בשבח החילוניות // שגיא אלבז, נאור נרקיס } שוקן } 232 עמ'
"החילוניות היא אבן שואבת לרבים בישראל. היא דוגלת בערכים הומניסטיים, בשוויון ובחופש, ועגלתה מלאה בנכסי צאן ברזל של מדע, תרבות, אמנות, ספרות ופילוסופיה. אולם בשנים האחרונות, על רקע עירוב גובר בין דת לפוליטיקה, תפיסת העולם החילונית נדחקת לשוליים" — נכתב באתר הספר. קשה למצא כאן מילה אחת נכונה, קונספטואלית ואמפירית. חילוניות אינה השקפת עולם מסוימת, ועל כן היא לא 'דוגלת' במשהו, וככל שאפשר לאפיין את הציבורים החילונים בישראל, קשה לומר שרובם דוגלים בערכים הומניסטיים.
בחלקים הטובים שלו, הספר מבקש להעיר את הקוראים החילונים מתרדמתם, לחשוף איך עובדות המערכות הדתיות בפועל, מאחורי מתק השפתיים. חב"ד למשל: "מטרת הפעילות של חב"ד היא פוליטית". "חב"ד מזמינה עצמה לפעילות מיסיונרית בשכונות חילוניות אבל כאשר פעם אחת ויחידה, ב-1999 ניסו פעילים חילונים לחלק חומר הסבר בכפר חב"ד, הם סיימו את היום בבית חולים אסף הרופא". או המאבק בחינוך הממלכתי החרדי "שנועד להקנות לילדים ולילדות חרדים לימודי ליבה בלי לוותר על תרבותם ודתם. אלא שלזרם החדש קמו מתנגדים — פוליטיקאים חרדים!... ממ"ח מאיים על השליטה הבלעדית שלהם בתלמידים החרדים". או החינוך הממלכתי דתי: "בניגוד לחינוך הממלכתי, התכנים הנלמדים בחינוך הממלכתי דתי מוגנים מפני השפעות חיצוניות. שומרי הסף של בתי הספר הדתיים הם מועצה המורכבת מרבנים ואנשי חינוך בעלי רקע תורני". או הכלכלה שמאחורי הגרעינים התורניים: "בשנים האחרונות יותר מ-140 גרעינים תורניים קיבלו מאות מליוני שקלים באמצעות משרדי ממשלה שונים (התישבות ומשימות לאומיות, מורשת וחינוך)". או הפוליטיקה החרדית "העמדות של תומכי הרשימות החרדיות בשאלות חוץ וביטחון ניציות אף יותר מאלה של תומכי מפלגות ימין מובהקות".
הפגנות סביב תפילות יום הכיפורים בהפרדה בכיכר דיזנגוף, 2023
(דנה קופל)
גם הפאתוס של הספר מובן לאור חוסר האונים מול שלטון הדת במדינה ללא מְצרים: "הציבור החילוני עובר לסדר היום על כך שבכל בתי החולים בארץ אין קפיטריות או חנויות נוחות הפתוחות בסופי שבוע... אותו ציבור נאלם דום לנוכח הגישה החופשית שניתנת לעמותות דת... ברוב בתי החולים בישראל".
• • •
הספר הוא שילוב כוחות: החלק הראשון התיאורי ברובו נכתב על ידי ד"ר שגיא אלבז, והשני הפרוגרמטי (הדומה בחלקים מסוימים לפרסומת לתנועת 'חוזרים בתבונה') נכתב על ידי נאור נרקיס. לקראת סוף הספר מופיע סיפורו האישי הנוגע ללב של נרקיס, הגירושים, העוני והחזרה בתשובה של אחותו הקרובה אליו ("אחותי דרשה מכל הסביבה החילונית שלה לשקר כדי ליצור בפני ילדיה מצג שווא, ולפיו כל המשפחה חרדית"), ונותן גם הוא הקשר לעוצמות שמאחורי הספר.
אני מנסה בכוח ללמד זכות, אבל כל הרקע הזה לא יכול לתרץ את האופי הסטריאוטיפי, הפלקטי ("הציונות הסיטה את מקור הסמכות מהאל לאדם") והמטיפני (״אילו כל החילוניים היו מחליטים להתפלל במקום לשרת בצה״ל המדינה הייתה נכבשת ומתחסלת בתוך זמן קצר") של המאבק לחילון בספר.
ההיסטוריה, הקרובה והרחוקה, קריקטורית, שטוחה ומגויסת כולה לפרוגרמה. הנה דוגמה מייצגת: "היהדות היא דת ביסודה, וכל ניסיון לצבוע אותה בתרבות או בלאומיות מסתיים בהאדרת הצביון הדתי של המדינה". זהו תיאור מופרך מעיקרו. היהדות אינה דת "ביסודה" (היסטוריונים כיום נוהגים לתרגם את המונח 'יהודי' בספרות הקדומה כ-Judean ולא כ-Jew בדיוק כדי לא ליפול בפח הזה). למעשה ההפרדה בין דת ומוצא או אתניות היא מאוחרת, ונראה שלא היתה קיימת לפני הנצרות (ויש טוענים שספק אם היתה קיימת בכלל לפני המודרנה. בשנת 2011 יצא ספר חשוב על הגות יהודית מודרנית, של פרופסור ליאורה בטניצקי מפרינסטון, שכותרתו How Judaism Became a Religion).
ואין מנוס מלדון בהאדרת הלאומיות החילונית בישראל, כבציטוט שבו פתחנו. המחברים מציגים את ה״חילוניות המושתתת על לאומיות״ כחלופה הזהותית הראויה לדת. ועל כך יש לשאול: האם לאומיות בהגדרה פתוחה או מכילה יותר מדת? במה היא בהכרח טובה יותר? האם אביגדור ליברמן החילוני מכיל ופתוח יותר מבנט הדתי? הזיהוי המונח בתשתית הספר בין חילוניות לליברלים חסר בסיס בהקשר הישראלי. כמה מהיהודים החילונים בישראל מתנגדים להדרת הערבים מקואליציה עתידית? כמה תומכים בהענקת הגדרה עצמית או מעמד שווה — ערכים הומניסטיים ללא ספק — לכל מי שתחת שליטת ישראל?
המחברים מפוכחים לכאורה ביחס לפוליטיקה בישראל (״המפלגות והתנועות הליברליות בישראל הן שמרניות בטבען... החזון המדיני שלהם מציע עוד מאותו הדבר״) אך תולים את המצב בהגמוניה הדתית ובחנופה לציבורים אלה.
אין אשליה מתוקה, מנחמת ומסוכנת יותר מאשר זו שאם רק ניפטר מהדת, הליברליזם ישרור במקומותינו. אני לא עושה הנחות לתפקידם של הציבור הדתי והשפה הדתית בהחרבת עזה. כתבתי רבות על הרב זרביב ה'מזרבב' ב-D9 והפיכתו לסמל ציוני-דתי, על השפה המשיחית שבה המלחמה מדוּבּבת, ועל המשיכה החרדית לכוח. אבל אסור לשכוח שלא אנשים דתיים אחראים לחורבן עזה. לא הרב זרביב נתן את הפקודות אלא ראש ממשלה, שר ביטחון, רמטכ"ל ואלוף פיקוד דרום — כולם חילונים טובים. חובה לעסוק בפנטזיות המשיחיות לגבי עזה, סוריה ולבנון, אבל אסור שאלה יהפכו לבובת וודו שמטהרת את המדיניות הישראלית.
• • •
אך עיקר הוויכוח שלי הוא דווקא עם החלק השני, הנורמטיבי, שבו הספר עובר להטיף לחילון יזום: "חילון החברה הישראלית הכרחי להמשך קיומה של ישראל כמדינה מתפקדת ומתקדמת", "רק תנועת השכלה חדשה, המחזירה בתבונה מאות אלפי חרדים, תוכל להבטיח את קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית חופשית ומפותחת". שימו לב, הוא לא אומר: החרדים יצטרכו לצאת לעבוד, כמו בחו"ל. הוא אומר: הם יצטרכו להשיל את זהותם, להחליף אותה.
חילון אינו אלא תמונת ראי של הדתה באשר שניהם כופרים בפלורליזם של צורות חיים. הרעיון שכולם יהיו "כמוני" הוא דיסטופיה של ממש. מטורף בעיניי להציע פרויקט לשינוי אורח חייהם של אנשים (אגב, שינוי אורח חיים כמדיניות מקובלת בישראל. זו הפרקטיקה של גיור, המרת דת, שהיא כיום מפעל מדינתי ואף צבאי. זה מטורף לא פחות).
לפני כמה חודשים פירסמתי כאן ביקורת על הספר 'בעניין החרדים...' של שמואל רוזנר. התווכחתי עם תפיסת ההנדסה החברתית שלו, אבל הכרתי בכך שזהו ספר חשוב, שמעניק תשתית אמפירית ומושגית לדיון. הוא מציע ניתוח היסטורי, פוליטי וסטטיסטי, ובעיקר עוסק במובהק בשאלות של מדיניות ציבורית: קצבאות, מערכת החינוך, עידוד ילודה, צבא ועוד. הספר שלפנינו, לעומת זאת, לא מבחין כלל בין טענות מוסדיות (דת ומדינה) לטענות של אורח חיים (חילון).
המחברים תוקפים את הפלורליזם כאיום על הליברליזם, ואז עוברים בקלילות לקריאה למאמץ לחילון. כלומר הם עוברים מהחופש של חילונים לעצב את חייהם כרצונם לעיצוב אורח חייהם של אחרים. גם התיאורי והנורמטיבי מעורבים כאן ללא הפרד. טיעונים של שימור עצמי, עדיפות אורח החיים החילוני, והשחיתות הדתית מגובבים יחד.
מה שמאפשר את המעבר הבלתי ביקורתי בין שאלות של הספֶרה הציבורית (לימודי ליבה, תקציבים וכו') לאורח החיים של אנשים פרטיים (דוכני 'חוזרים בתבונה') הוא היעדר כמעט מוחלט של ניתוח מושגי, היסטורי וסוציולוגי של דת וחילון בספר. הנה כמה דוגמאות קטנות לשאלות יסוד על הקטגוריות שבספר: מה היחס ההיסטורי והסיבתי בין החילון בספֶרה הציבורית — הדת פסקה לארגן את המוסדות החברתיים — לבין החילון בספֶרה פרטית — בני אדם הפסיקו ללכת לכנסיות? ומה היחס בין שאלות של אמונה וכפירה, שמאפיינות את השיח המערבי הנוצרי, לשאלות של פרקטיקות ואורח חיים, שעמדו תמיד במוקד היהדות?
וגם בהקשר עכשווי יותר אין ניסיון להבין את תולדות החרדים: איך עברו לאומיזציה? מהם הכוחות שפועלים על הפוליטיקה החרדית? אין ניסיון להבין את הסיפור. אבל איך אפשר לקבוע מדיניות בלי להבין? הבעיה אינה הפרוגרמטיות — הלוואי שהיו יותר ספרים שגוזרים מהניתוח שלהם סדר יום פוליטי — אלא הפלקטיות. המוסדי והפרטי, אמונה ופרקסיס, הכל עיסה אחת. הטשטוש הזה הוא בדיוק מה שמבחין פרופגנדה מניתוח. •
