הייתם מניחים שהדרמה הישראלית מתחוללת מדי יום בכיכובם של ישראל, ממשלתה, מדיניותה ותושביה, אבל השנה התברר שהדרמה הגדולה באמת העומדת לפתחנו היא זו שמתחוללת במטבח של אמה האובדנית של נועה קולר, או בבית/מחסן של אביה המוזיקאי הנרקיסיסט של גיתית פישר, או בפואטרי סלאם של אביאל זגורי.
הדרמה הישראלית השנה הייתה משהו לדבר עליו. סליחה, משהו שמדברים עליו. כולם. בלי סוף. 'מקום שמח' של קולר ו'בודקת' של פישר והעונה השלישית של 'זגורי אימפריה' של מאור זגורי ובוודאי העונה החמישית והאמיצה של 'פאודה' היו הרבה יותר מדרמות טלוויזיוניות; הן היו טיפול נפשי קולקטיבי, שבמסגרתו הרגיש כל ישראלי עם ממיר – או גישה ליוטיוב הרלוונטי – שהפרקים הגדושים אומרים את הדברים שחיכה זמן רב לשמוע, או להזדהות, או לסלוד. כי מה אתם יודעים; מתברר שכשיוצרים מוכשרים מוכנים לחפור לתוך המסעות הפרטיים ולחזור עם פצעים ונשיקות שהגיעו הזמן והמדיה להראות, ההדהוד עשוי לגעת ולחולל אימפקט בציבורים גדולים. זה דורש, כמובן, בשלות, טון נכון, עשייה מקצועית. עניין של כישרון, ניסיון ומיומנות. קולר, פישר, זגורי, אבי יששכרוף וליאור רז העפילו לליגה הזאת, ולא רק הם; מהצד הקומי הזיזו את הסיסמוגרף 'ילדחרא', 'יקומות' ו'מטכ"ליסטים', ומהצד הפחות־צפוי היו 'נוטוק' ו'המזח', 'אתי', ועוד סדרות שהניבו פחות שרשורים ועדיין היו נוכחות. אבל הדרמה הממשית היא זו שהתחוללה סביב הדרמות המשודרות. בפוסטים ארוכים ומטרחנים שטענו דבר והיפוכו, ואהבו, העריצו, התרגשו, שנאו, כעסו, ובקיצור: ייצרו הייפ.
נדמה שיותר מבכל שנה אחרת, הצורך הישראלי העמוק להבין איפה אנחנו חיים ולאן זה הולך, זכה לתשובות המשמעותיות יותר לא בשום ריאיון בלעדי, כתבה תיעודית או שחזור דרמטי, אלא במקום הלכאורה־אסקפיסטי ובפועל כירורגי ואישי ביותר; הדרמה המקומית הבשלה. והצורך הזה, שפגש בסדרות שסיפקו בשר ממשי למטחנה, הוביל לעשייה ושיח שהם סוג עכשווי של עושר תרבותי, שלא לומר דיון מאוחר בהשלכות "דרך השלום" על יוצרי טלוויזיה ישראלים לדורותיהם, ותשובה נוספת לשאלה הנצחית על מה בוכות האשכנזיות בלילות. אפשר רק לקוות ליבול דומה בתשפ"ז. בתוספת כל המיקרו־דרמות הבלתי קשורות. כי בסוף, אנחנו יותר מדור אחד מזוין; כולנו רקמה דרמטית אחת מזוינת.
