במשך שנים ישראל סיפרה לעצמה שיהיה בסדר. שהקשיים, האתגרים והסכנות ניצבים בשולי החברה, בקבוצות מיעוט שמהן הקפידה ההנהגה להסיט את המבט - החברה החרדית והערבית – כולל האמירה הבלתי נשכחת של ראש הממשלה נתניהו בשנת 2012: "בניכוי ערבים וחרדים מצבנו מצוין". מה קרה מאז? ברוך ה', עכשיו אצל כולם המצב גרוע מאוד. כל מה שצריך זה להסתכל על תוצאות המבחנים הבינלאומיים שפורסמו השבוע, ותוצאות המיצ"ב (המבחנים הישראליים הפנימיים) שפורסמו גם הם, למרות התנגדותו של שר החינוך קיש. ההידרדרות מבהילה: אלו התוצאות הנמוכות ביותר בהיסטוריה של ישראל, ורק 32 אחוז מהתלמידים הגיעו לרמת הבסיס ומעלה בכל שלושת המבחנים.
אבל התמונה הגדולה לא מספיקה. הנתונים המטרידים ביותר הם של הקבוצה החזקה בישראל: תלמידי החינוך הממלכתי המגיעים ממצב סוציואקונומי גבוה. שם נמצאת ההידרדרות הגדולה ביותר. השדרה החזקה, המשרתת והתורמת של החברה הישראלית, זו שבזכותה יכולנו להתגאות שאנו במצב מצוין - נמצאת בצלילה הכי חדה בתוצאות. הישגי התלמידים בחינוך הממלכתי ירדו באופן התלול ביותר בהשוואה לשאר הקבוצות במערכת החינוך – ירידה של 52 נקודות בקריאה, 29 נקודות במתמטיקה ו-28 נקודות במדעים. כתוצאה מההידרדרות בהישגי התלמידים הצטמצם הפער שבין התלמידים הערבים ליהודים ועכשיו כולם נמצאים במצב גרוע.
מהמבחנים עלה גם שהתלמידות החרדיות משיגות ציונים טובים יותר בקריאה מתלמידות החינוך הממלכתי, שמפגרות אחרי החרדיות בשנתיים תמימות מבחינת הרמה. פער קטן נפתח לטובת החרדיות גם במבחן במתמטיקה, ובמדעים נרשם שוויון בין הקבוצות. האם סגירת הפערים היא בזכות טיפוח התלמידות החרדיות? חלילה. זוהי סגירת פערים שלילית - הנובעת מהידרדרות של קבוצה אחת, לא מהצלחתה של קבוצה אחרת. גם התלמידות החרדיות והתלמידים הערבים הידרדרו בציונים, פשוט בפער מתון יותר, כי לא היה להם כל כך מאיפה לרדת. ומה בנוגע לבנים החרדים? הם כלל לא נבחנים במבחנים הבינלאומיים.
במשך דור שלם קנתה לעצמה המדינה שקט תעשייתי באמצעות מנגנון הדחקה נוח: היא הזניחה את החינוך הממלכתי מתוך הנחה מובלעת שהציבור המשרת, העובד והמשלם תמיד ישלים את החסר מכיסו הפרטי. אבל מתברר שאין חלופה למערכת מדינתית חזקה ואיכותית. הציבור שנושא על גבו את עול המסים, שירות הביטחון, ההשכלה והקדמה, פשוט קורס גם תחת הנטל הזה – הנטל החינוכי. כשהחזקים נחלשים, והחלשים נשארים חלשים, זה סימן של חברה שתתקשה מאוד לייצר לעצמה עתיד. אנחנו עדיין נשענים על פירותיה של מערכת החינוך מלפני 30 ו-40 שנה, אבל המאגרים הללו הולכים ונגמרים.
