את סיפורו של רב-טוראי בנימין אפשר להתחיל עם אנשי המשטרה הצבאית שדפקו על דלת דירתו השכורה בירושלים אחרי יותר משנתיים של עריקות משירות צבאי; או בילדותו המוקדמת ברוסיה, באמו שנרצחה שם, באביו שהתחתן מחדש, בהתעללות הקשה שספג מאז והמשיכה גם לאחר שהמשפחה עלתה לישראל, עד שמורה ערני הבחין באלימות שהייתה מנת חלקו; במשפחות האומנה ובפנימיות שביניהן נדד כל שנות נעוריו; בסמים, בנשירה.
ואפשר להתחיל גם באולם שלוש בבית הדין הצבאי בבית-ליד, לפני כשבועיים, בפתיחת הדיון המכריע שבסופו יינתן פסק דין בהליך המתנהל נגד בנימין (שם בדוי, לבקשתו). על פניו, הדיון הזה נראה כמו כל דיון אחר בבית הדין הצבאי: השופטת יושבת על כס השיפוט המורם, נציגת התביעה מימין, הסנגורית משמאל. האולם הזה ידע רגעים של מתח וכאב. אבל בנימין לא נראה מתוח, לכל היותר קצת נרגש. גם השופטת, אל"מ מיכל אמברם-שחר, לא נראית חמורת סבר במיוחד. האווירה באולם נינוחה, אפילו חגיגית. הדיון הזה אמנם מכריע, אך תוצאותיו סוכמו מראש: כתב האישום נגד בנימין יתוקן, והעבירה שבגינה יואשם תופחת לעבירת היעדר מן השירות - סעיף קל יותר, שאין רישום פלילי בצדו; עונש המאסר יהיה על תנאי בלבד.
בנימין הוא אחרון המסיימים, בינתיים, של תוכנית בית הדין המשלב: יוזמה שבמסגרתה מוצע למי שערקו מהצבא להשתתף בהליך חזרה לשירות, תוך שהם מלווים בידי גורמים טיפוליים מהצבא ומחוצה לו. בית הדין עוקב אחר השתלבותם בצבא, בדיונים הנערכים אחת לחודש במשך שנה. מי שעומדים בהצלחה בהליך זוכים בסופו לכתב אישום מתוקן ללא רישום פלילי, ולעונש על תנאי בלבד. "למגירה", מגדירה זאת השופטת אמברם-שחר במהלך הדיון.
בנימין לא חשב יותר מדי לפני שיצא משער הבסיס שלא על מנת לשוב. אחרי הכל, להיעדרות הזאת קדמו עוד הרבה היעדרויות קצרות יותר ושלל אירועי משמעת חמורים יותר ופחות. כבר במהלך הטירונות שלו, בבסיס חוות השומר, הוא נעצר בגלל עבירת סמים והספיק איכשהו להשתחרר בזמן לטקס הסיום.
בנימין, שידע בחייו נטישות רבות, לא אהב את הצבא, והצבא לא ממש אהב אותו. הוא מצא את עצמו בבסיס עורפי במרכז הארץ, בהמתנה ארוכה ומשמימה לקורס נהיגה צבאי. בינתיים שגרת יומו הורכבה משטיפת רכבים, עבודות רס"ר ועבירות משמעת. עבור מפקדיו, הוא היה בעיקר מקור לתסכול. "שום דבר לא עזר. שום עונש, שום שיחה", תיאר זאת אחד ממפקדיו בדיון האחרון בבית הדין הצבאי, "לבנימין יש מנגנון הרס שלא ראיתי מימיי. לא משנה כמה ניסינו, הוא המשיך להרוס לעצמו". וכך, יום אחד, בנימין יצא מהשער ולא חזר. ברקע היה תסכול מתמשך מניסיונותיו לשלב בין השירות לבין עבודה שתפרנס אותו. מפקדיו אולי ניסו ליישר את החייל הסורר, אבל המערכת לא השכילה ללכת לקראתו בדברים שבאמת היו נחוצים לו - כמו מקום לינה בבסיס על מנת שיוכל לחזור אליו בתום משמרת לילה בעבודה. "בשלב מסוים פשוט נמאס לי", אומר בנימין. "אני לא יכול לעבוד נורמלי, לא יכול לחזור לבית נורמלי, לחזור לבסיס בשעה נורמלית". אז הוא מצא עבודה בירושלים, מקום מגוריו באותה תקופה. לבסיס הוא לא חזר.
אחרי 7 באוקטובר, בנימין החל לחפש את דרכו בחזרה לצבא. "אתה רואה את כולם מתגייסים, הולכים למילואים, ואני בבית". חברים נהרגו, חבר אחר היה חטוף. "זו הייתה מכה רצינית", הוא אומר. הוא יצר קשר, ניסה להסגיר את עצמו, אבל בצבא לא היה קשב באותה תקופה, והוא המשיך בחייו. רק כעבור שנה וחצי נשמעה הדפיקה בדלת. בתום 24 שעות מעצר בכלא עשר, הובא בנימין לדיון ראשון בבית הדין הצבאי, ושם הוצבו בפניו שתי אפשרויות: להישפט בהליך רגיל ולרצות את העונש שיוטל עליו, או לזכות בהזדמנות שנייה דרך המסלול המשלב. על הנייר הבחירה נראית קלה, אבל בנימין התלבט. "בכלא כולם אמרו על בית הדין שזו עסקה עם השטן, שממילא בסוף כולם חוזרים לכלא", הוא אומר. ובאמת, לא כולם מחזיקים מעמד במסלול, ויש מי שנושרים. בנימין היה בטוח שימצא את עצמו בצד הלא נכון של הסטטיסטיקה. "לא באמת חשבתי שאצליח לחזור למסגרת הצבאית", הוא אומר, "לא האמנתי בעצמי, לא חשבתי שאתמיד".
(יריב כץ)
לבסוף בחר לנסות, לא כל כך מאהבת מרדכי, אלא משנאת המן: הסנגור שמונה לו הזהיר כי צפוי לו מאסר ארוך. "ולי יש שכירות וחשבונות לשלם, אני לא יכול להרשות לעצמי לשבת כל כך הרבה זמן", אומר בנימין. אז הוא ניסה.
עריקות מתוך מצוקה
מודל בית הדין המשלב נולד מתוך כאב. כבר שנים שהנתונים מראים באופן חד משמעי: מרבית החיילים המוגדרים כעריקים - כלומר, מי שהתגייסו כחוק אך נעדרו משירות צבאי במשך פרק זמן ממושך - עושים זאת על רקע מצוקה כלכלית וחברתית. אם להתעלם רגע מהפיל שבחדר - אי-גיוס החרדים והמאמצים הפוליטיים של הממשלה הנוכחית לשימור המצב הזה - הרי שבקרב מי שנעדרו או לא התייצבו לשירות יש שיעור גבוה במיוחד של חיילים מקצוות החברה: דור ראשון ושני לעולים, חיילים בודדים ללא עורף משפחתי ומי שמגיעים מרקע כלכלי קשה. אמנם, האתוס של צבא העם הוביל את צה״ל לפתח מעטפת של סיוע עבור האוכלוסיות הללו - מטירונות ייעודית בחוות השומר של חיל החינוך ועד תנאי שירות מותאמים והיתרי עבודה למי שזקוקים לכך. ואולם, מחקרים לאורך השנים מלמדים כי הפער לא נסגר בקלות, וכי רבים לא מצליחים לסיים את שירותם באופן מלא.
"רוב העריקים שאנחנו פוגשים עשו זאת מתוך קשיים אמיתיים בבית", אומרת עו"ס דניאל ליבוביץ', המלווה את הפרויקט מטעם תוכנית "יתד" של משרד הרווחה. "העריק לא תופס את הפעולה שלו כצעד אקטיבי. מבחינתו, הוא לא הגיע לצבא כי הוא היה חייב להמשיך לדאוג למשפחה, לטפל בהורים, לפרנס".
אך החוק, כמו גם בית הדין, שפט אותם לחומרה וגזר עליהם עונשי מאסר. אלה לא תרמו לשיקומם, להיפך. "אם הוא פירנס את הבית, אז עכשיו הוא במאסר והבית איבד מקור הכנסה", אומרת רס"ן יעל אבידן, ראש מדור שילוב באגף כוח אדם בצה"ל. מאז ומעולם היו בקרב העריקים מי שהביעו רצון לחזור לשירות צבאי לאחר תום מאסרם, אך הניסיון הזה נגמר כמעט תמיד בכישלון: רק כ-28% מהעריקים משתלבים בהצלחה בשירות צבאי לאחר שריצו את עונשם. השאר ייפלטו מהצבא על רקע נפשי או אי-התאמה. על עבירת העריקות הם ישלמו לא רק במאסר, אלא גם ברישום פלילי.
לנצח את הסטטיסטיקה
מסלול בית הדין המשלב החל לפעול במתכונת של פיילוט בשנת 2018, ובאופן מלא יותר ב-2020. מאז צמח המסלול בהדרגה, וכיום מלווים במסגרתו כ-600 חיילים מדי שנה: מי שערקו מהשירות, נעצרו ונמצאו מתאימים להליך. המודל מזכיר במובנים רבים מסלול שהתפתח בשנים האחרונות בבתי הדין האזרחיים: בתי המשפט הקהילתיים. מסלול חלופי להליך הפלילי, המנסה להתמודד עם תופעת הדלת המסתובבת: עבריין נשפט, נאסר וחוזר שוב ושוב לאותו המקום. דלת מסתובבת, שמעמידה בספק את מידת האפקטיביות של כליאה ללא הליך שיקומי בצדה.
בית המשפט הקהילתי מציע לנאשמים מסלול ארוך ותובעני שמערב שחקנים רבים - בית המשפט, הסנגוריה הציבורית, התביעה המשטרתית, הפרקליטות ושירותי הרווחה. מי שעומדים בהצלחה בהליך, המחייב מעקב צמוד והשתתפות במסגרות שיקומיות, זוכים לעונש חלופי למאסר. זו נשמעת כמו אפשרות קלה לחמוק מעונש, אך הנתונים לאורך השנים מלמדים על האפקטיביות הרבה בהליך הזה: בתי המשפט הקהילתיים מפחיתים את שיעור החזרה לעבריינות ב-50%, גם שנים לאחר סיום ההליך. החובה לדווח לשופט על ההתקדמות והגורמים הטיפוליים שנכנסים לתמונה, מסייעים למשתתפים שלא לחזור על הדפוסים הישנים.
בית הדין הצבאי המשלב מבוסס על עקרונות דומים. "הבסיס הוא ההבנה שאנשים לא מגיעים אלינו מתוך ריק", אומרת סא"ל (מיל') ענת שחר-ויינברג, שכיהנה עד לאחרונה כשופטת משלבת בבית הדין הצבאי. הדחיפה להקמת המסלול הגיעה לאחר שבצה"ל הפנימו שהמאסרים הממושכים לא בהכרח מצמצמים את התופעה, ובוודאי שלא מסייעים להחזיר את העריקים עצמם לשירות. בית הדין המשלב מבקש לעשות משהו אחר: להציע לנאשמים מסלול יציאה מהכלא ומהתיוג הפלילי, בכפוף לחזרה לשירות סדיר. כדי לנצח את הסטטיסטיקה העגומה של נשירה מצה"ל, ההליך כולל ליווי אינטנסיבי למדי - מצד גורמי הרווחה בצה"ל ומחוצה לו.
שער הכניסה למסלול מצוי עוד בכלא הצבאי, בפגישה עם מאבחנת גחל"ת (גורמי חזרה לשירות תקין) של המשטרה הצבאית, המעריכה את רמת ההתאמה של העריק למסלול, כמו גם את המעטפת שיזדקק לה לאורכו על רקע קשייו. "לא נמליץ על חיילים שאין להם באמת מוטיבציה לשרת, שרוצים להשתמש בתוכנית לטובתם האישית רק כדי להשתחרר מהכליאה", אומרת סמ"ר (מיל') דניאלה בנסמן, ראש מדור גחל"ת, "אבל כל עוד לחייל יש באמת מוטיבציה ממשית לשרת כמו שצריך אין סיבה שהוא לא יתאים להליך - לא משנה כמה קשיים עומדים בדרך".
בחלוף כשש שנים של פעילות במתכונת מלאה, אפשר לומר שגם המתכונת הצבאית זוכה להצלחה: על פי נתוני צה"ל, המגובים גם במחקר שנערך בשיתוף ארגון הג׳וינט, רוב (כ-70%) העריקים שייכנסו למסלול המשלב יסיימו אותו בהצלחה. מתוכם - רוב מוחץ (89%) ישלימו גם שירות מלא בצבא. זאת, כאמור, בהשוואה ל-28% מקרב העריקים שלא עברו במסלול המשלב.
ולעתים, השילוב הזה מגיע גם לכדי שירות קרבי מלא ומשמעותי. זהו למשל סיפורו של שלו (שביקש שלא להזדהות בשמו המלא), שהשתמט משירות במשך כשנתיים, ולאחר שהסגיר את עצמו לצבא לווה בידי בית הדין המשלב תוך שהוא משלים שירות מלא בגולני.
סיפורו ממחיש את הגורמים שמובילים לא פעם להשתמטות ולעריקות: שלו, בן לאב פוסט-טראומתי, לא השלים את לימודיו וסייע בפרנסת המשפחה. "אם לומר את האמת, הצבא לא כל כך היה לי בראש", הוא אומר. מדי פעם שקל להסגיר את עצמו לצבא ולהתגייס, אך דחה את הצעד הזה - עד שלבסוף אזר אומץ והגיע לבקו"ם כשהוא חדור מטרה: לשרת בגולני. שלו נשלח לכלא, ועל פי הדין היה אמור לרצות מאסר של כמה חודשים. אילו היה מרצה את המאסר, הוא משוכנע, המוטיבציה שלו לשירות הייתה יורדת פלאים. "הכלא עושה לך לשנוא את המערכת הזאת", הוא אומר, "אין סיכוי שהייתי יושב כמה חודשים ואחר כך נהיה חייל".
אלא שתוך זמן קצר הוצע לשלו להצטרף לבית הדין המשלב. נדרשה עוד לא מעט דחיפה מצדו על מנת לשכנע את קצינת המיון בבקו"ם שהוא מסוגל לכך - אך לבסוף זה קרה. הקשיים בבית לא נעלמו לאורך השירות הצבאי, רחוק מכך. אך לדבריו המעטפת שקיבל מבית הדין המשלב סייעה לא מעט לאורך הדרך. "אמרתי לשופטת ולעו"ס שליווה אותי, שגם אם הייתי מתגייס רגיל הייתי נכנס לכלא בכוונה רק בשביל ההזדמנות להיות בתוכנית הזאת", הוא אומר.
"המערכת הצבאית היא מערכת בירוקרטית לא פשוטה", אומרת שחר-ויינברג, "הרבה פעמים אנשים נופלים בין הכיסאות, ומי שלא מצליח להחזיק את הקושי הרבה פעמים יבחר בפתרון של לקום וללכת". וכדי למנוע נפילה נוספת בין הכיסאות, ההליך כולל מעורבות עמוקה של עובדת סוציאלית מטעם תוכנית "יתד" של משרד הרווחה - הממוקדת בצעירים במצבי סיכון שונים. "נגיד שחייל במסלול נפקד עכשיו שלושה ימים", מדגימה ליבוביץ', "אני אתקשר אליו ואדבר איתו. זה לא יהיה מתוך כעס אלא מתוך ׳בוא נחשוב רגע ביחד מה עושים׳. פתאום זה מישהו שמדבר בגובה העיניים, שלא נבהל. זה משהו שהם לא רגילים אליו; הם תמיד מנסים למתוח ולראות מתי נגיד 'זהו, אנחנו מרימים ידיים'. התפקיד שלנו הוא להאמין בהם גם כשהם לא מאמינים בעצמם". הקשר הזה נוצר לעתים עם העו"סית האזרחית, ובמקרים אחרים עם רכזות השילוב של הצבא. כך או כך, פעמים רבות הוא זה שמונע נשירה מהתוכנית.
רגל נוספת של ההליך היא תקשורת צמודה למדי עם מפקדיהם של החיילים במקום שאליו שובצו לאחר העריקות. "אנחנו יכולים לעשות הרבה דברים בבית הדין, אבל בסוף מי שנמצא עם החיילים ביומיום הם המפקדים. הליך השילוב קם ונופל עליהם", אומרת אבידן. כדי שזה יצליח, לעתים הם עצמם נדרשים לעבור איזו דרך. מגישה צבאית נוקשה, להבנה מעמיקה יותר של נפש האדם ושל הנסיבות שהובילו את הפקודים שלהם לעריקות. "פתאום הם מגלים עוד רבדים", אומרת אבידן.
גם המפקדים שותפים
בנימין חזר לאחר העריקות הארוכה אל הבסיס שממנו יצא שנה וחצי קודם לכן, והפעם שובץ למטבח, לתפקיד בלי הוד והדר. רוב החיילים הסדירים כבר התחלפו, אבל המפקדים שלו עדיין היו שם. "בהתחלה לא האמנתי בתהליך הזה", הודה מפקד הבסיס, שהגיע לדיון המסכם בבית הדין; אולי משום שהכיר את בנימין מקרוב מאינספור משפטי המשמעת, וכבר שבע מההבטחות לחזור למוטב. בתחילה, נתפס התהליך בעיניו כעוד אחיזת עיניים. גם בנימין עצמו לא האמין במיוחד בתהליך. "בהתחלה חשבתי לסיים עם בית הדין ואז להוציא פטור מהצבא". הוא מודה, "החזקתי מעמד מיום ליום".
אבל עם הזמן, משהו השתנה. אולי משום שהפעם הרגיש שבצד השני מושיטים לו יד, בלי להירתע מהמטען שעמו הוא מגיע. "תמיד הייתי אחד כזה שמרגיש שהוא יכול להסתדר לבד", הוא אומר, "אבל בתהליך הזה נותנים לך מעטפת ועזרה, בין אם אתה רוצה או לא. הרגשתי שלמישהו אכפת ממני, וזה שינה לי את צורת החשיבה", הוא אומר, "אמרתי לעצמי שאני לא חייב להישאר באותו לופ. לא רק שאני יכול לסיים עם השירות - אני יכול להתקדם".
מפקד נוסף שהגיע עמו, נגד, תיאר במשפט כיצד המהפך ממש ניכר בבנימין. "הוא השתנה ב-180 מעלות", העיד הנגד בדיון, "הוא עשה שינוי מטורף". משהו במבט שלו נהיה חי יותר. השיחות בין השניים כבר לא נסובו סביב איחורים ונזיפות, והחלו לקבל תפנית של מבט אל העתיד. לאחרונה, בנימין שוקל לצאת לקצונה. לא בטוח שזה יהיה פשוט, אבל מפקדיו המליצו עליו בכל פה, וגם בית הדין ינסה לעזור לממש את המטרה הזו.
בחלוף שנה, רגע לפני שהוא מסיים באופן סופי את התהליך, בנימין יודע לספר שלא תמיד היה פשוט. היו רגעי משבר לא מעטים, חיכוכים עם המפקדים ("אבל הרבה פחות לעומת התקופה שלפני העריקות", הוא אומר). "אם לא הייתה לי את התמיכה מבית הדין, אני לא יודע כמה הייתי מצליח להמשיך עם זה", מודה בנימין. כעת, כשהוא רגע לאחר סיום ההליך הרשמי, הוא שמח אבל גם קצת חושש. "המעטפת הזאת מאוד נוחה", הוא אומר, "אבל אני מרגיש שאם לא אצליח להחזיק מעמד בלעדיה - אז מה עשיתי בזה?".
