אז 'עצמאות' הוא באמת סרט מצוין, אבל אל תצפו מאסי כהן להפוך לרונית אלקבץ ז"ל או אפילו לליאור אשכנזי החדש: הקרנת הבכורה בפסטיבל 'סאנדנס' אמנם זכתה לכמה ביקורות חיוביות, אבל ללא באזז ופרסים. במקביל, מפיקים בינלאומיים טוענים ש'האהבות שלנו', הסרט של אבי נשר על 7 באוקטובר, הוא "הסרט שישבור את החרם על ישראל ויש לו סיכוי ממשי לזכות באוסקר". העד: המפיק הבריטי של הסרט, שזה כמו להכתיר את הילד שלכם כיורש של אילון מאסק.
כמובן שהסרטים עצמם יכולים לעשות חיל בקרב הקהל הישראלי, וזה מה שחשוב כידוע. אבל בכל הקשור להצגת פנים אחרות בעולם ומתן הזדמנות ליוצרים ויוצרות ישראלים לספר על הצרות שלנו ולהראות שאנחנו לא רק עסוקים במלחמות אלא גם בסוגיות כמו להט"ב ('עצמאות'), מהגרים ('מאמא') ואפילו מיוזיקל-ראפ ('תיכון מגשימים')? ובכן, תנסו שוב בעשור הבא. כי בינתיים אפילו גל גדות חוטפת מבול של בוז בגלל סרט זניח, שכמו נועד לוודא שהיא לא תלוהק יותר לעולם, בזמן שמארק רופאלו מקבל יחס שנע בין גנדי לנלסון מנדלה.
מי שלא צופה בקולנוע ישראלי ממילא - נניח שר התרבות - נע בין שמחה לאיד לאדישות: נו, אז פחות במאים ובמאיות עם חלומות גדולים טסים לקאן ומסתפקים בפרמיירה בסינמה סיטי. אלא שהפער הבלתי נסבל בין התדמית שהדביקו בהצלחה מייאשת לקולנוע הישראלי כ"סרטים על כיבוש" לעומת המציאות, גורם לכך שישראל מאבדת בחו"ל משהו יותר חשוב מיוקרה: את היכולת להבהיר שחיים כאן בני אדם. הקולנוע הישראלי בשנה היוצאת נמחץ בין חרם מבית לחרם מחוץ, עקב שיתוף פעולה מעוות בין הממשלה לשונאי ישראל. בימים כתיקונם, סרט כמו 'חיים ללא כיסוי' של תום שובל היה מנקה את שולחן הפרסים בפסטיבלים. היום אפשר להשוות בין הדמות של דאנה איבגי האדירה למצבו של הקולנוע המקומי: שניהם חסרי בית.
אבל החדשות הטובות הן שלמרות הכל, יש עדיין מה לראות, כמעט בכל שבוע ובשלל נושאים וז'אנרים, שמראים את הפנים המגוונות והמורכבות של כלל החברה הישראלית. וגם אם בשנים הקרובות נהיה לגמרי לבד באולמות של סופר-ספרטה, למאמץ הזה יש ערך: הוא משמיע קול עיקש נגד כל הסיכויים, עד שבצד השני מישהו יבין שעדיף להקשיב למה שמתחולל מעבר לחומה במקום לדפוק בה את הראש.
