גלימת הראשון לציון: הכל התחיל בטורקיה
את גלימת הראשון לציון לובשים כיום בישראל באופן רשמי שלושה אנשים בלבד: הרב הראשי לישראל הרב דוד יוסף, אחיו שקדם לו בתפקיד הרב יצחק יוסף, וקודמו הרב שלמה משה עמאר. הגלימה מזוהה באופן מוחלט עם הממסד הרשמי בישראל, אך מקורה בכלל אי שם בטורקיה.
"כשאנו רואים את הראשון לציון עטוי בגלימה שחורה ומפוארת, הרקומה ברקמת זהב, קל לחשוב שמדובר במסורת יהודית עתיקת יומין", אומר לנו הרב משה דוד שהרבני, חוקר מורשת יהדות המזרח ומחבר הספר "אדרת הראשון לציון". "למעשה, מאחורי הבגד המלכותי הזה מסתתר סיפור היסטורי מרתק, שמתחיל לפני כמעט מאתיים שנה בלב האימפריה העות'מאנית".
בשנת 1835 החליט הסולטן הטורקי מהמוט השני להוביל בקושטא (כיום איסטנבול) מהפכה שתיקרא לימים "הטנזימאט" (ארגון מחדש). הסולטן העניק הגנה ועצמאות דתית ליהודים ולנוצרים אזרחי הממלכה, כעין אוטונומיות פנימיות המאפשרות להם לחיות בשלום על פי צו מצפונם, ללא התערבות מצד השלטון.
הוא מינה את הרבנים כשליחים מטעמו לנהל את חיי היהודים, ולשם כך הנפיק צו מלכותי מיוחד הנקרא פירמאן (Ferman) המכיר באופן רשמי בתפקידם של הרבנים הראשיים, שמוכרים לנו יותר בתואר הטורקי "חכם באשי". הם התמנו כמשרה רשמית מטעם הממשל, והחכם באשי משמש בעצם כסמכות בלעדית ועליונה בניהול ענייניהם הפנימיים של היהודים, החל מחיי הדת ועד לניהול הקופה הציבורית. מכיוון שמדובר בתפקיד ממלכתי, בית המלוכה מצא לנכון לשלוח לחכם באשי בגדי שרד מפוארים רקומים בחוטי כסף טהור, מעין מדים רשמיים שעוצבו בהתאם לקו העות'מאני הקלאסי.
כך החלו הגלימות המוכרות להישלח אל כל ריכוזי היהודים ברחבי האימפריה, בערים רבות בטורקיה עצמה ובשאר הערים בעיראק, סוריה, לבנון, איי יוון, רומניה, מצרים ועד צנעא שבתימן. בשנת 1917, כאשר ארץ ישראל נכבשה בידי הבריטים והממשל הטורקי נסוג לאחור, יחד איתו גם משרת החכם באשי מטעם הממשל הטורקי איבדה את מעמדה בירושלים, וכך גם אספקת הגלימות לרבנים הופסקה.
עם הקמת הרבנות הראשית ב-1921, התמנה הראשון לציון הרב יעקב מאיר, שקיבל בעברו גלימה כזו מהתקופה בה שימש חכם באשי בסלוניקי, והוא החל ללכת איתה שוב – והפעם כראשון לציון.
הרבנים הורישו את הגלימה אחד לשני, אך "השינוי הגדול הגיע בעצם כשנבחר לתפקיד הרב עובדיה יוסף זצ"ל", מסבירים לנו בחנות "בגדי מלכים", שם מזמינים חלק מהרבנים הראשיים את הגלימות. "כשהרב עובדיה נבחר לתפקיד הראשון לציון ב-1972 חיפשו גלימה אותנטית, וכשלא הצליחו למצוא החליטו בוועד העדה הספרדית לשגר לטורקיה שליח שיחפש מקרוב. ראובן קשאני לקח על עצמו את המשימה ונסע לאיסטנבול, שם ביקר בבית ספר לרקמה, אבל דבר אחד הוא כנראה שכח לקחת איתו, תמונה של גלימת חכם באשי. הוא מצא מה שנראה לו הכי דומה, גלימה עם רקמות זהב וכסף שהפכה לסמל".
כשנבחר לתפקיד הרב מרדכי אליהו, הוא ביקש שאת הגלימה עבורו יכינו בישראל. משלא מצאו בעל מלאכה שיעשה זאת, החלה אשתו הרבנית מזל לצייר את עיטורי הגלימה, וחברתה הרבנית בצרי רקמה את הדוגמה על הבד. כיום הרבנים מזמינים גלימות מיד כשנבחרים לתפקיד.
הרב הראשי האשכנזי קלמן בר
(צילום: באדיבות אתר בחדרי חרדים)
הפראק: היישר ממסלולי הרכיבה
את המשבצת של הגלימה והמצנפת תפסה הגרדרובה המוכרת לנו, חליפת הפראק ומגבעת ההומבורג. אלו הבגדים שלובש הרב הראשי האשכנזי, אבל לא רק הוא - גם אלפי רבנים, דיינים, ראשי ישיבות וכוללים מכל המגזרים. ספרדים ואשכנזים, חרדים וסרוגים.
הפראק משווה ללובשו מראה של כבוד והדר מיוחד. הבגד ללא כיסים, יש שטוענים שזה על פי מנהג הגמרא שגבאי צדקה ילבשו בגד ללא כיסים כדי שלא יעלה עליהם חשד שלקחו כסף לכיסם, אבל הרב שהרבני לא מסכים עם התיאוריה הזו. הוא אומר כי מדובר בעניין עיצובי לגמרי: "הפראק הגיע מאנגליה, שם נתפר עבור האצילים ובני משפחת המלוכה כבגד פרקטי לרכיבה על סוסים. השסע המפורסם מאחור נועד לאפשר לרוכב לפשק את רגליו משני צידי האוכף ולהפשיל את שולי המעיל כדי לשלוף חפצים מהכיסים בנקל".
גם כובע ההומבורג, שעלה לגדולה לפני כמאה שנה, היה סמל סטטוס יוקרתי. שרים ואנשי ממשל בבריטניה לא יצאו מהבית בלעדיו, וכשגל האופנה הזה נדד למזרח אירופה, כל מי שרצה לשדר חשיבות, מעמד ויוקרה - אימץ אותו כקוד לבוש. כך חילחלה תודעת הלבוש מווינסטון צ'רצ'יל עד לעולמם של הרבנים האורתודוקסים והליטאים, ובעוד שבירושלים שמרו חכמי המזרח על לבושם המסורתי והעתיק, במזרח אירופה הפך הפראק לכרטיס הכניסה של רבנים ודיינים ל"סלבריטאיות" התורנית.
הרב הראשי של טורקיה לשעבר, יצחק חליבה ז"ל
(צילום: חיים צח, לע"מ)
גלימת החכם באשי: לבן עם רקמת זהב
בטורקיה של שנת 2026 הרבנים הראשיים כבר לא לובשים את הגלימות המיתולוגיות. היום הן בצבע לבן ועטורות בבד קטיפתי בגווני סגול-ורוד עם רקמת זהב עדינה, ומעל הבגד תלויה שרשרת גדולה עם סמל לוחות הברית. שרשרת היא מראה חריג בנוף הרבני, אך עד לא מזמן ענידה שלהן בטקס הכתרת הראשון לציון הייתה חלק מהאירוע. לשרשרת לא היה בדרך כלל שימוש נוסף, אך כאשר הרב עמאר נפגש עם האפיפיור, הוא בחר להדגיש את לבושו דווקא עם אותה שרשרת.
גם אצל הרב הראשי של טורקיה מדובר בהתפתחות מהגלימה המסורתית. בשל מחסור בבד מתאים וברקמות כפי שהיו בעבר, היא התפתחה בעשורים האחרונים לגלימה שחורה או לבנה עם בד צבעוני המעוטר באמצע.
"חכמינו אמרו 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שבתוכו'", אומר הרב שהרבני. "אבולוציית האופנה הוכיחה שהבגד לעולם אינו הסיבה, אולי רק הסימן. מי שיער שכך יהפוך למשל בגד רכיבה אנגלי ואופנתי ללבוש השרד הרשמי של נסיכי עולם התורה של ימינו".
קס סמאי אליאס
(צילום: יובל חן)
כּוּתָה: מסורת מימי המשכן
בחגים ובאירועים מיוחדים ניתן לראות ברחבת הכותל, בין הקבוצות השונות המגיעות להתפלל, גם את מנהיגיה הרוחניים של קהילת יוצאי אתיופיה, הקסים. נכבדי העדה, הלבושים בבגד לבן ארוך עם צעיף ומצנפת, מקיימים את התפילות המסורתיות תחת מטריות צבעוניות ומקושטות.
קס אביהו עזריה, המשמש כיו"ר המועצה הארצית של כוהני יהדות אתיופיה בישראל, מסביר כי הבגד לא התפתח בשנים האחרונות בדומה לבגדים האחרים, אלא נשמר במסורת עוד מימי המשכן, כך הוא מתאר. הכותה הוא הבד שלובשים מעל הבגדים.
"כל הביגוד הזה - המצנפת, הגלימה - זו מסורת מאהרון הכהן עוד מהתורה, לא משהו חדש", אומר קס עזריה. "בניגוד לבגדים שהתפתחו במדינות שונות ובתרבויות כאלה ואחרות, הכותה והמצנפת היו קיימות עוד לפני היציאה לגלות. הן עשויות מבד לבן שתופרים ומכינים בצורה מיוחדת. הצבע הלבן מסמל טהרה וניקיון, ואת המצפנת מתאימים במיוחד כדי לחבוש על הראש. את הבד הלבן תופרים כמין סינר ארוך, וזה מגיע גם עם מכנסיים. את הבדים מכינים ומעבדים ביד. לא קונים אותם בחנות מוכנים, אלא מזמינים מתופרים מיוחדים שאורגים ביד את הבדים מחוטים ומגפן ומכינים מהם את הבגד. כשהקסים מסיימים לימודים והכשרה, עושים להם טקס הסמכה מיוחד כמו הסמכת הכהנים, עם שחיטה כמין קורבן. כמעט באותו אופן שבו משה רבנו הסמיך את בני אהרון".
הקסים מצוידים גם במקל ובו שערות מזנב סוס, וקס עזריה מסביר את הטעם: "מעבר לכך שזה נראה יפה, יש לזה משמעות. באתיופיה, בית ישראל הקפידו מאוד על הלכות טומאה וטהרה. המקל משמש לגירוש חרקים מהידיים כדי שלא לגעת בדבר טמא, וגם מתוך כבוד, בזמן תפילה או כשהולכים ברחוב. המטרייה הצבעונית, שהקסים הולכים איתה בתפילה ובטקסים מיוחדים, מסמלת את אוהל מועד, כמו שעם ישראל הלך במדבר עם אוהל מועד".
האדמו"ר מבאבוב
(צילום: באדיבות אתר בחדרי חרדים)
הבקיטשע הפרחוני: מבדיל בין הקהילות
ההתכנסויות החסידיות, ההתוועדויות וכן אירועי התפילה ההמוניים והחתונות מתמקדים בעיקר סביב אדם אחד, האדמו"ר. בחלק מהקהילות הוא ממעט לדבר, אך קשה שלא להיות מרותק לנוכחותו של מי שיושב או עומד ורוקד בבקיטשע, מעיל עליון מעוצב היטב, פרחוני בצבעי זהב או כסף, מבריק ובוהק או מנצנץ. בנוסף, האדמו"ר תמיד יחבוש לראשו באירועים חגיגיים או בשבתות וחגים את השטריימל היוקרתי. פעם היו מכינים כאלה מזנב של שועל, היום זה נעשה מפרוות של חיות קטנות יותר כמו דביבון. יש מי שטוען שהשטריימל נולד מלבוש מקומי מכובד שיהודים אימצו לעצמם, וישנו סיפור עם לפיו באחת ממדינות אירופה רצו להשפיל רב והכריחו אותו לחבוש זנב שועל, ובקהילה החליטו להפוך את זה מביזיון לסמל כבוד.
הביגוד הזה, שמבליט היטב את לובשו ולא מותיר ספק מי במרכז, מוזמן מיצרניות הביגוד החסידי בהזמנה אישית עבור האדמו"ר, אך מתברר כי זוהי לא בדיוק צורת לבוש מסורתית. ד"ר מנחם קרן-קרץ, היסטוריון של האורתודוכסיה באירופה ושל החברה החרדית בישראל ומחבר הספר “בני ברק: ממושבה דתית לבירת החברה החרדית הישראלית", מספר: "אנחנו מסתכלים בתמונות של אדמו"רים מלפני כמאה שנה ויותר, ואנחנו לא רואים לפני השואה את הבגדים הפרחוניים והצבעוניים. אלה היו מעילים שחורים, אולי שונים מעט אחד מהשני בתוך הגוונים. הביגוד החדש התפתח כי החברה החרדית הלכה וגדלה והיה צריך להבדיל בין הקהילות השונות. במזרח אירופה לכל חסידות הייתה את הטריטוריה שלה, האדמו"רים מבעלז, מצאנז, מגור - כל אלה על שם האזורים שבהם אותה חסידות הייתה היחידה. אחרי השואה התקבצו החסידויות, בעיקר בישראל ובפולין, ושם התחילו לפתח גינונים כדי להבדיל, וגם בגדי האדמו"ר שצריכים להיות בולטים עברו תהליכי שדרוג".
