ערב שנה חדשה היום, וצו השעה הוא להתמקד בבשורות טובות. האיחול, "תכלה שנה וקללותיה" תקף, מבחינתי לפחות, מט"ז בחשוון, הלא הוא 27 באוקטובר. כל מה שקורה בחודש וחצי שנותרו הוא משחק מקדים, תחנה בדרך.
אם הבחירות ייערכו במועדן והתוצאות שלהן יאפשרו להקים ממשלה חלופית, יציבה ומגובשת, הנכס הכי גדול שלה, מול העולם ומול בוחריה, יהיה נתניהו. ב-1969 יצאה חברת המשקאות הקלים 7UP בקמפיין פרסומת שנכנס להיסטוריה. קוקה-קולה היה המשקה הקל הדומיננטי ו-7UP, סודה בטעם לימון, ביקשה לכבוש את קהל שונאי הקולה. הסיסמה הייתה "אין קולה כמו האין-קולה". "החיפושיות", נכון יותר הדמויות המצוירות שלהם מתוך הסרט "צוללת צהובה", היו הפרזנטורים. "לא רואה קולה, לא שומע קולה, שותה אין-קולה", אמר הטקסט. "לא רואים נתניהו, לא שומעים נתניהו, אנחנו לא נתניהו", יהיה המסר של הממשלה החדשה. הוא יספיק לחודשים אחדים. אחר-כך יצוצו השאלות.
בדעת הקהל במדינות המערב נתניהו לבש ממדים דמוניים. זה לא הוגן אבל זה מה שיש. כאשר הקמפוסים בארצות-הברית ומערב אירופה סערו לנוכח הסרטונים מעזה, הממשלות חיפשו דרך להכיל את הסערה. הסטודנטים אולי שכחו איך 7 באוקטובר התחיל, הממשלות לא מיהרו לשכוח. היה ברור להן את מי הן מעדיפות במלחמה עם איראן. כל הגורמים המאזנים האלה נעלמו בחודשים האחרונים, ודווקא מול מה שקורה בגדה המערבית, מול מה שנתניהו מתאר כבעיית שוליים, 150 נערים שאיבדו מסגרת.
כאשר בלתי-מעורבים נהרגים בעזה או בלבנון אפשר לטעון שזהו מחיר המלחמה בטרור. אין דרך להגן על הכאה, ביזה, נישול וגירוש של בלתי-מעורבים בשטח שישראל מושלת בו. הפוגרומים ביש"ע הולידו את הסנקציות בבריטניה: קו ישיר מחבר ביניהם. הראשון שערק הוא טראמפ: הוא בורח מלוזרים.
ישראל מתקרבת לתקן של דרום-אפריקה תחת שלטון האפרטהייד: שונאים אותנו גם על מה שלא מגיע לנו. חבר אמריקאי סיפר לי השבוע על שיחה שניהלו שני חברים של בתו, שניהם לא יהודים. "אני אגיע לכתובת שנתת לי", אמר האחד. "שלא תעז להשתמש בווייז", אמר השני. "זאת תוכנה ישראלית".
הכרזה על סנקציות כמוה כפתיחה של תיבת פנדורה: כל הנחשים יוצאים לחופשי. אחרי המפעלים בשטחים יבואו הבנקים שמממנים אותם, הרשתות המסחריות, הקבלנים. ישראל איננה צפון קוריאה: היא לא תוכל להיבדל מהעולם.
הבשורה הטובה היא שהכל בר תיקון. אם וכאשר.
הכחשה לא באה. MBZ
(TOBIAS SCHWARZ, AFP)
תיקים ומוקשים
שאלתי את המפלגות בגוש השינוי איך הן מתכוננות ליום שאחרי. מתברר ששיתוף הפעולה בדרגים שמתחת לראשי המפלגות אינטנסיבי יותר מהרושם שמתקבל בציבור הבוחרים. המפלגה שתפסה פיקוד בנושא הזה היא "ביחד": היא התחילה את ההערכות שלה קודם, במאי 2024. כמה מכוני מחקר - מכון קהלת לא שותף - ומאות מומחים מהתחום המשפטי, הכלכלי והפוליטי כתבו תיקים מפורטים שאמורים לשמש את הממשלה החדשה מיומה הראשון. הניירות הכחולים שמובאים להחלטה בממשלה נקראים "הצעות מחליטים". כל תיק כולל בתוכו הצעות מחליטים.
בפגישות של דרגי הביצוע בארבע המפלגות גילו המשתתפים שהם יותר קרובים אלה לאלה ממה שהעזו לחשוב. בין מפלגתו של איזנקוט למפלגתו של בנט אין הבדלים אידאולוגיים. חלק גדול מהמועמדים יכלו למצוא את עצמם ברשימה של המפלגה המתחרה. יש למשל ויכוח על השאלה מה לעשות בקטאר: בנט רוצה להכריז עליה כמדינת אויב. איזנקוט חושב אחרת, אבל לא על הנושא הזה תישבר הקואליציה העתידית. גם הנציגים של הדמוקרטים ושל ליברמן מבינים שלא יקבלו בממשלה את כל תאוותם.
אחת ההבנות שהושגו מסדרת את הסכמי העודפים: ארבע המפלגות יודיעו על ההסכמים באותו זמן. בנט יחתום כנראה עם ליברמן; איזנקוט עם גולן.
אם ארבע המפלגות יקבלו פחות מ-61 המצב יסתבך. איזנקוט יקרא להקמת ממשלת מיעוט, בתמיכה או בהימנעות של הסיעות הערביות. בנט וליברמן יצטרכו להסביר לבוחרים למה בדיוק התכוונו כאשר התחייבו לא להישען על ההצבעה של מפלגה ערבית. אין להוציא מכלל אפשרות שיעלו קולות מחאה גם במפלגה של איזנקוט.
כל מי שעוקב אחרי הפוליטיקה הישראלית יודע שרשימת המועמדים לכנסת נבחנת רק לפי המוקשים שזרועים בה. ישר!, שהציגה השבוע בטקס רטוב מדמעות את מועמדיה, ביקשה מכל אחד מהם להביא מתנה: אחד הביא תעודה מסבא, שנייה הביאה צמיד מסבתא, תמונה מאבא, מזכרת מהבן. איש מהם לאהביא בוחרים.
אבל איזנקוט רצה נבחרת לנופף בה, וקיבל נבחרת. הוא רצה כיפות סרוגות וקיבל כיפות סרוגות; אנשיו מסבירים לי שהוא בדק אישית עם כל אחד מהמועמדים מה יעשה אם החלטות המפלגה לא ימצאו בעיניו. אכן, כך עשה. אבל איש מהם לא עבר עדיין את טבילת האש שפוררה את ממשלת השינוי של בנט.
הממשלה הנוכחית פורסת שדה מוקשים לרגליה של הממשלה הבאה. קחו את התחום המשפטי לבדו: ההרכב החדש של הוועדה למינוי שופטים; פירוק תפקיד היועץ המשפטי לממשלה; מינוי ראש מח"ש. בגוש השינוי עובדים על פרוטוקולים, איך ולפי איזה סדר עדיפות לפרק את המוקשים האלה.
מי הפקיר, מי הזהיר
לפני שנתיים חזר העיתונאי שלומי אלדר מארצות-הברית, מסיקור קמפיין הבחירות שהחזיר את טראמפ לבית הלבן. גוף התקשורת שעבד עבורו נסגר; שום משימה לא המתינה לו באופק. הוא נפגש עם רותי יובל שערכה בעבר את "7 ימים", את "מעריב", את "אולפן שישי" ועוד. הוא הציע לה הצעה שסירבה לה - לעבוד ביחד על ספר שיחקור את אירועי המלחמה.
"אם זה מה שאתה רוצה מוטב שתתחבר לאחד הכתבים הצבאיים", יעצה לו. "אני מוכנה לעבוד איתך על ספר אחר, ספר שיחקור לעומק את פרשת החטופים - מי הציל, מי הפקיר, מי דחף, מי בלם, מי הצטיין, מי כשל". אלדר הסכים. כך נולד הספר (בהוצאת כנרת-זמורה) שגילוי אחד שמתפרסם בו הסעיר השבוע מערכות פוליטיות בארץ ובעולם.
אלדר, 69, הוא עיתונאי מחונן, שילוב יוצא דופן של כתב שטח, חוקר שיודע לדובב מקורות, להשיג מסמכים מסווגים, לבדוק ולאמת עובדות, ובתוך כל זה לראות את הצד האנושי במלחמה ולהיאבק למען קורבנותיה. למדתי להעריך את העבודה שלו בשנות ה-90, כשנגררתי אחריו בחולות עזה, בין אנשי מנגנון הביטחון של פתח לראשי חמאס. כולם היו מקורותיו. בוקר אחד, כשאלפי פועלים עזתים יצאו לעבודה דרך מעבר ארז, נהר אדם צפוף, מזיע, זורם לאורך מסדרון צר, נטול אוויר, כמו עגלים בדרך לשחיטה, נאלצנו ללכת מולם, נגד הזרם. בשבילי זה היה סיפור; בשביל שלומי עוד יום במשרד.
אלדר ויובל ראיינו יותר ממאה מקורות בישראל, קטאר, האמירויות, מצרים וארצות-הברית. ראש ממשלת קטאר מוחמד אל-ת'אני, מוחמד דחלאן, שהיה ראש מנגנון הביטחון של ערפאת וסגנו, סמיר משהראווי, ביל בארנס, ראש ה-CIA בממשל ביידן וברט מקגורק, שליח הממשל למזרח-התיכון, סיפרו על חלקם. וכמובן, הישראלים - בכירי צה"ל, השב"כ והמוסד, מהאלוף ניצן אלון ומטה, חלק מהם בראיונות גלויים.
הם ביקשו פעמים אחדות לראיין את נתניהו ואת רון דרמר, שליחו של נתניהו לביידן ולטראמפ ובשלב הבא ראש צוות המשא ומתן. השניים העדיפו לא להשיב לבקשות. הספר מתאר יחס נוקשה, מתנשא, של נתניהו ודרמר למשפחות. חמור יותר, גרירת רגליים מול כל הזדמנות שצצה. עדויות מצמררות של חטופים על סבלם בשבי מול אטימות, עוינות ובריחה מאחריות של מובילי הממשלה.
נכון שקל להפגין אמפתיה כשלא כרוך בה מחיר אישי ופוליטי. מה שיכלו להרשות לעצמם ביידן, ויטקוף, הקטארים וטראמפ - נתניהו ודרמר לא יכלו להרשות לעצמם. מול בעיה מסדר גודל שלא היה כמוהו, מול חברה מקוטבת, התהליך זוהם בשיקולים זרים מראשיתו.
חידת סינוואר
הגילוי שעורר סערה נולד מפגישה בארבע עיניים של מוחמד סינוואר עם פלסטיני בכיר, איש פתח בעזה, דובר עברית, שגם הממשלות הערביות וגם השב"כ הישראלי מתייחסים אליו ברצינות. אני מכיר את האיש משנות ה-90. הוא ראוי לאמון.
סינוואר ביקש להעביר מסר לישראל. "תגיד להם שייצפו לזִלְזָאל, לרעידת אדמה", אמר. האיש התרשם שהאיום של סינוואר אמיתי. הוא העביר את המידע לממשלת מצרים ולמוחמד בן-זאיד (MBZ), שליט האמירויות. בן-זאיד התלבט: הוא חשש שהעברת המסר לישראל תוליד פעולת מנע. הבכיר הפלסטיני התבקש לשוב ולהיפגש עם סינוואר. בפגישה סינוואר חזר על האיום, במילים ברורות.
ב-15 בספטמבר העבירו הבכיר הפלסטיני ויועץ האמיר את המסר לשב"כ בישראל. ראש השב"כ רונן בר עידכן מיד את נתניהו שכינס שני דיונים. בר הציע להחליט על התקפת מנע ("כיבוי בפיצוץ") בעזה.
לאחר שבישראל לא התקבלו החלטות, האמיר החליט לטלפן ישירות לנתניהו. השיחה, כך כותבים המחברים, נמשכה 45 דקות, בלי תיעוד, בלי דיווח למזכיר הצבאי, לשר הביטחון ולרמטכ"ל. נתניהו מכחיש שהתקיימה שיחה כזאת. עורך הדין שלו שלח למחברים מכתב שמאיים עליהם בתביעת דיבה. המכתב העניק לספר עוד יום של כותרות, מתנה נאה לחג. אני משער שלמחרת הבחירות, כשמצבו ישתנה לכאן או לכאן, נתניהו ישקול את התביעה שלו מחדש.
עיתוי פרסום הפרק מהספר ב"הארץ", בעיצומה של מערכת הבחירות, חייב את נתניהו לפעול משפטית. אם הייתה שיחה או לא הייתה שיחה, יש נזק וצריך למזער אותו. לצעוק "פייק ניוז" כבר לא משכנע איש: הגיע זמנם של עורכי הדין.
והגיע הזמן להפעיל את מכונת הרעל. בתוך יום הפך אלדר לאויב העם, לבוגד, לסוכן של דחלאן וחמאס במסגרת תוכנית שטנית להטיית הבחירות. המעבר לאיומים אלימים, גופניים, היה מיידי.
שלשום פגשתי את המחברים. לכאורה, אמרתי, אתם מסודרים. ביל בארנס מאשר ש-MBZ הזהיר גם אותו. האמירתים מסרבים להכחיש שהייתה שיחה, למרות הלחצים. בהנחה שהייתה אזהרה, מדוע נתניהו לא עשה דבר?
אלדר חיפש תשובה רציונלית. "הוא חשש שאם ידווח בכירי מערכת הביטחון יאלצו אותו לאשר פעולת מנע בעזה", אמר. "לחילופין, הוא ידע שהשב"כ קיבל אותה אזהרה, שבוע קודם. האזהרה לא ריגשה אותו. צריך לזכור שגם נתניהו וגם השב"כ חשבו אז על חטיפה של ישראלית שנעצרה בעיראק, חשבו על יהודה ושומרון, לא על עזה".
אם מותר לי לתרום השערה משלי, אמרתי, נתניהו חשב שהוא יודע הכל ולא חייב דיווח לאיש. היוהרה הרדימה אותו. אתם מזכירים בספר גם את הידיעה שפירסמה כתבת "ידיעות אחרונות" סמדר פרי בתחילת המלחמה, על אזהרה מצרית שנתניהו בחר להתעלם ממנה (הוא הכחיש).
בעיני, הוספתי, האיש החידתי בסיפור האזהרות הוא סינוואר, לא נתניהו. אנחנו יודעים היום שסינוואר תיכנן את הטבח במשך שנים. מדוע בחר להזהיר פתאום את ישראל? איפה ההיגיון?
הספר שלכם מעלה שתי אפשרויות. האחת, שזה היה חלק מתרגיל ההונאה: זאת הדעה שהשתרשה בשב"כ. אבל אתם מספרים שמוחמד דחלאן, מהדמויות המרכזיות בספר, מחזיק בדעה אחרת.
"נכון", אמר אלדר. "בקיץ 2017, אחרי כמעט ארבעים שנה של נתק ושנאה, דחלאן וסינוואר ערכו פגישת פיוס בקהיר. דחלאן התרשם עמוקות. בפעם הראשונה, אמר, פגשתי איש חמאס שטובת העם מקדימה אצלו את טובת הארגון. הוא מנהיג. דחלאן וסגנו המשיכו לתווך בין ישראל לחמאס לאורך המלחמה".
אתם מעלים שאלה מאתגרת מאוד, אמרתי, שאלה מטלטלת: אם הניסיונות של סינוואר להשיג עוד הטבות לתושבי עזה ולהגיע להסכם שישחרר אנשי חמאס מהכלא היו חלק מתוכנית הונאה או היו מאמץ כן, פרגמטי, להיענות לצרכים. במילים אחרות, אם הייתה לו תוכנית א' ולצידה תוכנית ב'. זה משמעותי מאוד, כי מאז 7 באוקטובר כל ישראלי משוכנע שהאסון התחיל בקונספציה: ישראל חשבה שתוכל לקנות את חמאס בכסף; חמאס לקח את הכסף ונערך למלחמה. אתם אומרים בעצם, ייתכן שהקונספציה הייתה נכונה; הביצוע שלה היה כושל. נתניהו לא עמד בהבטחות שלו לחמאס.
"אני מסכים איתך במאה אחוז", אמר אלדר.
מדינה מורכבת
אלדר השיג במהלך השהות שלו בדוחא את גרסתם המנומקת של ראשי חמאס שם. הוא לא מאמץ את גרסתם אבל נותן לה ביטוי. בכיר בממשלת קטאר סיפר לו על עבודת המדינות המתווכות. "ביקשתי להיפגש גם עם ראש ממשלת קטאר מוחמד אל-ת'אני. בהתחלה אמרו לי שאי-אפשר. בסוף ישב איתי שעתיים. משפחות החטופים התפעלו מהנכונות שלו להיפגש איתן ומהחום שהרעיף עליהן".
הספר מתאר את התיווך הקטארי במונחים חיוביים, אמרתי.
"קטאר היא באמת מדינה מורכבת", אמר. "התיווך הוא בשבילם משאב, כמו הגז, כמו ההשקעות שלהם בכלכלה העולמית. הם מדינה קטנה בלי צבא: אלה מנופי ההשפעה שלהם. אבל הם אומרים בגלוי, אנחנו מדינה רדיקלית, אנחנו אחים מוסלמים".
ראש הממשלה אל-ת'אני הראה לאלדר מסמכים שבהם מתחננים גורמי ממשלה בישראל שקטאר תעביר כסף לחמאס. "לא קטאר מימנה את החמאס", אמר אלדר. "ישראל מימנה את חמאס בכסף של קטאר".
איך אתה מסביר את שידורי אל-ג'זירה, שאלתי.
"איום ונורא", אמר אלדר.
הספר מתאר ריטואל שחוזר על עצמו בכל סבב של שיחות על שחרור חטופים: צוות המשא ומתן מקבל מהקבינט מנדט להגיע להסכם, בכפוף לתנאים. במאמץ משותף של הממשל האמריקאי, של המדינות המתווכות ושל הצוות הישראלי, מגיעים לנוסחה שאמורה לספק גם את חמאס וגם את ישראל. ואז, ברגע האחרון, אם חמאס מגיב בחיוב, מגיח לישיבת הקבינט המצומצם סמוטריץ' או בן גביר או אורית סטרוק, מאיים, אם יהיה הסכם לא תהיה ממשלה, ונתניהו חוזר בו. השאלה מי הזעיק את המאיימים נשארת פתוחה, אם נתניהו רכב עליהם או הם רכבו עליו. מסדרון נצרים וציר פילדלפי הפכו לאתרים מקודשים, ייהרג ובל ייסוג, כל אחד בתורו. בינתיים חטופים נרצחו בידי חמאס, נהרגו באש צה"ל, נפטרו ממחלות. 43 חטופים מתו בשבי. נסיבות המוות של חלק מהם לא ידועות.
מה היה ההישג הכי גדול של משפחות החטופים, שאלתי.
"הגיוס של טראמפ", אמרה רותי יובל. "טראמפ עשה את ההבדל".
במבט לאחור, שאלתי, איזה מהלך של הממשלה היה בעיניך הכי מקומם?
"התקיפה בקטאר", השיבה. "חיל האוויר ניסה לחסל את ראשי החמאס בדיוק כאשר התכנסו לדיון בעסקה לשחרור חטופים. אבל את כישלון הפעולה אפשר לסמן כהצלחה גדולה. הכישלון הוליד עסקה".
מתי היה נכון לסיים את המלחמה, שאלתי.
"כשסינוואר חוסל", אמרה. "לנתניהו הייתה הזדמנות, הייתה לו תמונת ניצחון ביד. הוא לא רצה".
