רק עצמתי עיניים / ישנה לא מעט סמליות בתזמון הופעתו של קו ההגנה המרכזי שמציג ראש הממשלה בימים אלו, בנוגע למחדל 7 באוקטובר: "לא העירו אותי", שמפציע בשיאו של חודש אלול, זמן ה"התעוררות" הרשמי של העם היהודי. דווקא ברגע הזה, שבו כל אחד אמור כביכול להתייצב מול המראה, להגיד היכן חטא ולבקש מחילה, נתניהו נאחז באירועי הלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר, שבו אכן "לא העירו" אותו, תוך שהוא מסרב להכיר באחריותו הישירה לשינה עמוקה וארוכה הרבה יותר. כל המסמכים, העדויות והפרסומים שהצטברו בשלוש השנים האחרונות לא שינו דבר: מאות אלפי אנשים שרים את הפיוט "בן אדם, מה לך נרדם? קום קרא בתחנונים", אבל נתניהו עדיין מכה על חזם של אחרים.
בעשותו כך, נתניהו מגלם את הפער האירוני בין הפופולריות הפולקלוריסטית של "הימים הנוראים" (מסיורי סליחות ועד ערבי פיוטים) לבין המימוש החלול שלה בפועל. חוסר הרצון של נתניהו, ואולי גם היכולת, פשוט לבקש סליחה על מה שקרה במשמרת שלו ובניגוד מוחלט לכל הבטחותיו, הם אירוע שהוא לא רק בעל משמעות פוליטית אלא גם רוחנית: זוהי הפניית עורף לרעיונות הנשגבים שעומדים מאחורי התפיסה היהודית של מושגים כמו "כפרה" ו"תשובה", והיא מחלחלת. מה שווה ההתרפקות הלאומית על "יום הדין" ותקיעות השופר בלי קונצנזוס מקיר לקיר סביב הערך המוסרי העליון של הרכנת הראש וקבלת האחריות האישית? מה צריך את כל כנסי ה"התעוררות" האלה בזמן שראש הממשלה יכול לטעון, בלי שום היסוס, שהוא בכלל לא נימנם בשנים, בחודשים ובשבועות שקדמו ל-7 באוקטובר? ואולי הוא כמו אלה שנרדמים על הכורסה לשעות אבל מסבירים שהם רק עצמו את העיניים.
מה לך נרדם / מקורו של הביטוי המהדהד "מה לך נרדם?" נמצא בספר יונה, שנבחר ולא בכדי להיקרא מדי שנה ביום כיפור. אמנם שר החינוך מתגאה בלימוד התנ"ך, אבל לפי הציונים לא בטוח שהתלמידים והתלמידות מסוגלים לקרוא בו, כך שאולי צריך להזכיר: הנביא ביקש להימלט מהמשימה שהטיל עליו אלוהים - להזהיר את אנשי נינווה שמעשיהם לא יעברו בשתיקה - באמצעות הצטרפות לאונייה שהתכוונה לנסוע הרחק משם. בתגובה, אלוהים הוריד מבול שאיים לשבור את האונייה, מה שגרם למהומה רבתי בקרב המלחים: "ויזעקו איש אל אלוהיו, ויטילו את הכלים אשר באונייה אל הים, להקל מעליהם".
ודווקא הכאוס הזה, שמביא את אנשי האונייה להתעוררות דתית ("ויזעקו איש אל אלוהיו") ומעשית ("ויטילו את הכלים אשר באונייה אל הים"), גורם ליונה להקדים באלפי שנים את מנהגו המפורסם של יצחק (בוז'י) הרצוג בשעות של מצוקה וחוסר ודאות: הוא ירד לירכתי האונייה והלך לישון. ומעבר לדיון האתי, כיצד נוהג אדם שרואה את כל סביבתו נאבקת כדי לשרוד בסיטואציה של חיים ומוות, ישנה השאלה הפרקטית: איך בכלל אפשר להירדם במצב כזה? ייתכן שהתשובה היא שיונה כל כך האמין בצדקת המנוסה, בזכות שלו פשוט להתעלם מאלוהים, עד שגם הגוף נענה והתנתק. מי יודע, אולי הוא אפילו הצליח לחלום.
איור: ירמי פינקוס
אבל רב-החובל לא השלים עם ההתנהלות הזאת. "מה לך נרדם?", הוא הטיח בו, "קום קרא אל אלוהיך, אולי יתעשת האלוהים לנו". בשלב זה, יונה מבין שזה לא הסיפור: הוא יודע מצוין מה אלוהים רוצה כדי שהספינה תשרוד, וחושף בפני המלחים את זהותו האמיתית וממה הוא בורח לשווא. את הדרך להשלמה עם גורלו הוא היה חייב להתחיל עם הכרה במציאות, עגומה ומייאשת ככל שהיא תהיה. ובהינתן ששום דבר אינו מקרי, גם זהות השעון המעורר קריטית: לא אלוהים צעק עליו "מה לך נרדם", אלא בשר ודם. והכי חשוב: יונה הקשיב.
ונדמה שמכל הטירוף של השנה החולפת, שאחד מסימני ההיכר שלה הוא הכישרון לשכוח כמה מטורפת היא הייתה, מרחפת שאלה אחת: האם לקריאה "מה לך נרדם" יש עדיין די והותר מאזינים ומאזינות בישראל. וזה לא שהבעיה היא ווליום חלש: מהקריסה של מערכת החינוך הממלכתית דרך הסנקציות הבינלאומיות בגלל החתירה העיקשת לאפרטהייד בגדה המערבית ועד לעזיבת הרופאים והרופאות לחו"ל (ואלה רק התפתחויות מהשבוע), הצעקה רק הולכת ומתגברת. ובכל זאת נראה שהתגובה הקולקטיבית היא ירידה נינוחה לירכתי האונייה והתכסות בשמיכה עבה ומנחמת, עד יעבור זעם. ורב-החובל? הוא מעדיף להעיר בעיקר את השדים.
אותות וסימנים / באביב 2006 הוציאו רמי פורטיס וברי סחרוף את "על המשמרת", אלבום שכולו קריאת השכמה. הוא מתחיל ב"חדשות מהירח", נגמר ב"העולם האמיתי" ומקדיש נעימה לזכרו של ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, כחלק ממסע במשעולי ההכחשה והעיוורון של הקיום הישראלי לצד הצדעה למי שניסה להתריע מפניהם. באופן טבעי, לקראת האמצע מופיע השיר "להתעורר", שנפתח בתיאור שמזכיר טקסטים שכיכבו באזהרות שהועברו לדרג המדיני לפני 7 באוקטובר: "החרב מתהפכת/ אותות וסימנים/ חרון, עברה וזעם/ מקיש על הפתחים/ האם אתה שומע? האם אתה מרגיש? חיות קטנות, חיות גדולות ושניים עשר שבטים". בקיץ של אותה שנה ישראל חזרה לעזה (לאחר חטיפת גלעד שליט) ולבנון (מלחמת לבנון השנייה). שני עשורים אחר כך וערב ראש השנה, "להתעורר" זאת כבר לא המלצה.
בשלוש מילים / לאן הולכים מכאן?
איור: ירמי פינקוס
משפט בשבוע: "יש להם פשוט בחירות מטורפות, וזה הופך אותם לקצת לא־רציונליים בהיבטים מסוימים" (ג'ארד קושנר מתאר את מדינת ישראל בצורה לא מדאיגה בכלל)
קולנוע לב / מעבר לסיפור חזק ומשחק נהדר (במיוחד של הילד יאיר מזור), "עצמאות" של הבמאי משה רוזנטל הוא דוגמה לסרט שמזהה במדויק את המקום החיוני של תכונות כמו אהבה וחמלה באמנות. לפעמים זאת גם הבחירה האמיצה - והעצמאית - באמת.
