כמעט שלוש שנים אחרי טבח 7 באוקטובר, ובתום תקופת פינוי ממושכת, כ-50 משפחות מתוך כ-300 שהתגוררו בכפר עזה לפני המלחמה כבר חזרו, ובכל שבוע מצטרפת עוד משפחה או שתיים.
חלק מהמשפחות עדיין מתלבטות אם לשוב, ואחרות כבר הודיעו שלא יחזרו. בקיבוץ מעריכים שכ-70% מהתושבים יחזרו עד סוף 2027. "יעד ריאלי שתלוי במצב הביטחוני", אומרת סיגל מורן, יו״ר הקיבוץ. "תהליך החזרה הוא מורכב. אנחנו בונים את הקיבוץ מחדש ואת האמון מחדש".
ציון רגב, מנהל הקהילה, אומר: "אנחנו חוגגים ולא חוגגים. זה מרגש לראות את גני הילדים נפתחים ב-1 בספטמבר, אתה מתחיל לראות אנשים מסתובבים, יש נקלטים חדשים, משפחות חדשות. החיים מתחילים לחזור. אבל הכל רגיש נורא".
ויקי ונדב נשיא צנציפר הגיעו לכפר עזה בספטמבר 2022. ב-7 באוקטובר ויקי הייתה בחודש השישי להריונה עם גיא. בבוקר הטבח הם הסתתרו בממ"ד ושמעו את המחבלים מחוץ לביתם, ורק לקראת חצות פונו מהקיבוץ. אחרי שנדדו ברחבי הארץ, לפני שלושה שבועות הם חזרו לכפר עזה. "הקיבוץ נראה היום כמו אתר בנייה", אומר נדב. "אבל עם כל הקושי, ויש קושי, טוב לנו פה. אנחנו רוצים לגדל פה את הילדים שלנו״.
עינת חמיאס בונס היא מורה לחינוך מיוחד כבר 20 שנה. כשהבינה שהגנים בקיבוץ עומדים להיפתח, החליטה שהיא חוזרת הביתה לנהל את הגן. ״אני עושה את זה בעיקר כדי לתת ביטחון לחוזרים, שתהיה מישהי מהקיבוץ עם ניסיון, שלפחות בזה הם יכולים להיות רגועים״, היא אומרת.
עינת חמיאס בונס ומשפחתה
(הרצל יוסף)
עינת עברה מרוחמה - המקום שאליו פונתה הקהילה - לכפר עזה בסוף אוגוסט. ב-1 בספטמבר נכנסו לגן עשרה ילדים, ועוד כמה צפויים להצטרף אחרי החגים. אחד מהם הוא גיא, הבן של ויקי ונדב.
מבחינתה לא הייתה שאלה אם לחזור לכפר עזה, אבל החזרה למקום שבו איבדה חברים רבים מורכבת. ״אני לא מסתובבת בקיבוץ עדיין. אני נוסעת מהבית לגן וחוזרת. כשיחזרו קצת יותר אנשים אז יהיה לי קל יותר. בינתיים הילדים והעבודה ממלאים אותי. מבחינתי הילדים שמגיעים לגנים הם התקומה״.
שרונה קסלר ובעלה אלון הגיעו לכפר עזה ב-2020. אחרי הטבח הם התגלגלו ממקום למקום בארץ, עד ש״נמאס לנו מעוד בית זמני. רצינו לקחת אחריות על החיים שלנו והחלטנו שאנחנו חוזרים לכפר עזה״.
שרונה ואלון קסלר
(הרצל יוסף)
באוקטובר 2024, בזמן שרוב הקהילה עברה לרוחמה, שרונה ואלון חזרו לקיבוץ. ״קיבלנו בלב שלם את זה שנהיה די לבד פה, מספרת קסלר, מעצבת פנים במקצועה, שהחלה לעזור בפרויקטים של שיפוץ ותכנון, והיום היא עובדת בצוות השיקום והתשתיות. ״מבחינתי זה היה להיכנס מתחת לאלונקה ולעבוד בשביל הקהילה. כל דשא קטן שנשתל, כל שביל שיצקו - אני רואה ואני חלק ממנו. אנחנו רואים את ההתקדמות״.
רגב, מנהל הקהילה, אופטימי. ״אני רואה את הקיבוץ העתידי כקהילה גדולה. היינו 950 אבל אנחנו לא ממשיכים מאותה נקודה, מן הסתם. יש נרצחים, יש כאלה שלא יחזרו, אבל שכונת הצעירים תהיה מלאה, הגנים יהיו מלאים. רק שיהיה שקט בעזה. הכל תלוי בזה״.
