הספר שמשפיע על היום שלי לטובה
יהלי סובול, יוצר ואמן, סולן להקת מוניקה סקס
יש המון ספרים על בודהיזם, שלא לדבר על פודקאסטים אפליקציות וכו׳. חלקם כמובן מעניינים, מאירי עיניים ואפילו נהדרים. אבל המשותף להרבה מהם, בטח בחלק הכדור שבו אנחנו חיים, זה שהם עוסקים בפרשנות מודרנית של הבודהיזם. או כמו שאוהבים להגיד בימינו ״איפה זה פוגש אותנו״. יש לזה מקום וחשיבות כי הבודהיזם הוא לפני הכל שיטה להפחתת הסבל האנושי שאמורה להיות רלוונטית לבני אדם בזמן ובמקום שבו הם חיים. אבל העודף הפרשני הזה יוצר מרחק מהמקור, שהוא בסופו של דבר הגרעין המתומצת, המרוכז והטהור של הבודהיזם.
בספר הזה, ד״ר קרן ארבל, מלומדת ומומחית גדולה לבודהיזם וגם מתרגלת ומורה, בחרה שבעים ושש דרשות המיוחסות לבודהה מתוך הקאנון הבודהיסטי המוקדם, ותרגמה אותן לעברית בתרגום קולח ופשוט נפלא. היא ליקטה דרשות שרלוונטיות גם למי שרוצה להכיר את ההגות הבודהיסטית, וגם למי שרוצה להעמיק את התרגול.
אולי למי שפחות מכיר הבודהיזם מזוהה כדת, אבל לדרשות האלה אין בעיני דבר וחצי דבר עם דת, הן פשוט פנינים של מחשבות מלאות חכמה על מה שמניע אותנו, ועל מה שיכול לשחרר אותנו מסבל. אותי אישית הספר מלווה כבר עשור לפחות, אני חוזר אליו שוב ושוב, בתקופות מסוימות ממש כחלק משגרת הבוקר היומית לפני או אחרי הוורדל והקונקשנס, וכמו שחיית בוקר או ריצת בוקר טובה, אף פעם לא התחרטתי על בוקר שבו פתחתי את הספר, זה תמיד איכשהו משפיע על היום שלי לטובה.
• דברי הבודהה - תרגומים מתוך הכתבים הבודהיסטים המוקדמים.
תרגום הערות והקדמה, קרן ארבל
ההוצאה - ההוצאה לאור של אוניברסיטת ת"א
אוסטר תמיד מנסה לשחק לי בראש
טל פרידמן, שחקן ויוצר. הוציא לאחרונה את האלבום "מגרד לי בפופיק"
(רפי דלויה)
פול אוסטר אף פעם לא יכתוב סתם סיפור. הוא לעולם לא נכנע למסגרת נרטיבית רגילה ותמיד מנסה לשחק לי בראש. קראתי את כל הספרים שלו, ובכל ספר הוא מביא הפתעה אחרת – ומצד שני תמיד תרגיש את פול אוסטר, הסופר היהודי האגדי מניו יורק.
'ספר האשליות' משנת 2002 הוא סיפור על פרופסור לספרות בשם דיוויד זימר שמאבד את אשתו ושני בניו בתאונה טרגית. הוא שוקע בדכדוך קשה, עד שהוא מגלה במקרה כוכב סרטים אילמים לשעבר בשם הקטור מאן, שגורם לו לצחוק בפעם הראשונה מאז האסון. הוא מתחיל לחקור עליו ומגלה לתדהמתו שהוא נעלם לחלוטין מהתודעה, אבל ממשיך לייצר סרטים אך ורק לעצמו. אוסטר בורא עולם פילמוגרפי צבעוני סביב הדמות הבדיונית הזו, וכשקראתי כמעט התקשיתי להאמין שכל תיאור היצירות של הקטור מאן לא קרה באמת. הייתי בטוח שהוא הסתמך על באסטר קיטון האגדי, אבל מסתבר שאוסטר המציא הכל.
אני מוצא קווים די דומים בין הספר הזה לבין הסרט 'זליג' של וודי אלן – שגם הוא, כמו אוסטר, יהודי מניו יורק שמספר על גיבור דמיוני בעלילה שכאילו לקוחה מסרט תיעודי, אבל הומצאה לחלוטין. מצד אחד 'ספר האשליות' מגולל טרגדיה של אדם שמוצא נחמה ביצירות של קומיקאי נידח, ומצד שני הוא מעלה שאלה מרתקת: האם קומיקאי באמת זקוק כל כך לקהל או לאישור, או שבשלב מתקדם בחייו הוא יוצר בעיקר כדי להרגיש שהוא חי?
• ספר האשליות. פול אוסטר (מאנגלית: ברוריה בן-ברוך)
הוצאת עם עובד
ניסיון לחיות חיים שיש בהם אהבה
שי צברי, יוצר וזמר
(דן פרץ)
מאז שאני ילד אני אוהב סיפורי חסידים. אני חושב שאני אוהב אותם כל כך כי יש בהם מנגינה, מנגינה שכמו כל מנגינה אמיתית וטובה, היא בעצם פירוש של המילים שנאמרות - אפשר להסביר לאדם הלכות ורעיונות עמוקים בעל פה אבל אם חסרה שם המנגינה, כלומר הרוח שמאחורי הדברים, הכל עלול להישכח כשהוא הולך בדרך (כלומר, בחיים עצמם).
הספר הזה הוא אוסף של סיפורים שסיפר הרב יעקב בשיעורים שלו שהנושאים שלהם שונים ומשונים. הם נוגעים בזוגיות, בכמיהה לנשגב, בחיפוש רוחני, ביחסים בין בני אדם, בחסד, ואולי המשותף לכולם הוא הניסיון לחיות חיים שיש בהם אהבה - מצרך כל כך נחוץ בעולמנו.
ובסיפורים חסידיים, כמו בסיפורים חסידיים, לפעמים קוראים ונדמה שהם ברורים, ולפעמים הם צריכים עוד קריאה כדי לפענח את הרעיונות העמוקים שלהם. ויש פעמים שהם נוחתים לך בדיוק ברגע הנכון ופותחים לך את הלב. פלא גדול.
• פלא גדול. הרב יעקב ורשבסקי
הוצאה עצמית
גיליתי את עצמי בתוך יומן שנכתב בידי אשה אחרת
סאן מזרחי, דוגמנית
(יוגב אביטן)
"חשתי שהחיים, על כל המסתורין שבהם, קרובים אליי עד כדי כך שאני יכולה לגעת בהם". יש משהו עוצמתי בגילוי עצמי בתוך יומן שנכתב בידי אשה אחרת, לפני יותר משמונים שנה. כך קרה לי עם אתי הילסום, יהודייה-הולנדית אשר נספתה בשואה. ביומנים שלה אשר ראו אור לראשונה בהולנדית ב-1982, היא מתארת את אימי השואה, לצד מסע נפשי ורוחני של אישה צעירה לעבר ייעודה והתעלותה הרוחנית. בצלן של אותן שנים גורליות בהיסטוריה היהודית, 1941-1943, הילסום טווה ביומניה את מה שבעת ההיא נדמה כנעדר ממנו: חסד אנושי ואלוהי שזורים זה בזה.
הילסום כותבת מתוך עולם צר, ומוסיפה להתרחב בתוכו; התגלמות אהבת חיים בלא תנאי, גם בתוך מציאות שבאה במגע יומיומי עם הקץ. וכך, ככל שהעולם סביבה הולך ומרחיק מן החיים, היא מבקשת לפגוש בקיום מקרוב יותר.
הפרדוקס הזה, המתקיים לכל אורך יומניה של אתי, מתקיים גם ביום הכיפורים: אולי היום הקשה ביותר בלוח השנה היהודי, בו חומרה וחסד מתקיימים זה בתוך זה.
יום הכיפורים הוא אחת ההזדמנויות היפהפיות שמעניקים לנו האל והדת לחדול להצטנע מפני האמת, ולהשיל את כל מה שנערם בינינו לבין החיים. לא להתרחק מהם בשם הרוח, אלא לשוב ולהתקרב - עד כדי מגע.
המעבר הזה עובר דרך וידוי, ניקוי ותפילה; דרך האפשרות להשהות הכל, לשהות, להשתהות, ולשוב ולבחור מחדש. להתבונן היכן הפחד קבע את מידות עולמי, היכן הסתיר ממני את הפלא, והיכן עוד אוכל לבחור אחרת. לא לחכות לרגע שבו אפסיק לפחד, אלא ללמוד לבחור באהבה גם כשהפחד יושב לצדי. אולי זו גם אחת מתביעותיה העמוקות של הרוחניות: לא לעקוף את האחריות האנושית, אלא לעבור דרכה.
• השמים שבתוכי. אתי הילסום
הוצאת כתרי
החורף הארקטי הזה נחרט בי, ועדיין מלווה אותי
רענן שקד, בעל טור אישי ב-7 ימים
(אביגיל עוזי)
הספרים הטובים באמת הם כידוע אלה שהופכים עבורך לזמן מסוים לעולם חלופי, מקביל, כאילו התפצלו חייך לשניים ואתה יכול להעביר אותם בכאן ובעכשיו הידועים, או פשוט – בלחיצת כפתור (או פתיחת ספר) – להישאב קומפלט לתוך מציאות חלופית שהיא הכל מלבד כאן ועכשיו, והופכת, לתקופה, לביתך השני, אולי אפילו הראשון. זה משהו שהוא שלך – בלתי נראה לסובבים – והוא מין סוד שמסייע לך לרחף, או להרגיש, כמה סנטימטרים מעל כולם. קצת כמו להתאהב. קצת כמו לגלות דלת סתרים לאיזו נרניה.
"לונגירביאן" של היידי סבראייר הוא במובהק ספר אחד כזה; הוא, מילולית, עולם אחר וסוג של נרניה – עולם צפוני, מושלג-עד, קפוא, עולמם של אייבור ובעלה פין, רופא צעיר, שעוברים ב-1957 ליישוב הצפוני ביותר בעולם, לעיירה (האמיתית לחלוטין) לונגירביאן, נורווגיה, שהים עצמו קופא בה מדי חורף ולאורך שישה חודשים בשנה אין אליה כל גישה.
האקלים החיצוני הקיצוני הופך בהדרגה ובאינספור ניואנסים, לכאורה נטולי דרמה גדולה, לצניחה משמעותית גם באקלים הפנימי, כשאייבור מנסה למצוא, ומאבדת, את מקומה, את הצפון, את הדרך הביתה אל עצמה, בעולם שבו רק כלבת ההאסקי הגדולה שלה, יוסה, נותרת לגמרי נאמנה לה.
זה סיפור על אנשים רגילים לכאורה, בתנאים בלתי רגילים, שבשלב מסוים מתחלפים ביניהם וכל מה שנראה בהתחלה לא-רגיל הופך רגיל, וכל מה שנראה רגיל הופך מוזר. זו חוויה שמעמתת חיים, משפחה, סביבה ונפש, ומנחיתה אותך בעולם זר ובו-זמנית מוכר, ויש בה משהו שנחרט לזמן ארוך מאוד אחר כך, כאילו ממש ביקרת שם בפועל. כאילו מדובר בזיכרון ממשי, חי, ולא מקריאה בלבד. למעשה, עד עכשיו החורף הארקטי הזה עדיין מלווה אותי. ואיכשהו, זה עוזר ואפילו מקל קצת ביולי-אוגוסט של תל אביב.
• "לונגירביאן", היידי סבראייר
ספריית רות
אדם שפגעו בו והוא סירב להישאר פגוע, לא חוזר להיות מי שהיה - הוא חוזר גדול יותר
מושיק רוט, שף ומסעדן
(אסף קרלה)
העידן שלנו הוא עידן של תגובות מהירות: סטורי תוך שעה, שיפוט תוך יום, ושכחה תוך שבוע. לדנטס, הגיבור הראשי ברומן הקלאסי הרוזן ממונטה כריסטו, לוקח 24 שנה מרגע מאסרו הלא-מוצדק, דרך שנות השבי והבריחה, ועד להשלמת מסע הנקמה המתוחכם שלו באנשים שהרסו את חייו. המהלך החזק באמת נבנה בשקט, כשאף אחד לא מסתכל.
ויש פה גם שאלה מאוד ישראלית: מה ההבדל בין צדק לנקמה, וכמה מהזהות שלנו מותר לנו לבנות על הפצע? דנטס מבין בסוף שהוא חייב לבחור – להיות האיש שנפגע או להיות האיש שבונה. זו שאלה שכולנו חיים אותה בשנתיים האחרונות.
בעיניי, זה גם ספר על סבלנות ועל היכולת להפוך משבר לכוח. דנטס לא מקבל קיצורי דרך, הוא לומד, מתפתח, מתכנן וממציא את עצמו מחדש. אולי בגלל זה אני כל כך מתחבר אליו גם כשף: הדברים הגדולים באמת דורשים זמן, משמעת, דיוק ואמונה בדרך, הרבה לפני שמישהו רואה את התוצאה. והכי אישי: אדם שפגעו בו והוא סירב להישאר פגוע, לא חוזר להיות מי שהיה – הוא חוזר גדול יותר. זה הסיפור שהתקופה הזאת צריכה.
• הרוזן ממונטה כריסטו. אלכסנדר דיומא
כתר
וואו, הוא פשוט טוב הממזר הזה
נעמי לבוב, שחקנית
(יובל חן)
במסגרת פרוייקט משותף (שייצא בקרוב!) עם הוצאת הספרים עם עובד, אני צריכה כל כמה שבועות לקרוא ספר חדש של ההוצאה. כיף לי, אני קוראת הרבה, וממש לאחרונה קיבלתי מהם את הספר "תשעה סיפורים" של ג'יי די סלינג'ר. הספר הזה יצא אמנם ב-1953, אבל הוא כל כך רענן והכתיבה שלו כל כך עכשווית שזה מעיף לי ת׳מוח. יש שורות מסוימות שפשוט זוהרות החוצה, אני קוראת אותן שוב, ואז שוב, ועוד פעם, ורק אז ממשיכה.
איך כותבים שתיקה בין אנשים? איך כותבים את מה שלא אומרים? סלינג'ר מצליח לעשות את זה ולתאר נפלא יחסים ורגעים, ואני מוצאת את עצמי צוללת עמוק לתוך תשעה עולמות שונים, ומדי פעם עוצרת את הקריאה ואומרת לעצמי ״וואו, זה טוב! הוא פשוט טוב הממזר הזה!״
הספר הזה הוא קצת כמו אלבום עם תשעה שירים, שכשהוא נגמר בא לך ללחוץ שוב פליי ולקרוא את הסיפור שוב פעם, האזנה חוזרת, לקלוט דברים שפספסתי בקריאה הראשונה. וזה מפתיע כי סלינ׳גר היה בשבילי תמיד רק כותרת של סופר. אחותי למדה את "התפסן בשדה השיפון״ ואני בכיתה י"א נבחנתי על הסיפור אחר שלו "יום נפלא לדגי הבננה״. הוא היה מקושר אצלי ל״יומני קריאה״ ומטלות מבאסות, הדבר האחרון שיש כח אליו בגיל 16, אז אני ממש שמחה על המפגש המחודש הזה, וממליצה לכם גם להיפגש איתו. בטח הספר הבא שאקרא יהיה ״התפסן בשדה השיפון״.
• תשעה סיפורים. ג'יי. די. סלינג'ר (מאנגלית: יותם בנשלום)
הוצאת עם עובד
הספר ששינה את חיי
נטלי דדון דוגמנית, מנחת טלוויזיה
אם הייתי צריכה לבחור ספר אחד ששינה את חיי, אין לי התלבטות: ספר התניא (או למתחילים – 'מודעות יהודית', התניא מפורש לקריאה עצמית). לא משום שהוא נתן לי תשובות לכל השאלות, אלא משום שהוא לימד אותי לראשונה לא לפחד מהשאלות שבתוכי, ולהעז לפגוש את עצמי באמת. אמיתי לגמרי: הבעיה עם רוב האנשים בעולם היא שהם עדיין לא פגשו את עצמם, אלא הפכו לגרסה שמצופה מהם להיות.
הרבה שנים חשבתי שאומץ הוא היכולת לעמוד מול העולם – מול ביקורת, התנגדות ופחד. התניא לימד אותי שהאומץ הגדול באמת הוא להסכים לפגוש את עצמי בלי מסכות, בלי מחיאות כפיים ובלי רעשי רקע; להבין שיש בי נפש אלוקית ונפש בהמית, אור וחושך, ושעצם המאבק ביניהן לא מעיד שמשהו בי מקולקל. להפך, שם בדיוק מתחילה העבודה. אנחנו לא פגומים – אנחנו בחיים, וקיימים.
אדמו״ר הזקן לקח את הפסוק 'כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו' והפך אותו עבורי לדרך חיים: אני לא צריכה לחכות לגרסה מושלמת של עצמי כדי לבחור אחרת וכדי לפעול. הבחירה הבאה כבר נמצאת בידיים שלי.
אחד הרעיונות האהובים עליי בתניא הוא שמעט אור דוחה הרבה מן החושך. לא לגרש את החושך במקלות – להוסיף אור. אולי זו המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי מהספר הזה: להפסיק לשאול 'למה אני' ולהתחיל לומר 'תודה שזה למעני', פשוט להפוך את העולם למכון כושר לנשמה שלי. ופשוט זה לא.
מי שמכניס את התניא למגירה של 'ספר דתי' או משייך אותו לזרם מסוים בלבד, מפספס בעיניי את האמת הגדולה שבו: התניא שייך לכולם. לכל יהודי ויהודייה שלא מפחדים מעבודה פנימית ורוצים להכיר את מערכת ההפעלה של עצמם. ביום שכל אדם יִלְמַד את עצמו, העולם מאליו יהפוך למקום שטוב יותר לחיות בו.
• ספר התניא. רבי שניאור זלמן מלאדי
המהדורה המבוארת: מודעות יהודית. הרב נדב כהן
"קח, זה יעיף לך את המוח"
רועי שגב תסריטאי ובמאי, יוצר הסדרה כראמל
(אוהד קב)
את "צינורות" קראתי לראשונה בתיכון. חבר דחף לי את הספר במסדרון ואמר: "קח, זה יעיף לך את המוח". הייתי עסוק אז בקריאה של "החטא ועונשו" לבגרות וקריאה של ספר נוסף לא באה בחשבון. "זה סיפורים קצרים" שכנע החבר "מאוד קצרים". לקחתי את הספר ופתחתי בעמוד אקראי. לסיפור קראו "אני ואנט מזדיינים בגיהנום". הסתקרנתי ועדיין, ספרים היו אז מטלה ולא משהו שעושים מבחירה. כשהגעתי אל סיפור ששמו "שלמה הומו כוס אל-אומו" כבר הבנתי שהחבר צדק. עף לי המוח.
עד "צינורות" ספר מבחינתי היה דבר שנכתב בידי אנשים גדולים, רציניים ובעיקר מתים ואז הגיע בחור עם שם קצת מוזר – אתגר, שלא היה מבוגר ממני בהרבה, ובספר דק אחד שבר את כל החוקים. הוא כתב את ההוויה הישראלית דרך כלים של פנטזיה וסוריאליזם. היו בסיפורים שלו סגנון של שכונה אבל גם תהומות של כאב, בדידות ואבסורד. הגיבורים שלו לא היו גיבורים קלאסים. הם היו לוזרים, מוזרים ופגומים. קרת כתב בשפה שהכרתי מהחיים, אבל מעולם לא פגשתי בספרי הלימוד. מבחינת המבוגרים זה היה פוסט-מודרניזם, אסקפיזם עם שפה דלה. מבחינתי, העובדה שהם לא הבינו את הגאונות של הספר הייתה עוד הוכחה שהוא נכתב בשבילי. "צינורות" לא רק גרם לי לרצות לקרוא. הוא פתח לי צינור אל הכתיבה והעניק לי רשות לא לנסות להישמע חשוב. שנים אחר כך הבנתי שדווקא כך אפשר לומר את הדברים החשובים באמת.
• צינורות. אתגר קרת
זמורה ביתן
