק לראות. הפיתוי מובן, כפי שהיה מובן בסדרה על מבריחות הקוקאין במזוודות הוורודות. אבל עניין אינו הזדהות, וסיפור סוחף אינו בהכרח סיפור שראוי לספר בלי התנגדות. איזה כיף לאסירים לשעבר שיש להם במות כאלה.
ציון כהן אינו לוחם חופש חביב שהתעצבן מול הטלוויזיה, וגם התיאורים שלו על התקופה בכלא לא הופכים אותו לקורבן. הוא מצטייר כאדם המרוכז בעצמו, שלא ממש התחרט ושגם המאסר לא ריכך את השנאה שמניעה אותו. הוא בוודאי לא הגיבור שיציל אותנו מ"מדינת הלכה". למעשה יש לו המון מזל שהסיפור שלו קרה בתקופת הקורונה ולא היום, כך שהסיפור שלו חמק מתחת לרדאר, כי הוא היה מוקע מהחברה לחלוטין. משפיעני רשת היו פותחים עמדות להנחת תפילין מתחת לבית שלו - זה גרוע הרבה יותר מכלא.
הניסיון לרכך את מעשיו בטענה שביצע עבודת מודיעין ווידא שאיש לא ייפגע מגוחך במיוחד. אדם שמצית מבנה אינו יכול לשלוט באש, בעובר אורח מקרי או בעובד שנשאר במשרד עד שעה מאוחרת. הוא יכול רק לשכנע את עצמו שהאלימות שלו אחראית ומחושבת. היא לא. הסרט יכול לטעון שמדובר ב"אדם נורמטיבי": אך אדם נורמטיבי לא עוסק במטעני חבלה.
אפשר למחות נגד כפייה דתית באין-ספור דרכים אפקטיביות. אפשר אפילו לשאול בינה מלאכותית ולקבל בתוך שניות עשר הצעות מוצלחות יותר משריפת בתי דין רבניים. לכן תמוה שתאגיד השידור הציבורי העניק לסיפור במה כה רחבה מבלי להציב מול כהן ביקורת משמעותית. לא פלא שמישהו הרגיש צורך להוסיף את השקופית בתחילת הסרט. "הגפרור" הוא סרט מעניין ולעיתים אפילו סוחף. אבל במקום הבהרה משפטית בפתיחה, הוא היה זקוק למעט יותר מצפון בהמשך.
בקטנה
עונה כל-כך טובה של "the voice" עד ש"אירוע הגמר" פוצל לשני ערבים (למה לא לשלושה?) וכמובן שאי-אפשר בלי ישראלים ששרים באנגלית במבטא מזעזע. המנטורים עשו עבודה מצוינת.
