שעות אחרונות של שנת תשפ"ו, שעות ראשונות של שנת תשפ"ז. הנה מדריך ליומיים המיוחדים שלפנינו, ניסיון לסמן חלק מהרגעים החשובים של ראש השנה, שלא נפספס.
*
לפני החושך מדליקים אור. הדלקת נרות ראשונה של השנה.
ביום שישי, עם כניסת השבת והחג, מיליוני נשים בכל רחבי העולם היהודי ידליקו נרות לקראת השנה החדשה. הדלקת הנרות פותחת יומיים רצופים של התבוננות, שקט, תפילה והזדמנות לשינוי פנימי. הניתוק הזה חשוב, כי לא מעט מגיבים כתבו לי לאחרונה על "יהדות הטיקטוק". כתבתי כאן הרבה על גל ההתחזקות שעובר על עם ישראל, ובפרט על הדור הצעיר. יש מי שטען, באכפתיות, שאני מתלהבת מבני נוער שאומרים סליחות, מסלבריטאים ושלל אושיות, והכל נראה לפעמים כמו מנוע של לייקים אצל אלוקי האינסטגרם. כאילו הכל נעשה החוצה ולא פנימה.
זו דווקא ביקורת חשובה ותזכורת משמעותית. לא שרדנו אלפי שנים רק בגלל פוסטים פופולריים על התחזקות. זה נפלא, יש פה התעוררות חשובה, אבל צריך הדרכה, צריך בנייה פנימית, צריך איזון. בקיצור, צריך יומיים שקטים של ראש השנה. עוד לא ראיתי מישהו מעלה סטורי מתקיעת השופר.
*
סימני ראש השנה.
אחרי התפילה החגיגית, מגיעים הביתה לסעודת החג ופותחים את השנה עם מנהג ה"סימנים". זה לא עניין לגן הילדים. אנשים מבוגרים יושבים ואוכלים תפוח בדבש, ומבקשים שתהיה שנה מתוקה כדבש. ואז רימון, כדי שירבו זכויותינו כרימון. וסלק, שיסתלקו אויבינו, ותמר, שייתמו שונאינו, וכן הלאה, כל אחד עם המנהגים והמאכלים שלו ושל עדתו. אין-ספור ברכות עלינו, וגם קללות על רשעי העולם.
בעולם פרוגרסיבי, כמה מרענן להתחיל את השנה ולהכריז: יש טוב ויש רע. יש אור ויש חושך. ובשנים האחרונות דווקא החושך גורם לנו להיזכר באור.
הייתי השבוע בארצות-הברית וראיתי את זה בעיניים. בסלון ביתה של משפחת דיוויס מפילדלפיה התקבצו עשרות נשים ביום שישי בצהריים. זו הפרשת החלה לפני השבת האחרונה של השנה. מתברר שמאז 7 באוקטובר, בכל יום שישי, הן מתכנסות ככה. מגיעות לשם נשים שלא ידעו קודם מהי הפרשת חלה. ועכשיו בכל שבוע מישהי מדברת על המצב ועל הפרשה, ואז הן מתפללות יחד ושרות וחוזרות הביתה עם חלה חמה וריחנית לשבת. את החלות שנותרות הן מחלקות למשפחות יהודיות שקצת פחות מחוברות. חלק מהן כבר ביקרו לראשונה בישראל במשלחת של סולידריות, רק בזכות המעגל החברתי הזה.
ובמוצאי שבת, רגע לפני הרצאה במרכז "אלטניי" בניו-יורק, דיברתי עם הקהל שהגיע לשם. זה מרכז קהילתי שהקים הזוג הצעיר, הרב בנימין גולדשמידט ורעייתו אביטל, באפר-איסט-סייד במנהטן. המקום נקרא על שם ה"אלטנוישול" של פראג ומשלב את הרעיון של ישן וחדש. מאות רווקים ומשפחות נוהרים למקום התוסס הזה, ואחרי ההרצאה שלי נערכו שם סליחות של מוצאי שבת. אגב, הסגנון הוא אמריקאי-אשכנזי, שונה מהסליחות המוכרות בכותל המערבי. פגשתי צעירים שמגיעים לאירוע כזה בפעם הראשונה. שאלתי את ג'ניפר למה היא באה לראשונה בחייה לומר סליחות. "למה באתי?", היא שאלה וענתה בנחרצות, "בגלל ראש העיר שלי". כלומר, זוהרן ממדאני, ראש עיריית ניו-יורק המוסלמי שטוען שישראל מבצעת אפרטהייד, שתומך ב-BDS, גורם לג'ניפר להיזכר לראשונה מי היא.
שייתמו שונאינו. ושנלמד מהם מה שצריך ללמוד.
*
השופר.
המצווה המרכזית בראש השנה היא השופר. בתורה קוראים לחג הזה - "יום תרועה". בשבת לא תוקעים בשופר, וביום ראשון כחלק מהתפילה בבית הכנסת, בשעות הבוקר-צהריים, זה קורה: שומעים את הברכות שלפני תקיעת השופר, ואז את כל הקולות שמרכיבים את המצווה המיוחדת הזו שמזכירה את עקידת יצחק, את כל מה שעברנו, את כל התקוות שלנו לעתיד.
שופר - אומרים חכמינו - הוא מלשון שיפור. אפשר להשתפר, להשתנות, להחליף "ראש" בראש השנה, לצאת מקיבעונות, מקונספציה, להתחדש באמת. ברמה האישית וברמה הלאומית, אפשר לחשב מסלול מחדש.
סנדי ורוזלי גולדשטיין הם דוגמה לכך. כשהיו בני 40, שניהם שקלו עלייה מארצות-הברית. איכשהו, הם הבינו מהפקידים בישראל שהם כבר מבוגרים מדי. שסנדי לא ימצא פה עבודה כרואה חשבון בגילו. הם שמו בצד את החלום והמשיכו לבנות חיים בניו-ג'רזי.
עשרות שנים חלפו, אבל תמיד אפשר להשתפר ולהתחדש, כאמור. היום אפשר למצוא אותם בנתניה. הם חלק מגל העלייה העולמי. וכשמסתכלים בתעודת הזהות, מקבלים השראה: סנדי חגג בימים אלה יום הולדת 105, ורוזלי תהיה בת 101 בינואר. הם גם יציינו בחודש הבא את יום הנישואים ה-79 שלהם.
הם יכלו להישאר באזור הנוחות. הם כבר ניהלו קריירות, הקימו משפחה, היו פעילים למען יהודי ברית-המועצות מאחורי מסך הברזל, ועם השנים גם התחזקו בשמירת תורה ומצוות. אבל שניהם אוהבים לצטט את המשפט העתיק: "אם לא עכשיו - אימתי?".
לכל שינוי ושיפור שחלמנו עליו, לכל התחלה חדשה - התשובה היא עכשיו.
*
איחולי שנה טובה.
הברכה הזו מופיעה בסידורי התפילה: "בראש השנה תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים טובים ולשלום".
הסתכלתי באיחולי השנה-טובה בווטסאפ שלי. רובם לא אישיים, ועדיין מרגשים: יישוב חדש שעלה לקרקע בבקעת הירדן שולח תמונה ומספר על ראש השנה הראשון שלהם שם. קהילה שחוזרת לקריית-שמונה, עם תושבים ותיקים וגם חדשים, מאחלת שנה טובה מגבול הצפון. בית היתומים היהודי של אודסה מעדכן על הפעילות שלו השנה ומאחל שנה טובה מתוך הקרבות שעדיין נמשכים באוקראינה. ועוד-ועוד - מוסדות, ארגונים, עמותות, בתי עסק, מחברי כנסת ששלחו ברכה גנרית לכל אנשי הקשר (ולא ברור אם בכלל יהיו בכנסת בשנה הבאה), ועד למניקוריסטית שעושה לק-ג'ל ומברכת את לקוחותיה.
זה מעניין לראות איך אווירת אופטימיות והתחדשות אופפת את הכל. כל שיחה, אפילו סתמית, מסתיימת עכשיו באיחול לבבי כזה.
עבור העולם כולו אנחנו בתחילת ספטמבר, אבל עם ישראל מחובר לדופק היהודי ובימים אלה הוא לא מפסיק לברך, להתפלל, לחייך, לבקש. למלא את העולם במילים טובות של תקווה.
אז אצטרף גם אני: שנה טובה ומתוקה לכם, כתיבה וחתימה טובה.
הסטטוס היהודי: "אנשים אוכלים בראש השנה 'סימנים' כדי שתהיה שנה טובה ומתוקה. תפוח בדבש, רימון ועוד. אבל יש עוד 'סימן' חשוב, פשוט להיות בעצמנו מתוקים, נעימים וטובים בראש השנה. להתחיל את השנה בלי לחץ ועצבים, כסימן טוב לכל השנה הקרובה" (מתוך הספר "הימים הנוראים במחיצת ה'חפץ חיים'")
