שש שנות הפסקה בין אלבום לאלבום הן די הרבה זמן, בטח עבור זמרת שמעוניינת לשמור על קשר רציף עם הקהל שלה ועם התעשייה. בשש השנים שחלפו בין "חופשייה", האלבום הקודם של דיקלה, לבין החדש שלה, "יופי שבור", היא לא באמת נעלמה. היו הופעות, סינגלים ושיתופי פעולה שדאגו לשמור אותה בתודעה, ולפני כשנתיים אף יצא אלבום ההופעה "אקווריום".
אבל עכשיו יש לדיקלה אלבום חדש על מלא, גם אם אורכו מעט יותר מחצי שעה, שבו היא נשמעת מעט פחות "חופשייה". לא במובן של התוכן או הרגש שהיא מבקשת לשדר – שם היא ממשיכה לפרק אהבות, קשיים, אימהות והשלמה עצמית באופן דרמטי, שלרוב גם עובד – אלא בעיקר בדרך שבה נבנה האלבום.
אם בעבר דיקלה בראה את האלבומים שלה בתוך מסגרת הפקתית יחסית מצומצמת, הפעם היא הכניסה לחדר הכתיבה לא מעט שותפים, ובהם בין היתר דולב רם, לידור סולטן, צליל קליפי, נדב נאבי אהרוני ואחרים. היתרון במהלך ברור. "חתולות רחוב" הפותח ו"מה לי ולרומנטיקה”, המגיע במחצית השנייה של האלבום, מוכיחים שהמפגש של דיקלה עם שותפיה החדשים יכול להוציא ממנה צד רענן. גם בשיר הנושא, המבוצע עם מגי אזרזר, דיקלה מדגימה כיצד להישען על הפופ העכשווי מבלי לוותר על האופי שלה.
דיקלה בהופעה
(צילום: יאיר שגיא)
אבל ריבוי המפיקים הוא גם עקב אכילס של האלבום. במקום תחושה של מסע אחד, מתקבל אוסף תחנות לא אחיד. דיקלה עדיין זוכרת כיצד להפוך שבר לפזמון וכאב למלודיה מנצחת (למשל ב"מיליון"), אבל לא כל שיר כאן משאיר אחריו את החותם שמצפים ממנו.
