שביל לסכם את השנה החולפת במוזיקה העברית מספיק משפט אחד: "צועקת - אבל לא תשמע אותי". עבור אמני ואמניות ישראל (או כותבי וכותבות השירים במקרה של רבים מהם), תשפ"ו הייתה שנה של פרידות מכוערות וסוערות. עדן בן־זקן הובילה את השיירה עם רצף היסטרי של בלדות דיכאון שהחזירו אותה לצמרת, בראשם ניצב 'רולקס וקסקט' שהפך להמנון מנחם שעשרות אלפים צורחים יחד בהופעות. גם ב'ואן דאם', להיט הענק של אודיה, היא מודה שראתה את הסוף של הקשר כבר בתחילתו. נועם בתן ייצא את האהבה הרעילה ל'מישל' לבמת האירוויזיון והדרמות חוגגות גם ב'כולם גנבים', להיט הענק של אושר כהן (והוא בכל התחתן כן?) שבו רבים, צורחים, נפרדים וחוסמים.
שירי פרידה תמיד היו חלק בלתי נפרד מהפלייליסט, וגם לא תמיד שיקפו בהכרח את המתרחש בחייהם האישיים של המבצעים והמבצעות. אבל נדמה שפס הקול של מדינה שלמה מציף כאב של אומה שעדיין שרויה בטראומה. כשתחושת הביטחון הכללית נמחקת וכולם משלמים מחיר, לא מפתיע שגם הבית הופך לזירה מדממת. כהן, לדוגמה, זיהה את הפער והכניס את המסר בין השורות: מלחמת הכוחות המתוארת בין בני הזוג ב'כולם גנבים' מתנהלת "כאילו אין מלחמות בעולם", בזמן שהמאזינים עוד מאחים את השברים שיצרו המלחמות שכן יש בעולם.
כשאין עם מי לדבר בבית, לא מפתיע שכמה מהקולות החדשים - או חדשים יחסית - של השנה החולפת מחפשים תשובות אצל כוחות עליונים, תוך שהם כמובן נאחזים בשאריות ההיסטריה שחולל 'תמיד אוהב אותי', ההמנון המעוור של ששון איפרם שאולוב מלפני שנתיים. התסכול של רואי אדם, למשל, מדלג ב'אבי הטחול' בין קודש לחול: רגע אחד הוא גולל ברשתות החברתיות ומחפש ריגושים זמניים, בפזמון הוא כבר בוכה. לא מול אהובתו, חלילה: הדמעות שלו צריכות את אלוהים. מאידך, מדד האסקפיזם ע"ש נועה קירל נתקע על 'בריידזילה' וגם זה במידה רבה בזכות החתונה המדוברת.
מכאן שגם שלוש שנים אחרי תחילה המלחמה, הפופ הישראלי לא חזר למקומו בעשור הקודם כז'אנר שצועק "החיים שלנו תותים". למעשה, השנה הנציחה את מעמדו כחדר טראומה, שבו מיטב הרופאות והרופאים עובדים על הלב המרוסק של כולנו. וכששואלים מתי נוכל להתלוצץ איתם, הם עונים שרק אלוהים יודע.
