פעמיים כי רע
שנת תשפ״ז הבאה עלינו לטובה עלולה להיות שנה מעוברת: לא שני אדרים, אבל שתי מערכות בחירות. אם הסקרים יתגשמו והפוליטיקאים יעמדו במילותיהם, המשמעות היא שחוץ מהסיבוב הראשון של הסתיו הזה ניפגש בקלפי שוב באביב. נכון, סקרים יכולים להכזיב, ופוליטיקאים מועדים להפר הבטחות, אבל אם לא תתרחש הפתעה של הרגע האחרון, לשום צד אין ממשלת 61, ובהתאם בחירות 2026 הן רק קדימון לבחירות 2027.
גלריה
איזנקוט. ההודעה המשותפת של ראשי גוש השינוי יצאה מלשכתו והוא עמד בראש החותמים
(אלכס (אלכסנדר) גמבורג)
איך בכל זאת אפשר להכריע? נפילה של שתי מפלגות תחת אחוז החסימה היא מפתח מפוקפק להשגת 61. בגוש השינוי מפנטזים על מפלה כפולה של וינטר וסמוטריץ', כפי שהיה עם בנט ופייגלין בסיבוב הבחירות הראשון מבין רבים, באפריל 2019. בינתיים, הסקרים דווקא מעבירים את שניהם. יש גם אפשרות תאורטית של נפילת רע״מ. זה לא אינטואיטיבי, אבל תרחיש כזה לא בהכרח רע למי ששואף לגוש שינוי ציוני של 61, כיוון שהמנדטים שנופלים תחת אחוז החסימה מתחלקים בין שני המחנות. אם בחלק מהסקרים גוש איזנקוט על 59, אלו בדיוק שני המנדטים שהוא זקוק לממשלה ציונית על מלא.
גולן. מי יחתום
(דנה קופל)
השאלה שלא הוכרעה בצמרת גוש השינוי היא אם משחקים הגנה - ואז המטרה היא גוש חוסם, כולל המפלגות הערביות, שימנע מנתניהו להגיע ל־61; או התקפה - ואז המטרה היא לגייס 61 אצבעות ציוניות. המורל אגב, לא גבוה. באופן מוזר, הגוש של נתניהו, שברוב הסקרים עדיין רחוק יותר מהקמת ממשלה, דווקא אופטימי יותר לגבי סיכויי הניצחון. לעומת זאת, בגוש השינוי נרשמה תבהלה בעקבות הסקרים האחרונים ‑ שבחסות המעבר של וינטר והחבירה של זהות לציונות הדתית צימצמו את הפער, לפעמים אפילו הראו שוויון או הובלה של גוש נתניהו מול גוש האופוזיציה הציונית. גם בקרב ראשי מפלגות הגוש לא כולם משוכנעים שהניצחון בכיסם. מצב רוח הוא חשוב. השאלה מה האווירה הממריצה יותר: געוואלד או ניצחון. גם בשאלות האלה יש מחלוקת בין יועצי הקמפיינים, אם התבוסתנות פוגעת במחנה או ממקסמת אותו. בינתיים, מתעקשים לדבר פומבית על ניצחון סוחף.
וינטר. מה ביבי יעשה
(עמית שאבי)
ברמה הטכנית, גוש השינוי, לשם שינוי, מגיע מאורגן לסגירת הרשימות: ארבע מפלגות יציבות. מספר זוגי שיאפשר הסכמים של עודפים מלאים. זו בירוקרטיה חשובה כדי למקסם את הקולות, אבל סנטימנט בצידה: מישהו ייאלץ לחתום עם יאיר גולן. בנט ואיזנקוט היו מעדיפים שלא, על ליברמן אין מה לדבר. ארבעתם אגב כן הוציאו השבוע הודעה משותפת בעקבות החשיפה של שלומי אלדר ורותי יובל על האזהרה לכאורה שקיבל נתניהו מנשיא האמירויות ערב 7 באוקטובר. תוכן ההודעה פחות חשוב מעצם האמירה שיש כאן מערך מפלגות שפועל בתיאום. מה שעוד היה מעניין הוא ההפצה של ההודעה דווקא בידי הדוברות של איזנקוט, שגם חתם בראש. הבעיה היחידה במבנה המבוצר הזה היא שאחרי קיפול מיזם המפלגה של טרופר, אין בו אלטרנטיבה ל״סוויצ׳רים״, כמו למשל מצביעי איילת שקד לשעבר, שבאין כתובת מובהקת בתוך גוש השינוי אולי ישובו לגוש נתניהו או לווינטר.
וינטר עצמו בינתיים מתחזק, ומחדד שוב את השאלה כיצד ינהג בו נתניהו: כדי להגיע למספר זוגי של מפלגות, נתניהו יצטרך להכליל את וינטר בתוך הגוש. ש״ס ויהדות התורה יחתמו הסכמי עודפים זו עם זו, הליכוד נוטה לחתום עם סמוטריץ', מה שמשאיר לבן גביר את לווינטר. שתי מפלגות שחולמות על הגירה בעזה, אבל לא בטוח שרוצות להבליט שת״פ. מלבד וינטר יש עוד חורים בנושאת המטוסים של נתניהו, שבפעם שעברה הגיעה לקלפי במערך מבוצר של ארבע מפלגות ועכשיו עומדת לפחות על 6-5, לפני הקטנות: נעם של אבי מעוז, שמבטיחה בהוראת הרב טאו לרוץ עד הסוף, שתי מפלגות חרדיות קטנות שינסו לשאוב עשרות אלפי קולות להצבעת מחאה, ואפילו הכלכלית של זליכה, שנהנית מקהל קטן ונחוש שמגיע ברובו דווקא מהימין, אבל חברה להנדל שלא מתכוון להשלים לנתניהו. יש רק נחמה אחת לראש הממשלה: הוא לא צריך לנצח. מספיק לו לא להפסיד.
בנט. ללמוד מלפיד
(ריאן פרויס)
חדשים במועדון
גם בלי לדעת מי בסוף ירכיב את הממשלה הבאה, הרכב הרשימות נותן לנו מושג לא רע לגבי פניה של הכנסת ה־26: הכנסת היא בהגדרה מועדון שנועד לשמר את עצמו. חוקי הבחירות נותנים יתרון מובהק למפלגות קיימות. הן נהנות מיחידות מימון נדיבות, ח״כים מכהנים מקבלים גם תקצבי פריימריז ייעודיים, וכמובן אחוז החסימה שנועד להקשות על כל גורם רענן להשתלב במערכת. ובכל זאת, הכנסת הבאה עשויה לשבור שיא במספר הח״כים החדשים: אצל איזנקוט 20 מתוך 25 המקומות הראשונים לא כיהנו בכנסת מעולם. אצל בנט ולפיד, ב״ביחד״, בערך חצי מהשמות הריאליים הם חדשים. גם בדמוקרטים חצי מהעשירייה לא כיהנה בכנסת, ובישראל ביתנו 4 שמות חדשים בעשירייה. בצד השני של המפה הדם קצת פחות חדש, אבל גם שם יש תזוזות: בש״ס רק אחד חדש בעשירייה (דרור עמוס, מקום 6). אצל בן גביר החל מהמקום השביעי, הספק ריאלי, יש פנים חדשות. אבל ביהדות התורה, מי היה מאמין, שלושה ח״כים טריים מובטחים. בליכוד ארבעה-חמישה שובצו במקומות ריאליים. בציונות הדתית מקומות 5 ו־6 חדשים, וינטר מציג רשימה שכולה פנים חדשות ובמשותפת יש שניים. וזה לפני שסופרים את הח״כים לשעבר שמשובצים ברשימות, אבל לא מכהנים בכנסת היוצאת. המשמעות היא שמתוך 120 הח״כים של היום כחצי יוחלפו.
***
מבחינת נשים: בישראל, למרבה הבושה, אין שום אישה בראשות מפלגה. אבל בגוש השינוי ניסו לפצות באמצעות הרשימות: בדמוקרטים יש איזון מגדרי מובנה, בישר כחצי מהמקומות הריאליים הם של נשים וגם ב״ביחד״ חמש בעשירייה הראשונה, אצל ליברמן שלוש נשים בעשירייה. לליכוד יש שלוש נשים בלבד ב־20 המקומות הראשונים, ורק ארבע ב־30. במפלגות החרדיות אין, וגם במפלגות הערביות הן רק במקומות ספק ריאליים: אימאן ח'טיב־יאסין חמישית ברע״מ, ד״ר מהא כרכבי סבאח שמינית במשותפת. בעוצמה יהודית שתיים, ובציונות הדתית רק אחת.
***
בליכוד הייצוג הדתי נחתך בפריימריז, אבל השריונים קצת שיפרו אותו. ברשימה של בנט אין שום דתי. זו לא אנקדוטה או יד המקרה, ברשימה שמונהגת בידי אדם עם כיפה סרוגה, שפעם עמד בראש המפלגה של הציונות הדתית. זה בולט עוד יותר דווקא כי אצל איזנקוט חצי מהעשירייה הם אנשי ציונות דתית. אצל בנט גם אין שם שוםם ימני בולט. קל לתלות את הנפילה בסקרים בחיבור עם לפיד, אבל הסיפור הוא שבנט עצמו לא הביא הסחורה מהצד שהוא מתיימר לייצג. איש לא שרד לצידו מהמפלגה שהביאה אותו ללשכת ראש הממשלה לפני שתי מערכות בחירות. מתן כהנא נשאר אצל איזנקוט, שקד ואביר קארה נשארו בחוץ. מוזר לטעון שאפשר לנצח את הבחירות רק עם מועמד מימין, אבל לא להציב רשימה שמתכתבת עם הטיעון הזה. בנט, מבחינת אופי הרשימה, שיכפל את הנבחרת של יש עתיד, אבל יש לו מה ללמוד מלפיד דווקא על ניהול האנשים בדרך: רק עכשיו לפיד נפרד מדור המייסדים של יש עתיד. ברשימה לכנסת אין שום מועמד שהיה בה ב־2013, אבל הלשכה שלו עדיין מורכבת מהאנשים שיצאו איתו למסע ההוא. אצל בנט לא רק הח״כים הוחלפו, גם הסביבה הקרובה שעטפה אותו כראש ממשלה איננה: הרל״ש טל גן צבי, הדובר המדיני מתן סידי והיועצת הדומיננטית שמרית מאיר, שני המחנות שניהלו מלחמת עולם בתוך הלשכה לא שרדו לסיבוב הבא. וכאן יש אולי לקח. הציבור מתגמל לא רק על העמדות, אלא על סוג הפוליטיקה.
גנץ. מחמאות מסמוטריץ'
(ריאן פרויס)
בחירתו של בני
חלפה שנה בדיוק מאז שבני גנץ נפל מתחת לאחוז החסימה. בספטמבר 25' הסוקרים העבירו אותו אל מתחת לרף, ומאז הוא לא התאושש. יציב על שברירי אחוזים. ובכל זאת, המפלגה הראשונה שהתמקמה בגוש השלישי היא גם כמעט האחרונה שנותרה בו: ארדן פרש הביתה, טרופר חבר לאיזנקוט, שמחי ויתר על ההרפתקה, והרבעון הרביעי ואל הדגל אפילו לא עלו למגרש. נשארו רק הנדל וזליכה, שעוברים בחלק מהסקרים, וגנץ, ששום סוקר לא חוזה לו עתיד.
לכאורה הוא לא מסכן קולות רבים, ובכל זאת בגוש השינוי לא מרפים: הם קוראים לו לפרוש, מתדרכים נגדו, טוענים שהוא מסוכן. יש משהו פטרוני בדרישה לא לשרוף קולות. הקולות הם לא של המפלגות, אלא של הציבור. מי שיצביע לו מודע היטב לסיכון, וגם מודע לכך שגנץ כבר מזמן לא בגוש רל״ב (רק לא ביבי). הוא מבטיח לא להשלים לשום צד אלא לנסות לכפות אחדות, אבל יש חרך תאורטי צר: אם יוכל להשלים 61 ציוניים לאיזנקוט, בלי ערבים, קשה להאמין שיעדיף בחירות.
כמה רחוק הלך גנץ מהמחנה שפעם עמד בראשו, אפשר לראות בהודעות הדוברות של כחול לבן, שמתכתבות באגרסיביות עם כל מי שקורא לו לפרוש. ספרתי לפחות שש כאלה בתוך יומיים. אחת לאיזנקוט אישית, אחרת למפלגת ישר, תגובה לליברמן (״דחף להקמת ממשלה עם בל״ד״), תגובה ליוליה מלינובסקי (״אין מפלגה מושחתת כמו ישראל ביתנו״) עקיצה ליועז הנדל (״נשארו חמש שעות לעבור עוד מפלגה״), והודעת פולמוס כללית מול ״בכירי גוש השינוי״. מנגד, גנץ דווקא החליף הודעות ברכה עם סמוטריץ' בטוויטר. החמיא לו על השיבוץ של יוסי בכר, וקיבל בתמורה מחמאות על השילוב של רועי קונקול. האיש שהנהיג את מחנה רל״ב עם מפלגה אימתנית של 35 מנדטים, ונכנס פעמיים תחת נתניהו, בקורונה ובמלחמה, מגיש את החשבון והעלבון למי שהיו שותפיו. הם אומרים שהוא חי בסרט, אבל הוא זוכר את הבחירות ב־2021 שבהן היה תחת אחוז החסימה וסיים עם 8 מנדטים, ומקווה שהנס יקרה שוב.
הסיפור של גנץ מעניין לא רק בגלל חדות המעברים - מקידומת 4 בסקרים במארס 2024 אל מתחת לאחוז החסימה, אלא גם בגלל שבכל זאת הוא מחזיק רעיון בחברה הישראלית. לטוב ולרע, גנץ מזוהה יותר מכל פוליטיקאי אחר עם הנכונות להתפשר עם המחנה היריב. נתניהו רימה אותו בממשלת החילופין, ומירר את חייו בקבינטי המלחמה, אבל הוא לא שולל איתו עוד שת״פ.
שום מפלגה מאלה שהתמקמו במרכז לא הצליחה לרכז סביבה מספיק תמיכה. היומרה לכפות אחדות התרסקה לשברירי אחוזים. לארדן הספיק חודש מתחת לאחוז החסימה, טרופר חתך הפסדים אחרי כמה שבועות, חלקם מעליו חלקם מתחתיו. גנץ לא עובר כבר שנה, אבל יש לו מימון מפלגות שיאפשר קמפיין עד הסוף, ובעיקר אין לו מה להפסיד. בניגוד לתשובות הנעימות בסקרי דעת קהל כלליים, במבחן הקלפי כנראה שהציבור דורש הכרעה עקרונית. אם בסוף תהיה אחדות, היא תהיה בלית ברירה. לא המרכז יכפה אותה אלא ראשי שני הגושים. לבני גנץ דווקא יהיו כמה עצות לתת בתרחיש כזה.
